זכרון אברהם

ע"י תפילה לעבודת השי"ת מסייעים אותו

וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה וגו' ולשמור את כל מצוותיו: האי 'ולשמור את כל מצוותיו' תמוה, ויש לומר הלא אמרו חכמינו ז"ל (קידושין ל:) אלמלא הקב"ה עזרו לא יכול לו, היינו לעמוד נגד היצר הרע הרוצה להחטיאו לעבור על המצוות, אבל אם תאמר להשי"ת בכל לבבך לעבדו, אז הקב"ה יעשה את שלו ומבטיח לך 'ולשמור כל מצוותיו' שתוכל לקיים כל מצוותיו, וק"ל. (תורת משה)

לשמוח על שזוכה לדעת כי הכל לטובה

ושמחת בכל הטוב: יש לומר דרומז לשמוח בזה גופא שזיכהו ה' יתברך שמו במדריגה זו לידע שהכול טוב, על דרך אמרם ז"ל (תענית כ"א.) גם זו לטובה וכל מאי דעביד רחמנא לטב עביד, ושעל ידי זה ממילא ממתיק הגבורות לחסדים, וזהו 'ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך'. (משמרת איתמר)

התוכחה בסוד הוי ברכות

הגה"ק רבי שלמה מקרשנוב זצ"ל: אמר לכן אומרים התוכחה בקול נמוך, כי על פי סוד הקללות המה ברכות ואומרים בלחישה. (אמרי קודש)

כל ההתחלות קשות

היום הזה ה' אלוקיך מצוך לעשות: פירוש 'ה' אלוקיך מצוך לעשות' המצוה כמו 'היום הזה', כמו שבסדר היום הוא, ברישא חשוכא והדר נהורא, כן צריך כל בר ישראל לעשות בתחילה מצות השם יתברך, הגם שאינו מרגיש שום טעם ושום תענוג בהמצוות רק בהאמונה שה' יתברך צוה לעשות, ואחר כך השם יתברך עוזרו שמרגיש טעם ותענוג גדול בעשיות המצוות. (בית אהרן)

כלי לעבודת השם

ושמת בטנא והלכת אל המקום: 'בטנא' הוא כלי, יש לפרש, שיעשה הכל על ידי היראה, דיראה הוא אוצר שמצניעין בתוכו כמו שכתוב (ישעיה ל"ג ו') יראת ה' היא אוצרו, ומתוך היראה היינו מלכות, משם יוכל לבוא 'אל המקום' היינו מדרגה עליונה כמו שכתוב (ויקרא ט"ז, ג') בזאת יבוא אהרן אל הקודש, וזה השער צדיקים יבואו וכו'. (ליקוטי מהר"ם)

נסיון הדור עבודת ה' בשמחה

תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה: מורי ז"ל מפרשיסחא אמר, מכל עבירות שבא על ידם כל התוכחות לא כתבה התורה אלא עבירה זו 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה', שמע מינה שזו היא עבירה גדולה מאוד. (הגאון רבי שלמה קלוגר בספרו מי דעת)

יעני עצמו בתפילתו

וענית ואמרת: הרמז בזה שהאדם צריך להיות בהכנעה, עני בדעת קודם התפילה, כמו שכתוב (תהילים ק"ב, א') תפילה לעני כי יעטוף, וזה עני ואביון אנוכי, היינו עני בדעת. (תפארת שלמה)

על שמחה בעבודת ה' נוטלים שכר בעוה"ז

תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה וגו' ועבדת וגו': עיקר שכר מצוה בהאי עלמא ליכא ואין שכר בעולם הזה, כי אם שכר שמחת המצוה וחיבתה, וכדכתיב 'תחת אשר לא עבדת וגו' בשמחה וגו' ועבדת וגו' שמע מינה דההיפוך בהיפוך. (דרשות חתם סופר)

"הלכתא לשבתא"

אין לסמוך על הנכתב כאן להלכה למעשה ובכל מקרה יש לשאול שאלת רב, והדברים לא נכתבו אלא לעורר לב המעיין.

כתב בשו"ע סי' רס"ב סעי' א' יסדר שולחנו וברמ"א ויהיה שולחנו ערוך כל יום השבת.

• והכוונה שלא יסיר את המפה, שלא יהיה השולחן מגולה אף לא לרגע קט, וכדמצינו שמניחים ב' מפות שאף ברגע הזה של ניעור המפה שלא יהיה השולחן מגולה.
• ובשם האר"י ז"ל מובא (במג"א ריש סימן זה) שהשאיר על השולחן לאחר סעודת ליל שבת הכוס של ברכת המזון עם מעט טיפות יין בתוכו וכן קצת פתיתין של החלה, וזהו סימן ברכה בסוד אסוך השמן של אלישע.
• והוסיף במג"א שם אבל לא לחם שלם, משום מנהג ע"ז.
• ומאוד יש להיזהר, לנקות את השולחן ולכבד את הרצפה מיד לאחר סעודת שבת, כי יצא ח"ו מהבית המלאך הטוב. (ועיין עוד בזה בספר פסק"ת)

סיפור לשבת

בזכות הפטור מהצבא

אחת מהגזירות הנוראות שנגזרו על היהודים תושבי רומניה היתה גזירת הגיוס לצבא. והיהודים הוצרכו להתמודד עמה. שתי דרכים מקובלות היו להתחמק מהגזירה: השיטה הראשונה הנפוצה יותר לשחד את הרופא הצבאי בסכום של חמשה פרנק, הרופא מצידו כבר 'מצא' מחלה מסוכנת כל שהיא המקננת בגופו של הנבדק ומהוה סיבה לפטור אותו מלהתגייס לצבא. השיטה הזו עבדה היטב ברוב המקרים, אבל היתה בה גם מדה לא מבוטלת של סיכון, לא פעם התגלה הרופא הצבאי כאנטישמי שונא ישראל, במקרה כזה לא רק שהפטור המיוחל לא ניתן אלא גרוע מכך היהודי עלול היה להישלח לכלא בעוון הצעת שוחד ונסיון עריקה מהצבא. והיתה גם שיטה נוספת, שלטונות רומניה לא ניהלו בימים ההם ספר אוכלוסין מדוייק עם פרטיו ונתוניו האישיים של כל אזרח, עובדה שאפשרה לחמוק מהגיוס בקלות. כל שנותר הוא להזמין לבית המשפט שני גויים זקנים שהתגוררו בשכנות להוריו של המתגייס, הללו העידו בכל הקדוש והיקר להם שהאדם שנקרא להתגייס נולד לפני שלשים שנה, הוא עבר מזמן את גיל הגיוס. מול טענה שכזו לא היה לשופט שום פתחון פה. השיטה הזו היתה מורכבת מעט יותר מקודמתה, זו הסיבה שאברכים מן השורה העדיפו לנקוט בשיטה הראשונה הקלה יותר לביצוע. לעומת זאת בעלי הגוף החזקים והחסונים שבחבורה, ביכרו את השיטה השניה, עבורם קל היה יותר להציג עצמם כמבוגרים מאשר לשכנע את הרופאים בחולשת גופם. והנה, באחד הימים הגיעו עשרה בחורים לביתו של הגה"ק רבי יצחק מבוהוש זיע"א, להתייעץ עמו כיצד לחמוק מהגיוס. מיד לאחר תפילת ערבית ניגשו אל הרבי ואמרו לו: 'רבי! קיבלנו מכתב גיוס לצבא ואנו מבקשים את ברכת הרבי. כל אחד בתורו ניגש אל הרבי מסר לידיו את הפתקה וקיבל את ההוראה כיצד לנהוג. תביא עדים לבית המשפט שיעידו שאתה מבוגר מגילך, הורה הרבי לאברך הראשון שניגש אליו, 'בעז"ה תינצל מהגיוס'. האברך הראשון חזר לאחוריו ביראת כבוד, מיד ניגש הבא בתור. ושוב שומעים הנוכחים את אותה התשובה 'תביא עדים לבית המשפט'. ההוראה הזו חזרה ונשנתה שוב ושוב מפי הרבי. רוב בני החבורה כבר עברו וקיבלו את אותה הוראה, עד שהגיע תורו של ירחמיאל מוהליבר. הוא היה אברך חסון בעל זרועות איתנות, קשה היה לו להאמין שרופא כל שהוא יעז להעניק פטור רפואי לבחור שכמותו. והוא בא לרבי שיברך אותו שימצא שני עדים שיעידו עליו, הרבי קרא את הפתקה שלו ואחר הפטיר בנעימה אפופת מסתורין, 'לך אני אומר ללכת לרופא...' צמרמורת חלפה בגוו של ירחמיאל, השמים נפלו עליו באותו רגע. הרבי שינה את כל תוכניותיו. אבל מדוע נזר עליו להיות שונה מכל חבריו? ובכלל איזה רופא בעולם יסכים להעניק פטור רפואי לאברך חסון שכמותו, שנראה ההיפך הגמור מאדם חולה, לו היה מדובר בשאלה שגרתית הוא לא היה מהין לפצות פה, אך כיון שמדובר בענין כה גורלי הוא העז ואמר לרבי: 'הרי בפניה לרופא יש מעט סיכון, בפרט עבור אדם בריא כמוני, למה לא יורה לי הרבי לנהוג כמו חבריי'? 'איך האב איין מאהל געזאגט, מער זאג איך נישט', השיב הרבי, 'אני אמרתי את שלי פעם אחת'. כל הדרך חזרה שקשק לבו של ירחמיאל לא פחות מאופני העגלה. הוא תיאר לעצמו שוב ושוב את הרגע בו הוא מתייצב לפני הרופא ומבקש 'פטור רפואי', צחוקו האכזר של הרופא הצטלצל באזניו כמצלתיים ולמרות זאת, ברור היה לו שהוא יקיים את הוראת הרבי כלשונה. הגיע הרגע הגורלי. ירחמיאל נכנס לחדרו של הרופא הצבאי ומסר לידו חמש מטבעות. להפתעתו הרופא קיבל את השוחד בלי לומר דבר. נטל דף רשמי ושרבט עליו כמה מילים, הטביע את חתימתו ונתן לו אותו בפנים חתומות. ירחמיאל נפטר מחובת הגיוס ללא שום סיבוכים. אבל השאלה המשיכה לנקר בו במשך שנים: למה הורה לו הרבי להסתכן ולנקוט בדרך זו... היתה זו שעת צהרים לוהטת, יהודי בגיל העמידה, חבוש כובע מצחיה ומעיל ארוך, פסע בשביל העפר בשדות התבואה הצהובים שליד הכפר הרומני 'ראזנוב'. פניו מועדות אל מבנה עץ במרכז השדה, ביתו של אנטון החקלאי. זהו ר' ירחמיאל מוהליבר, מיודענו, שהפך במרוצת השנים לסוחר תבואה מפורסם. מדי שנה הוא רוכש במיטב כספו כמויות של תבואה עוד בטרם הבשילה, כעבור כמה חדשים הוא מקבל את הסחורה ומוכר אותה ברווחים מפולפלים. אחד הסוחרים הקבועים שלו הוא אנטון, חבר נעורים שלו שהפך לאיכר. מדי שנה רוכש ממנו ר' ירחמיאל את היבול השנתי שלו. השנה, משום מה, חלפו כמה חדשים אך אנטון מתמהמה מלשלוח את התבואה. תחילה סבור היה שמדובר בעיכוב זמני. ככל שנקפו הימים חלחל החשד בליבו, משהו לא הריח לו טוב. מה אתה רוצה? פתח אנטון בעצבנות את הדלת. מה עם התבואה ששילמתי עליה? שאל ר' ירחמיאל בעדינות. לא שילמת לי אפילו אגורה שחוקה, השיב אנטון בלי למצמץ 'השנה מכרתי את היבול שלי לפיליפ הסוחר מבוטושאן. 'בירור שערך ר' ירחמיאל בקרב איכרי הכפר העלה כי אנטון הפיל בפח עוד סוחרים וותיקים, הוא 'מכר' את יבולו לכמה סוחרים וגרף את הכסף לכיסו. המום מיהר ר' ירחמיאל להגיש תביעת ענק נגד אנטון, כעבור כמה ימים נשלח צו עיקול על כל נכסיו ורכושו. אנטון לא התכווין לטמון את ידו בצלחת. 'חכה, חכה', אמר לר' ירחמיאל כשנפגשו במסדרונות בית המשפט, 'אני מכיר אותך מילדות, אני יודע בדיוק מתי נולדת, אני יודע שהתחמקת מהצבא בטענה שאתה מבוגר מגילך, כמו שעושים כל היהודים הרמאים. אני אגלה את הכל לשופט, אתה והעדים שלך תשבו בבית הסוהר עד סוף ימיכם... ר' ירחמיאל עצר מלכת, המילים האחרונות העבירו בו צמרמורת. 'לך אני אומר ללכת לרופא!' הדהדו באזניו מילותיו הנעלמות של הרבי מבוהוש בשעתו... רק עכשיו, אחרי עשרות שנים התברר לו מדוע הורה לו הרבי לקבל פטור רפואי מהצבא ולא לנקוט בדרך הפשוטה שהיתה עשויה לעלות לו כעת ביוקר, הוא הבליע חיוך והמשיך ללכת רגוע ושליו, שהרי הוא ידע שאיומיו של אנטון אינם שוים מאומה. ביום המשפט התייצב ר' ירחמיאל בהיכל בית המשפט, כשלבו סמוך ובטוח בהצלחתו. אנטון מימש את איומיו, אחרי שגולל את גרסתו פנה אל השופט בקול מתקתק וגילה לו את 'הסוד הכמוס' שמסתיר ר' ירחמיאל על גילו האמיתי. אני הייתי חבר ילדות של ירחמיאל, גדלנו יחד, שנינו שיחקנו יחד באותו ארגז חול, לא יתכן שהוא גדול ממני בעשור כפי שהוא טען בפני הוועדה הצבאית. השופט לא זלזל בטענתו. תיקו הצבאי של ר' ירחמיאל נשלף במהירות מהארכיב הממשלתי והובא לבית המשפט. השופטים עיינו בתיק בכובד ראש והאמת מיהרה לצוף על פני המים. בתיק הרשמי נכתב שר' ירחמיאל נפטר מהצבא מסיבות בריאותיות, לא בשל גילו המופלג. האשמתו המופרכת של אנטון נדחתה לאלתר, הוא חוייב לשלם בחירוק שינים את כל הוצאות המשפט, פיצויים ודמי עוגמת נפש לר' ירחמיאל, וכמובן את מלוא החוב.