על אויבך – מלחמה תמידית שהיא תכלית החיים

* כי תצא למלחמה על אויבך – כי לכך נוצרת * קיום נפשות ישראל בא מההסתר שיש בעולם הזה * אורח חיים למעלה למשכיל – למען סור משאול מטה * שלש עבירות אין 'אדם' ניצול מהם בכל יום * עצה טובה מהרה"ק ר' מנחם מענדל מוויטעבסק זיע"א כיצד לנצח במלחמת היצר * נראית לו דמות דיוקנו של אביו – ת'צייר צ'ורת א'ביך בראתי יצר הרע – בראתי לו תורה תבלין * לבוחן לבבות לגולה עמוקות * היצר הרע אומר 'שירה' כאשר האדם מתגבר עליו ומנצחו

כי תצא למלחמה על אויבך - כי לכך נוצרת

'כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלוקיך בידך ושבית שביו' (כא י). בתפארת שלמה (פרשתן) כתב "כי תצא למלחמה על אויביך, ונתנו ה' אלוקיך בידך ושבית שביו'. הנראה לי לרמז בזה בענין מלחמת היצר, מה שאנו רואים כי יש אנשי מעשה העושים מלחמה ביצרם ומנצחין אותו, ואחר כך באיזו ימים הולך ומתגבר עליהם וצריכין לערוך עוד נגדו מלחמה מחדש.

ובאמת הוא תמיה גדולה בעיניהם, מה זה ועל מה זה.

הלא כבר ערכנו מלחמה וכבשנו אותו והה' עולה בדעתם כי די להם בזה, ועתה הנה הוא היצר מתגבר כנגדם ומה יהיה בסופם. על זה באה התורה לרמז, 'כי תצא למלחמה', היינו שעיקר יציאתך לזה העולם, הוא רק למען היות לך מלחמה כל ימי חייך, ולכך נוצרת וכו'א. וזה ענין סמיכת הפרשיות, שמסיים בפר' שופטים (כא ט) 'כי תעשה הישר בעיני ה". ומתחיל 'כי תצא למלחמה' וגו'. כי זהו הדרך הישר בעיני ה',

א. וממשיך שם ומבאר 'וזה שנאמר ביעקב אבינו 'בקש יעקב לישב בשלוה, אמר לו הקב"ה: לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא' וכו' (עיין בראשית רבה פד ג). פירוש, כי באמת יעקב היה מתקן לעולם הבא חלקו מה שיהיה צריך כאשר יבא עתו להסתלק מזה העולם. אך עוד עת לזה להתמהמה בעולם הזה בחיים חיותו, וכאשר יגמר לתקן כל ענין מלחמת היצר, ההכרח להסתלק מעולם הזה. ועל ידי זה שקפץ עליו רוגזו של יוסף, והיה מהצורך לערוך עוד מלחמת היצר מחדש, הנה צריך להתעכב עוד בעולם הזה. וכיוצא בזה מצינו בדוד המלך ע"ה שאמרו לו נעריו (מלכים א' א ב) 'יבקשו למלך נערה בתולה ותהי לו סוכנת'. כי אז היה דוד בבחינה זו שלא היה לו עוד שום תאוה, כמו שנאמר (תהלים קט כב) 'ולבי חלל בקרבי', ואמרו חכמינו ז"ל שהרג היצר. וזה שנאמר (מלכים א' א א) 'ויכסהו בבגדים ולא יחם לו'. ומשרתיו הצדיקים הגדולים הבינו זאת והיו יראים לבל יסתלק ח"ו דוד המלך מעולם הזה מחמת שלא היה לו עוד מלחמת היצר, ולזה נתנו עצה ותחבולה להמציא לו מלחמה חדשה ונתנו לו אבישג השונמית וכו', ובזאת יתעכב עוד בעולם הזה'.

ב. הרה"ק רבי מרדכי מלעכוביטש זיע"א אמר (תורת אבות, דרכים בעבודת הבורא, פרק שני סור מרע אות ק): 'במלחמת היצר נותנים מכות ומקבלים מכות בחזרה, אך העיקר הוא, שהמכה האחרונה תהיה זו שמצד האדם...

ג. מצינו בבית אברהם (חנוכה נר ד' ד"ה רק בעיניך) משל נפלא על ירידת הנשמה לעולם הזה -מקום המלחמה עם היצר הרע והחומריות, וזו לשונו 'משל למלך שנתן לעבדו הרבה כסף שישיג עבורו אבן טובה שחזר לו בכתר המלך. שונאי המלך לפתותו בכל מיני עצות שלא יוכל להשיג את האבן טובה ויבזבז את כספו לשטויות. החכם עיניו בראשו, יודע ומעריך את השמחה הגדולה שיהיה למלך, ואת הכבוד הגדול שיתנו לו אחרי שישיג את האבן טובה שיושלם על ידו כתר המלך, ואינו מתרשל בתפקידו, ולא יחסוך שום מאמצים לשם השגת מטרתו. אבל השוטה נוח להתפתות ונופל בידי שונאי המלך, והמלך צריך עוד לשלח אחריו אנשי חיל להוציאו מידיהם. כמו כן כשמורידים נשמה מהעולם עליון לעולם הזה להעלות מכאן את האבן טובה לכתר המלך, נותנים לו כל הכוחות הנפשיים לשם זה, וכלי מלחמה להילחם נגד אויביו. ואם אחר כך נשקע בהבלי עולם הזה, לא די שלא עשה לשם השגת מטרתו, עוד קלקל ופגם הרבה. עד שהשי"ת ברוב רחמיו שולח אליו מפעם לפעם שלוחים להוציאו מעמקי הקליפות שנפל שמה, והם הם ההרהורי תשובה הדופקים על דלתות לבו, והמעוררים אותו לתורה שהמאור שבה מחזירו למוטב' וכו'.

בנקל כל היצר הרע לא היה לו קיום בעולם הזה כלליד.

אורח חיים למעלה למשכיל - למען סור משאול מטה

'אורח חיים למעלה למשכיל – למען סור משאול מטה', ופירש הגר"א (בפירושו על משלי שם) 'האדם נקרא 'הולך', שצריך לילך תמיד מדרגא לדרגא, ואם לא יעלה למעלה, ירד מטה מטה ח"ו, כי בלתי אפשר שיעמוד בדרגא חדא. וזהו 'אורח חיים למעלה וגו', למען וגו' – כדי שלא יטה לרדת למטה שאולה, ומחמת האורח יסור משאול'.

וכן הובא בשמו בשפת אמת (שנת תרלח פר' שלח ד"ה בפסוק אל תיראו) על הפסוק (במדבר יד ט) 'אל תיראו את עם הארץ, כי לחמנו הם, [סר צלם מעליהם]' כו'. וזו לשונו 'כי קיום נפשות בני ישראל בעולם הזה, הוא רק על ידי ההסתר שיש בעולם וצריכין לתקן העשיה, על ידי זה יש להם קיום בעולם הזה. כי עיקר חלק בני ישראל בעולם העליון. לכן כשתיקן הכל הולך אל עולמו. נמצא שאין לאדם למאס ברוב היגיעות שעוברין עליו בעולם הזה. וכעין זה שמעתי מפי קדשו של מו"ז ז"ל. וז"ש 'לחמנו הם'. [סר צלם כו'], כי כל כח הסט"א הוא רק דמיון כמו הצל שאין בו ממש. ולכן מי שיפה כחו לגשת למלחמה כראוי, רואה כי הוא רק צל'.

ומשמעות הדברים היא, שאין מציאות שהאדם יעמוד על אותו מקום מבחינה רוחנית, אלא תמיד הוא נמצא במלחמה כנגד יצרו, ועומדים בפניו ב' אפשרויות: או לעלות ולהתעלות באורח חיים למעלה, או ללכת בעצת יצרו ולרדת מטה מטה, חלילה. לפיכך ראוי לו לאדם להשתדל להוסיף בעסק התורה והמצוות, שיהיה במצב של עליה תמידית, למען סור משאול מטהה.

שלש עבירות אין 'אדם' ניצול מהם בכל יום

וכך היא מציאות הבריאה, שיהודי אינו עומד במקום אחד – שאינו עולה ואף אינו יורד, וכפי שנאמר (משלי טו כד) והנה מובא בגמ' (בבא בתרא קסד:) 'אמר רב עמרם אמר רב: שלש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום: הרהור עבירה, ועיון תפלה, ולשון הרע'.

ד. עוד מובא (שם), שאמר: 'ביכולתי להסיר את היצר הרע מן בני הנעורים, שיהיו כל אבריהם מוכנים לקבל עול מלכות שמים, אבל לא זה הוא רצון השי"ת, רק שיהיה היצר הרע בלב האדם ועם כל זה יתגבר עליו' (מאיר עיני הגולה, שו). ועוד מובא (שם), שאמר: 'היונגע לייט מפצירים בי להסיר מהם כל עניני תאוות, הלא בלי חמדה יהיה ח"ו כבהמה. זאת מעלת אדם, כמה שיוכל לכבוש יצרו חשוב מאד בשמים, אף מה שמונע עצמו ממעט חמדה' (שפתי צדיק פר' ראה). ה. מתאמרא בשם הרה"ק רבי שמעלקא מניקלשבורג זיע"א (הובא בקובץ כרם שלמה שנה ב' קו' י) לפרש את הפסוק 'כי תצא למלחמה וכו', וזו לשונו "כי תצא למלחמה על אויבך', י"ל בדרך מוסר, 'כי תצא' בצאתך מפתח ביתך החוצה, תזדמן עצמך 'למלחמה על אויביך' – זוהי מלחמת היצר, כי מיד יבוא היצר הרע לפתותך לעבירה במעשה או על כל פנים במחשבה, ולכן תכין עצמך תיכף למלחמה, ועל ידי זה תינצל ממנו כל היום'.

ובמהרש"א (חידושי אגדות שם) הקשה ב' קושיות עצומות על דברי הגמ' הללו, שבפשטות ממשמעות לשון הגמ' נראה לכאורה שאי אפשר להינצל מאלו שלושת הדברים, וא"כ מדוע הם נחשבים ל'עבירה', הלא אין לאדם בחירה להימנע מהם. ועוד הקשה המהרש"א, שאם אין לו לאדם ברירה להימנע מהם, א"כ למאי נפקא מינה אמר זאת רב עמרם בשם רב, וכי מה יועיל שנדע מכךי.

ותירץ המהרש"א, שבאמת מי שנקרא 'אדם' – שהוא ממוצע בין העליונים לתחתונים, אי אפשר לו להינצל מהרהור עבירה, עיון תפלה, ולשון הרע, מפני החומר שמושך אותו מטה. אך מי שמתעלה מדרגת אדם ומתדמה למלאך, הריהו ניצול משלושת אלו. ובזה מיישב את ב' הקושיות שהקשה לפי הדיוק שאי אפשר לו לאדם להינצל מהם. שלפי האמת רק מי שעומד בדרגת 'אדם' אי אפשר לו להינצל משלושת עבירות אלו, אך מי שמזכך את עצמו ומתדמה לעליונים, אינו חוטא בשלושת אלו, ומשום כך מי שאינו ניצול, יש בידו עבירה. וכן מבואר לשם מה רב עמרם אמר מימרא זו בשם רב, מפני שרק ל'אדם' אין בחירה, אך מי שמתעלה ומתרומם – 'אורח חיים למעלה', ניצול מהם'.

עצה טובה מהרה"ק ר' מנחם מענדל מוויטעבסק זיע"א כיצד לנצח במלחמת היצר

והנה מצינו מהרה"ק ר' מנחם מענדל מוויטעבסק זיע"א (פרי הארץ, מכתב ח) עצה ותחבולה כיצד להינצל מידי היצר הרע. וזו לשונו 'עוד עצה טובה קא משמע לן, גדולה וחזקה מפרקת הרים וגבעות עד תאות גבעות עולם - לעמוד ולהתחזק נגד התאוה בעצה זו, והיא: היות ידוע התמיה הגדולה על מחשבת חוץ ח"ו ופיתוי היצר לאיזה דבר תאוה שהוא נגד השי"ת, איך אפשרות הענין, אחרי שאין לך דבר שעומד בלתי חיות השי"ת המחיה אותו הענין, כמאמר (נחמיה ט ו) 'ואתה מחיה את כולם', אפילו הקליפות רח"ל, ובאיזה אופן הוא. ומסכימים ביניהם: שאם יאמר לו שיעשה, ידע שהכוונה שלא לעשות, ובזה היא באה המחשבה במוחו'".

ו. זו לשון המהרש"א 'יש לדקדק, דמשמע לישנא ד'אי אפשר' להנצל מג' עבירות אלו, ואם כן מאי עבירה שייך בהו. ועוד קשה למאי נפקא אצטריך ליה למימר הכי דאין אדם ניצול כו'. ז. זו לשון המהרש"א 'ונראה לומר, שֵׁם 'אדם' מונח על הממוצע בין העליונים ובין התחתונים, כדאמרינן 'אברא אותו מן העליונים ומן התחתונים', זכה הוא מן העליונים, לא זכה הוא מן התחתונים. ולכך העובדי כוכבים שלא זכו הם מן התחתונים ואינן קרויין 'אדם', כדאמרינן (יבמות סא.) 'אדם' אתם [קרויים אדם ואין העכו"ם] כו'. וישראל שזכו הם מן העליונים, כמו שנאמר (זכריה ג ז) 'ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה'. ובפרק אין דורשין (חגיגה טו:) דרשו במעלת החכם (מלאכי ב ז) "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות הוא', אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו כו'. כלומר שיהיה האדם נמשך במעשיו שיהיה דומה למלאך ה' צבאות, וזה שאמר כאן 'אין אדם ניצול מהם' כו', דהיינו העומד בשם 'אדם' המונח לו ואינו מדמה עצמו למלאך, כי הוא נקרא 'אדם' על שם אפר דם מרה, כדאמרינן בסוטה (ה.). הנה מצד שהוא מוטבע בחומר מן התחתונים שנברא מעפר ואפר, אי אפשר לו לכוין ולעיין בתפלתו. ומצד שהוא בעל דם רתיחת הדם שבו מביאו לידי עבירה. ומצד שהוא בעל המרה, הוא בעל לשון הרע ומדות רעות. אבל האיש הזוכה ומדמה עצמו במעשיו למלאך ה', יוכל שפיר להינצל מג' עבירות אלו, ושייך בהו לשון עבירה, וקל להבין'.

נראית לו דמות דיוקנו של אביו - ת'צייר צ'ורת א'ביך

עצה נוספת להתגבר על היצר הרע, הוא ציור צורת האב, כמובא במקוה ישראל (אות טו) בשם הגה"ק ר' אברהם יהושע זצוק"ל מנאסיד, וזו לשונו 'וזה מרומז בראשי תיבות 'תצא': נוטריקון תצייר צורת אביך – בשעה שתצא למלחמה, ובזה 'ונתנו ה' אלקיך בידך"ט.

התשובה היא מבוארת בזוה"ק (חלק ב' קסג.) והוא על דרך משל בן המלך עם הזונה ששלחה המלך לפתותו. אמת הוא שהמלך שלחה אליו, אבל עיקר כוונתו, שהבן לא ישמע אל הזונה. ואם כן, הדבר פשוט ואפשר להכניסו בלב מאוד בפשיטות, שכל דבר מפיתוי היצר הנופל במחשבתו לעשותו ח"ו, השכינה הק' מחייה אותו, והכוונה היא שלא לעשותו ולהתחזק כנגדו. והוא כמשל שנים שעושים סימנים ביניהם לדבר באופן שאינו מובן,

והַמקור לסגולה זו נלמדת מיוסף הצדיק, שבשעה שעמד בנסיון הגדול עם אשת פוטיפר, מה שהציל אותו ועצר אותו ברגע האחרון שחלילה לא יפול ויחטא, היה הקשר שלו עם יעקב אבינו ע"ה, כפי שנאמר (לט יא) 'ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו', ופירש"י (שם ד"ה לעשות מלאכתו) 'רב ושמואל, חד אמר מלאכתו ממש וכו', אלא שנראית לו דמות דיוקנו של אביו וכו', כדאיתא במסכת סוטה (לו:)''. וממילא כאשר יהודי לומד תורה, הרי זה בבחינת 'נראית לו דמות דיוקנו של אביו' – יעקב אבינו, שהרי מובא בירושלמי (שבת פ"א ה"ב) 'אמר רב גידל, לעולם יראה אדם כאילו בעל השמועה עומד לנגדו, שנאמר (תהלים לט ז) 'אך בצלם יתהלך איש'. והיינו דברי חז"ל (קידושין ל:) 'בראתי יצר הרע – בראתי לו תורה תבלין', בזכות מה שנראית דמות דיוקנו של אבינו יעקב, כאמור. וכבר אמרו רז"ל 'כל ההולך בדרכי אבות אני מתקומם עליו בזכות אבות'.

ט. ובנועם מגדים (פר' שלח ד"ה ואמר הים ראה) מובא רמז נוסף, וזו לשונו 'וזה מרומז בתיבת 'ויצא' שנדרש נוטריקון: וירא יוסף צורת אביו'.

ולא רק דמות דיוקנו של יעקב מצילה מן החטא, אלא דמות דיוקנו של כל אב שתצטייר בלב הבן, יכולה היא להצילו מן החטא, כמובא באור החיים הק' (ויקרא יט ג ד"ה איש) על הפסוק 'איש אמו ואביו תיראו' והוא אומרו סמוך למצות העריות 'אביו ואמו תיראו', ולזה, מי שתקפו יצרו, יצייר בין עיניו – יולדיו ויהיה לו למשיב נפש' יא.

י. ועד היום יעקב 'אבינו' ע"ה מסייע לבניו, לעמוד במלחמתם עם יצרם, כמובא בתפארת שלמה (פר' בחקותי ד"ה וזכרתי), וזו לשונו "וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור' וגו' (ויקרא כו מב). כבר דקדקו המפרשים למה מזכיר את יעקב בראשונה - שלא כסדר תולדותיהן אברהם יצחק יעקב. אכן הנ"ל עפ"י מ"ש במדרש רבה (איכה רבה ב ב) 'השליך משמים ארץ תפארת ישראל' (איכה ב א), צורתו של יעקב חקוקה בכסא כבוד, ובזמן הגלות השליכו למטה. והדבר תמוה, מפני מה ישליכו צורתו של יעקב למטה. אך הענין, כי בלתי זכותו של יעקב לא היה באפשרי לסבול עול הגלות להתחזק ולעמוד בצדקתו וללחום נגד היצר הרע. לכן יוסף הצדיק שהיה הראשון שירד למצרים להיות בגלות ממש, אף כי הגזירה התחיל משנולד יצחק, עם כל זה היה יושב בביתו 'ויזרע יצחק בארץ ההוא' (כו יב), וכדומה. וכן יעקב עד יוסף, דכתיב (תהלים קה יז) 'לעבד נמכר יוסף'. וכאשר בא לידי הנסיון, אמרו ז"ל (סוטה לו:) 'דמות דיוקנו של אביו נראה לו'. כי צורתו של יעקב הוא העומד לעזר תמיד, כמו שנאמר (תהלים כ ב) 'ישגבך שם אלקי יעקב'. וז"ש כאן 'וזכרתי את בריתי יעקוב' לשון זכרות והשפעה, כי הוא המשפיע אור צדקתו להיות לעזר לכל הבאים אחריו, כמו שנאמר (מט לג) 'ויכל יעקב לצוות את בניו'. 'ויכל' לשון תשוקה, לצוותא את בניו, להתחבר עמהם תמיד. וזה שנאמר (תהלים קיט קכג) 'עיני כלו לישועתך', לשון כלות הנפש, שהיה במסירת נפש לישועת ה'. לכן, מאשר כי יעקב היה במעלה הראשונה בזו, [זכה] להיות צורתו חקוקה בכסא כבוד ולהיות לעזר לבני ישראל'. ונראה להוסיף על דבריו, שכידוע יעקב אבינו מידתו תורה, כמו שנאמר (מיכה ז כ) 'תתן אמת ליעקב' (עיין בבעל שם טוב פר' ויצא אות ט ד"ה והנה יעקב). וממילא כאשר יהודי לומד תורה, הרי זה בבחינת 'נראית לו דמות דיוקנו של אביו' – יעקב אבינו, שהרי מובא בירושלמי (שבת פ"א ה"ב) 'אמר רב גידל, לעולם יראה אדם כאילו בעל השמועה עומד לנגדו, שנאמר (תהלים לט ז) 'אך בצלם יתהלך איש'. והיינו דברי חז"ל (קידושין ל:) 'בראתי יצר הרע – בראתי לו תורה תבלין', בזכות מה שנראית דמות דיוקנו של אבינו יעקב, כאמור. וכבר אמרו רז"ל 'כל ההולך בדרכי אבות אני מתקומם עליו בזכות אבות'.

בראתי יצר הרע - בראתי לו תורה תבלין

והעולה על כולנה, העצה המועילה ביותר כנגד היצר הרע, הוא לימוד התורה, כמובא בגמ' (קידושין ל:) 'בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין' יב.

ותבלין זה מסייע ליהודי לכל יומו – להינצל מהיצר הרע אף לאחר שסיים את חק לימודיו, כמובא בגמ' (סוטה כא.) 'אמר ר' יוסף: 'מצוה', בעידנא דעסיק בה – מגנא ומצלא, בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא, אצולי לא מצלא. 'תורה', בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה – מגנא ומצלא'. ורש"י פירש (ד"ה מצוה בעידנא) ש'מגנא' היינו מן היסורין, ו'מצלא' היינו מהיצר הרע. ובפרט בתקופה הנפלאה והמרוממת של חודש אלול, כשלומדים את התורה מתוך התלהבות של אש התורה, שנאמר עליה (מדרש רבה שיר השירים ב ה) "סמכוני באשישות', בשתי אשות – תורה בכתב ותורה בפה', התורה מאירה את מציאות החיים ומצילה מהיצר הרע, וכמובא בגמ' (סוטה כא.) 'את זו דרש רבי מנחם בר יוסי: 'כי נר מצוה ותורה אור', תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור. את המצוה בנר, לומר לך: מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה, אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה. ואת התורה באור, לומר לך: מה אור מגין לעולם, אף תורה מגנה לעולם' יג.

יא. בדגל מחנה אפרים (פר' בראשית ד"ה ואפשר לקרב) הביא כדברי האור החיים הק' והאריך בדברים עמקים, ובסוף דבריו נתן לזה רמז בפסוק, וזו לשונו 'וזה שאמר הכתוב (א יא) 'תדשא הארץ דשא' שהוא ראשי תיבות: דיוקנו של אביו, אז ממילא יהיה הכל 'למינהו' - בלי שום עירבוב מין אחר'. יב. זו לשון הגמ' 'תנו רבנן, 'ושמתם' (דברים יא יח) סם תם, נמשלה תורה כסם חיים. משל, לאדם שהכה את בנו מכה גדולה והניח לו רטיה על מכתו, ואמר לו: בני, כל זמן שהרטיה זו על מכתך, אכול מה שהנאתך ושתה מה שהנאתך, ורחוץ בין בחמין בין בצונן ואין אתה מתיירא, ואם אתה מעבירה הרי היא מעלה נומי. כך הקב"ה אמר להם לישראל: בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו, שנאמר (בראשית ד ז) 'הלא אם תטיב שאת', ואם אין אתם עוסקין בתורה אתם נמסרים בידו, שנאמר (שם) 'לפתח חטאת רובץ'. יג. וראה מה שכתב בעל הבני יששכר (דרך פקודיך מצות לא תעשה, לה, חלק המחשבה אות ג) וזו לשונו 'ותדע ידידי עצה היעוצה בדברי הזוה"ק (ח"א קצ.), אם רואה אדם הרהורין רעים רדפין אבתריה, ירבה מאד לעסוק בתורה והיא תצילהו. ובפרט העוסק בתורה אחר חצות לילה, הוא כמו האם המקנחת את בנה מכל מיני לכלוך וטיט היון'.

לבוחן לבבות לגולה עמוקות

ולמעשה כלפי שמיא, לא הרי מלחמתו של זה עם יצרו – כמלחמתו של השני עם יצרו. דהנה מובא בגמ' (יומא כב:) 'אמר רב הונא, כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה. שאול באחת ועלתה לו, דוד בשתים ולא עלתה לו'. ופירש"י (שם ד"ה כמה) 'כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמרא סייעיה, כמה סמוך ומובטח, ואין צריך לחלות ולדאג מכל רעה – מי שהקב"ה בעזרו, שהרי מצינו שאול נכשל באחת ועלתה לו לרעה, לקונסו מיתה, לבטל מלכותו. ודוד נכשל בשתים ולא עלתה לו לרעה'.

שטבעם בתגבורת יסוד האש. ותמצא שאמרו ז"ל (יומא כב.) שאול באחת ועלתה לו המלוכה ממנו ודוד בכמה ולא עלתה לו. והטעם הוא, לצד כי שאול טבעו מָזוּג, ודוד טבעו חם, כאומרו (שמואל א' טז יב) 'והוא אדמוני'יד, וה' דן את האדם כפי הרכבתו. כי מי שגובר בו יסוד האש עם היות שיתעצם בכל עוצם הזריזות בעבודת ה' לא ימלט מהשגיון, ובחלק מועט מהתעצמותו שיעשה אדם מזוג ירויח עצמו משגיאות. ואמר, כי שמעון ולוי 'אחים' – לשון חום, ולזה קלל לאפם (שם פסוק ז) 'ועברתם כי קשתה', וידוע הוא, כי האף והעברה תגדל מיסוד האש – כשיתרבה'.

ובפשטות נראים הדברים כמדרש פליאה, הא כיצד יתכן ששאול נענש במיתה על חטא אחד ודוד נכשל בב' חטאים ולא עלתה לו לרעה, ומי חשיד קודשא בריך הוא דעבד דינא בלא דינא.

ואם כי דברי האור החיים הק', המה מכבשנו של עולם, ואין לנו השגה אפילו קלה בחשבונות שמים. אך מכלל הדברים נמצאנו למדים עד כמה דינו של הקב"ה דין אמת, כלשון הפייטן 'לבוחן לבבות ביום דין, ליודע מחשבות ביום דין', שאין דין אחד שווה אצל כולם, אלא כל אחד נידון לפי התנאים שהקב"ה נתן לו ולפי תכונות הנפש שטבע בו טו.

אכן, מתוך דברי האור החיים הק' (בראשית מט ה) עולה תשובה לשאלה זו. וזו לשונו 'שמעון ולוי וגו'. אומרו 'אחים', כי ישנם באחוה בטבעם ודעת אחת שווה כדעת אחים, ודבר זה לא ישוה בכל אחים. או ירצה לתת טעם למעשיהם אשר עשו במעשה שכם ובמעשה יוסף, ואמר

יד. כמובא במדרש רבה (פר' תולדות סג ח) "אדמוני', אמר רבי אבא בר כהנא, כאלו שופך דמים. וכיון שראה שמואל את דוד אדמוני, דכתיב (שמואל א' טז יב) 'וישלח ויביאהו והוא אדמוני', נתיירא ואמר: אף זה שופך דמים כעשו?! אמר לו הקב"ה, עם 'יפה עינים' (המשך הפסוק שם), עשו מדעת עצמו הוא הורג, אבל זה מדעת סנהדרין הוא הורג'. טו. אף בחיד"א (נחל שורק, הפטרת זכור אות ז) מצינו שהלך בדרך זו, וזו לשונו "ושמעתי משם הרב מהר"ם ן' חביב ז"ל משלוניקי, חמיו של הרב משאת משה ז"ל, כמ"ש ביומא 'שאול באחת ועלתה לו, דוד בשתים ולא עלתה לו', וצריך טעם לדבר. ונראה, דדוד המלך ע"ה טבעו אש לוהט אדמוני עם יפה עינים, וכפי תוקף טבעו, דין הוא להעביר חטאותיו. אמנם שאול גבי עמלק היו לו רחמים גדולים, וכל קבל דינא אכזריות גדול בנוב עיר הכהנים וכו'.

היצר הרע אומר 'שירה' כאשר האדם מתגבר עליו ומנצחו

על כל פנים, כל אחד ואחד במלחמתו עם יצרו לפי תפקידו בעולמו, כאשר זוכה ומנצח אותו במלחמתו, היצר הרע שמח בכך שמחה גדולה ומודה לה' בשירה וזמרה, וכמובא בעבודת ישראל (פר' וישלח ד"ה ושמעתי) וזו לשונו 'ושמעתי אומרים בשם חכם אחד, פירוש המדרש (בראשית רבה עח א) שאמר המלאך ליעקב הגיע זמני לומר שירה. וצריך ביאור, שמיום שנברא שרו של עשו לא הגיע זמנו לומר שירה עד היום שנלחם ביעקב. אמנם, הנה כל מלאך אינו אומר שירה וזמרה להבורא יתברך שמו רק על החסד שבראו לעשות רצונו יתברך. ולמשל, מלאך מיכאל כשפועל רצונו יתברך שמו ומלמד זכות על ישראל ומגביר החסדים אשר לזה התכלית נברא, אז אומר שירה, וכן כל המלאכים. והנה שרו של עשו, הוא הס"ם, הוא היצר הרע, הוא השטן שנברא להסית האדם ולהסירו מדעת יוצרו, כי לכך נברא. ודוחה אותה במהמורות לא תקום, אז מתעורר נחת רוח לאביו המלך ומשלם שכר לבנו, וגם להזונה מיטיב בעבורו שעשתה רצונו להסיתו ולא יָכְלָה לו ונעשה נחת רוח להמלך. וכן הנמשל להיצר הרע, הגם שמפתה את האדם, מכל מקום אין חפצו ברשעים המקשיבים לקולו. ולכן אמרו (בבא בתרא טז.) 'יורד ומסית, עולה ומקטרג'. אכן אז נעשה פעולתו באמת, כשמפתה לאדם ולא יכול לו ונתעורר נחת רוח ליוצרנו, ואז גם היצר הרע לוקח שכרו משלם – בעבור שהוא גרם הנחת רוח. כמו שביארתי על פסוק (אסתר ו ו) 'ויאמר המן בלבו למי יחפוץ לעשות יקר יותר ממני', 'ממני' – דייקא, כלומר שכל הנחת רוח בא על ידי הפיתוי 'ממני', ואם כן יש לו לשלם לי כל יקר וגדולה, עיין במקום אחר.

ונחזור לענינינו, שהמלאך הנ"ל עדיין לא אמר שירה מיום שנברא שלא היה אדם שכבשו לגמרי כמו יעקב אבינו שלימו דאבהן וכו'.

והנה כשנלחם עמו שרו של עשו לא היתה האביקה בדרך פשוט - כדרך שנלחמים בעלי מלחמות, רק בודאי היתה המלחמה ברוחניות לבלבל מחשבתו של יעקב אבינו, מי יודע באיזה חקירות עצומות ורשתו אשר טמן. וזהו שכתוב 'וירא כי לא יכול לו', שאבינו יעקב התגבר בקדושתו נגדו עד שנגע בכף יריכו עיין בזוה"ק ותראה קצת מזה. לכן אחרי שראה הבריאה הנבחרת יעקב איש תם כי לא יכול לו, אמר 'שלחני כי עלה השחר' והגיע זמני לומר שירה, שלכך נבראתי וברוך ה' שפעלתי פעולתי, לכן אני חפץ לומר שירה'.

אמנם, אף על גב שלכך נברא, אין חפץ המלאך הזה באמת שישמע האדם לקולו לעשות הרע, רק הוא מחויב לעשות פעולתו ולהדיחו, והאדם יתחזק וילחום כנגדו ויכבוש אותו. וזה תכלית בריאתו, כי לא בראו היוצר ברוך הוא באופן אחר, כי מאתו לא תצא הרעה, רק כמשל הזונה עם בן המלך הנזכר בזוה"ק (חלק ב' קסג:). וכתוב שם, כי אם ישמע בן המלך לזונה המסיתו במצות המלך וידבק בה, אין מזה נחת רוח להזונה, רק כשמתגבר בן המלך וגוער בה