דיני קטנים ומצוות – א'

חינוך קטנים למצוות

בית היוצר לדורות הבאים

א. יסוד היסודות של קיום עם ישראל בכל הדורות, ובפרט בדורנו המאתגר, נשען על קדושת הבית היהודי ועל האחריות הכבירה המוטלת על ההורים בחינוך צאצאיהם. מצוות חינוך אינה רק חובה הלכתית מוגדרת, אלא היא מהווה את חומת המגן הרוחנית המבטיחה את המשכיות שרשרת הדורות בדרך תורתנו הקדושה והמצוות בדרך ישראל סבא.

ב. חינוך ילדים כולל חינוך ערכים בדרכי התורה והשקפות טהורות נאמנות לתורתנו הקדושה, וגם כוללות הלכות פסוקות, מעשיות ויסודיות הנוגעות לכל בית בישראל בכל רגע ורגע, כגון משולחן האוכל, דרך התנהלות השבת והחג, ועד לפרטי המשא והמתן היומיומי.

ג. מתוך הבנת הנחיצות הגדולה והצורך בהלכה ברורה, ומעשית, אנו פותחים בגליון זה סדרת גליונות בדינים הנוגעים לחינוך ילדים, קיומם במצוות ומניעתם מאיסורים ובאיזה דרך הם נוגעים הלכה למעשה במציאות של ימינו, כגון מניעת מלאכה בשבת, שיעור המתנה בין בשר וחלב, האכלת חלב נכרי לתינוק, להאכיל ילד ביוהכ"פ, אכילה לפני תפילה, וכהנה וכהנה, ובהקדם כמה יסודות במצוה זו.

ד. יהי רצון שיעלו דברינו לרצון, וזכות ההתעוררות והשמירה על גדרי ההלכה בקטנים תעמוד לנו לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות מתוך קדושה וטהרה, רצון וחשק, בהתלהבות ושמחה.

בר חיובא

ה. קיום התורה והמצוות נמסרו לבני דעת וברי חיובא, ומצינו בפוסקים כמה מקורות וטעמים לזה.

ו. "איש". יש שמביאים המקור כי כמה פעמים כתיב "איש" לגבי קיום מצוות, איסורי תורה ועונשים, וחז"ל דורשים 'איש' ולא קטן (גמ' סנהדרין דף ס"ח ע"ב, ב"ב דף קנ"ה ע"ב), ויש שמביאים את הדרשה כמקור שקטן פטור מעונשים ומצוות (תוס' סנהדרין דף נ"ד ע"ב, רע"ב אבות ה' כ"א).

ז. טעם שכלי. יש שמביאים שזה טעם שכלי, שהתורה היא ציווי לקבלת עול מצוות, ולא ניתן לצוות מי שאין לו שכל מפותח ודעה עצמאית להבין את משמעות מעשיו, וקטן אין דעתו שלמה או בשילה מספיק כדי לקבל עליו ציווי התורה (רמב"ם מורה נבוכים ח"ג פי"ז, ובפיה"מ, ריטב"א מגילה דף י"ט ע"ב ד"ה חוץ).

ח. הלכה למשה מסיני. ברור לכל שתינוק בן יומו אינו יכול לקיים מצוות, ולכן מוכרח להיות גיל מסויים שבו האדם נכנס לעולם החיובים, וכמו שהתורה קבעה שיעורים לכל דבר כגון כזית, כביצה, אמה וכדומה, כמו כן קבעה התורה שיעור להתחייב במצוות, והלכה למשה מסיני הוא שבן י"ג לבן ובת י"ב לבת בליווי שתי שערות הם השיעורים להיות גדול המתחייב במצוות מן התורה (שו"ת הרא"ש כלל ט"ז סי' א', מהרי"ל סי' נ"א).

חיוב ומצוות חינוך

ט. מדרבנן. אע"פ שאין הקטנים מחוייבים במצוות מן התורה כנ"ל, מכל מקום מבואר בגמ' ופוסקים שקיימת מצוות חינוך, דהיינו לחנכם לקיים את המצוות לפי הבנתם, ומבואר שמצוות חינוך ילדים למצוות היא מדברי סופרים (חגיגה דף ב' ע"א, רש"י ותוס' ד"ה איזהו, רש"י סוכה דף מ"ב ע"א ד"ה חייב בלולב), וסמכו זאת מפסוקים שונים בתורה (חיי אדם כלל ס"ו ס"ב).

י. "ולמדתם אותם". יש שמביאים שחז"ל למדו מצוות חינוך מקרא (דברים י"א, י"ט) "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם".

יא. אברהם אבינו. כמו כן יש שלמדו זאת מהפסוק אצל אברהם אבינו כדכתיב (בראשית י"ח, י"ט) "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה" (משך חכמה שם).

יב. חנוך לנער. עוד פסוק הובא כמקור לחיוב חינוך והוא מש"כ (משלי כ"ב, ו') "חנוך לנער על פי דרכו וכו" (גמ' סוכה דף מ"ב ע"א, מ"ב סי' שמ"ג ס"ב).

מצוות דרבנן

יג. אף במצוות דרבנן יש חיוב חינוך לילדים, הן במצוות דרבנן שעיקרן מן התורה, והן במצוות דרבנן שאין עיקרן מן התורה אלא מתקנת חכמים (שו"ע סי' ק"ו ס"א ומב"ש שם, וע"פ מ"ב סי' קפ"ו סק"ד), וכמו כן באיסורים דרבנן יש חיוב להפרישם מאיסור (מ"ב סי' שמ"ג סק"ג).

חיוב האם בחינוך ילדיה

יד. קיום מצוות. נחלקו הפוסקים אם גם אשה מחוייבת בחינוך ילדיה, י"א שהיא אינה מצווה על חינוך ילדיה (תוס' ישנים יומא דף פ"ה, מג"א סי' שמ"ג סק"א, מחצה"ש שם, שו"ע הרב סי"ד) [ומובן לפי הטעם שחינוך הוא הלכה למשה מסיני הנאמר רק על האב (עי' לעיל אות ח')], אמנם אף אם היא פטורה מ"מ היא מקיימת מצוה בחינוך ילדיה (מ"ב סי' תרט"ז סק"ה, מטה אפרים שם אלף למטה סק"ה).

טו. אמנם דעת רוב פוסקים שגם אשה מצווה בחינוך ילדיה למצוות (מחה"ש שם, מ"ב שם, מ"ב סי' תרט"ז סק"ה, סי' תר"מ סק"ה, חקרי לב סי' ק"ח) כל שכן כשאין אב ל"ע, שהאם מחוייבת בחינוך ילדיה (א"ר סי' ת"ה אות ד', מ"ב שם סק"ה).

טז. יראת שמים. אמנם לעניני יראת שמים ועניני עבודת השי"ת והשקפות טהורות, כו"ע מודים שגם האם מחוייבת לחנך ילדיה כדכתיב "ואל תטוש תורת אמך" (חוט שני ח"ד פצ"ה סק"א).

חינוך הבנות

יז. כמו שיש מצוות חינוך הבנים, כמו כן יש חיוב לחנך הבנות במצוותיהן (רש"י פסחים דף פ"ח ע"א, מחה"ש סי' שמ"ג סק"ב, מ"ב שם סק"ב, משך חכמה שם).

טעם מצוות חינוך

יח. טעם מצוות חינוך היא כדי להרגיל את הקטן ולהנחיל בו הרגלי קדושה, כדי שבהגיעו לגיל המצוות יהיה רגיל ומוכן לקיימן כדת וכדין, (רש"י סוכה דף ב' ע"ב ד"ה מדרבנן, חגיגה דף ו' ע"א ד"ה קטן, ריטב"א מגילה דף י"ט ע"ב) וההרגל נעשה בו טבע שני (מאירי חיבור התשובה מאמר א' פ"ג), ולכן קיים חיוב לחנך בין בנים ובין בנות כל אחד במצוות אשר עליהן הוא מצווה.

יסודות בחיוב חינוך והפרשה מאיסור

מצוות עשה ואיסורים

יט. ישנם חילוקי דינים בין המצווה לחנך את הקטן בקיום מצוות עשה, לבין הדין להפרישו מעשיית איסורים. דינים אלו תלויים בכמה גורמים, א. שלבי התפתחות הילד והבנתו במעשיו. ב. אופן עשיית האיסור, האם הילד עושה זאת מעצמו ולצורך עצמו, או שמספקים לו את האיסור בידיים. ג. זהות המחויב, האם חובת ההפרשה מוטלת על ההורים או על כל אדם. משום כך, נקדים ונגדיר כמה יסודות בעניין, אשר ישמשו אבן פינה לפרטי הדינים השונים שנדון בהם בהמשך סדרת הגיליונות, בדברים שנוגעים באופן יומיומי.

כ. לפי הבנתם. יש לציין שלמרות שנדבר כאן בגילאים שונים, מ"מ לא הגיל קובע אלא חריפות וההתפתחות הילד קובעות, ומ"מ נזכיר כאן גילאים הנוגעים לילד ממוצע לפי הגדרתו כדי שיוכל האדם לדמות ולשער את הרמה של כל ילד.

כא. מצוות עשה. גיל הילד שמחוייבים לחנכו בקיום מצוות עשה הוא כשהילד מבין מה היא מצווה ואיך לקיימם באופן מעשי, כל מצוה לפי ענינה, ובסתם מצוות פשוטות שאינן מורכבות הוא בערך בגיל שש כל אחד לפי חריפותו וגיל זה מכונה בפוסקים שהגיע לגיל חינוך (יעב"ץ במגדל עוז תעלה ג', מ"ב סי' ע' סק"ו, סי' קכ"ח ס"ק קכ"ג, סי' רס"ט סק"א, תקנ"א בשעה"צ סקצ"א).

להפרישו מאיסור

עד גיל שלש לצורך ולהנאת עצמו

לא. מעצמו. קטן שאוכל דבר אסור להנאת עצמו או שעושה מלאכה אסורה בשבת לצורך עצמו, כל שהוא אינו בר הבנה כגון שהוא פחות מגיל שלש, אין מחוייבים להוכיחו ולעוצרו, ואפילו אביו ואמו אינם מחוייבים להפרישו, ואפילו באיסור מן התורה, שהרי אינו בר הבנה והוא עושה לצורך ומדעת עצמו (רמב"ם פי"ז מאכ"א הכ"ח, שו"ע או"ח סי' שמ"ג ומ"ב שם).

לב. נותנו בידו. אבל מדרבנן אסור לגדול לתת לו ביד דבר האסור אפילו אם נותנו רק לשחק בו, מחשש שמא יבוא הקטן לאכלו והוי כמאכילו בידים (מ"ב סי' שמ"ג סק"ד).

לג. מצווהו לאכול. כמו כן, אפילו אם לא נותנו ביד, אלא מצווהו לאכול דבר או לעשות מלאכה האסורה בשבת, אסור משום דהוי כמי שהאכילו בידים (מ"ב סק"ד).

לד. נותן רשות. ואם קטן מתחת גיל שלש מבקש רשות מאביו או אמו אם יכול לאוכלו או לעשות את הפעולה האסורה, ומצפה לנתינת רשות, רוב הפוסקים נוקטים שאין בנתינת רשות משום ספייה בידים מאחר שהוא עושה מצד עצמו ולצרכו (ריטב"א יבמות דף קי"ג, שו"ת נשמת שבת ח"ז סי' תע"ו).

לה. להעמיד הדבר בפניו. אם גדול נתן דבר האסור לפני התינוק אבל לא נתנו בידו, וכמו כן אם העמיד לפניו דבר שכרוך במלאכה האסורה בשבת ולא ציווהו לעשות המלאכה, אין זה נחשב בספייה לרוב פוסקים, וכשהקטן עושה מצד ולצורך עצמו, אין חיוב להפרישו (רשב"א יבמות דף קי"ג, מ"ב סי' תר"מ ק"ה ושעה"צ סק"ח, אג"מ יו"ד ח"ד סי' ט'), אמנם אם ברור הדבר לגדול שהקטן יקחנו אחר שהניחו בפניו, יש צד גדול לאסור משום איסור ספייה (שו"ת חת"ס או"ח סי' פ"ג).

מעל גיל שלש לצורך עצמו

לו. קטן שהוא מעל גיל שלש והוא בר הבנה כשאומרים לו שאסור לאכול או לעשות מלאכה האסורה בשבת, אף כשאוכל דבר האסור או עושה מלאכה האסורה מצד ולצורך עצמו, מחוייבים להפרישו מעשיית האיסור, ע"י כל אדם כשהוא עובר על איסור תורה, וע"י הוריו אפילו כשעושה רק איסור דרבנן (רמ"א סי' שמ"ג, חיי אדם, מ"ב סק"ז).

לצורך מבוגר

לז. כשקטן עושה מלאכה האסורה בשבת לצורך גדול, מחוייבים להפרישו מעשיית המלאכה (שו"ע או"ח סי' של"ד סכ"ה) אפילו כשהוא אינו בר הבנה והוא מתחת גיל שלש, ואפילו אם לא ביקשו לעשותו אבל עושה כן להנאת הגדול. והחיוב לאחרים להפרישו הוא חיוב מדרבנן, וכשהוא ע"י אביו או אמו החיוב להפרישו מעשיית המלאכה הוא מן התורה משום שאביו מצווה על שביתת בנו הקטן (שעה"צ סי' שמ"ג סקנ"ד, שו"ת חת"ס או"ח סי' פ"ג).

טמטום הלב

לח. מאכלות אסורות. יש לציין שאף כשמן הדין אין חובה להפריש קטן מלאכול איסור, יש שכתבו שראוי להפרישו כשהמאכלים אסורים מצד עצמם מפני שמאכלים אסורים מטמטמים את ליבו, וגורמים שיהיה לו טבע רע (מהרש"ל יבמות פי"ד ס"ז, ש"ך יו"ד סי' פ"א סקכ"ו), ולפי שבזמננו אין נזהרים בזה כ"כ, הרבה בנים יוצאים לתרבות רעה ואין להם יראת שמים ואינם מקבלים תוכחה ומוסר (פר"ח סי' פ"א סקכ"ו).

מצוות חינוך בבנו הגדול

רק קטנים

לט. מצוות חינוך הוא רק בקטנים שאין להם חיוב מעצמם שאינם ברי חיובא, אבל בן גדול כבר יצא מרשות אביו ויש לו חיוב בקיום המצוות ובאיסורים מצד עצמו, ולכן נפטר האב מחיוב חינוך (גמ' נזיר דף כ"ט ע"ב וברא"ש שם, ב"י וב"ח סוף סי' רצ"ז, פמ"ג או"ח סי' ל"ז א"א סק"ד).

תוכחת מוסר

מ. כל זה דוקא לגבי חיובי מצות חינוך, אבל עדיין יש על האב חיוב תוכחה כשרואה שאין בנו מתנהג כשורה, ואם אינו מוחה בידו נענש עליו דלא גרע משאר ישראל, ואמרו חז"ל (גמ' שבת דף נ"ד ע"ב) כל מי שיש לו למחות באנשי ביתו ואינו מוחה נתפס בעוון אנשי ביתו (מ"ב סי' רכ"ה סק"ז), וכל מי שאינו מקפיד על בניו ובני ביתו ומזהירם ופוקד דרכיהם תמיד עד שידע שהם שלמים מכל חטא ועוון, הרי זה חוטא שנאמר "ופקדת נוך ולא תחטא" (רמב"ם סוף הל' סוטה, שו"ע אבהע"ז סי' קע"ח סכ"א).