החשבון של חודש אלול 'הופך' את העבר

'כאשר עורך 'חשבון' בחודש אלול מה היה ביום פלוני, אין הוא זוכר שהגוף היה אז רעב וצמא... מה שעומד בזיכרונו הוא, שלא היה יכול להתרכז אז בלימוד או בתפילה'

כאשר ישנו דבר בלתי-טוב שמהווה בלבול עבור ענייני הגוף - שזהו כמובן דבר שצריך להיות משולל בתכלית, שהרי "כל ישראל בני מלכים הם" - הרי זה יכול להיות באופן שהבלבול מצד הייסורים הוא ביחס לחייו הגשמיים בפני עצמם, או באופן שהבלבול הוא ביחס לענייני קדושה.

כלומר: הוא אינו 'תופס' את הייסורים בתור עניין של ייסורי הגוף, אלא כעניין שמבלבל את עבודת השם. שהרי, כפי שכותב הרמב"ם, "אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה", ועל דרך זה אם הגוף הינו רעב וצמא וכדומה.

וממילא, כאשר עורך 'חשבון' בחודש אלול מה היה ביום פלוני, אין זה באופן שזוכר שהגוף היה רעב וצמא... מה שעומד בזיכרונו הוא, שבאותו יום או באותה שעה לא היה יכול להתרכז בלימוד או בתפילה. ואילו סיבת הדבר, שהגוף היה רעב וצמא, הוא דבר טפל ששוכח ממנו.

וכמה דוגמאות בזה, כפי ש"ידע איניש בנפשיה" ['יודע האדם בנפשו'], ואחת מהם - מה ששמעתי מר' שמואל לויטין [שיום זה הוא סיום ה"שבעה" לפטירתו], בשעה שאף אחד לא היה נוכח בחדר ב-"770", שסיפר לי אודות תקופת מאסרו בגלות סיביר. ומה שהזכיר - שכיוון שלא היו תחת ידו ספרים, התעורר אצלו ספק בנוגע לנוסח ברכות השחר, שלא זכר אם הנוסח הוא "הנותן ליעף כח" או "הנותן לעיף כח".

והגע עצמך: דבר שנשאר בזיכרונו של האדם הוא דבר שנוגע לו ביותר, שלכן לא שולטת בו השכחה. ומה נשאר בזיכרונו של אותו יהודי, לאחרי שעברו עשר או עשרים שנה מהגלות והמאסר? לא הצער והייסורים של הגלות הקשה בסיביר, בהעדר הצרכים האנושיים המינימליים, אלא... הבלבול מזה שלא זכר מהו הנוסח המדויק בברכות השחר: "ליעף" או "לעיף"!...

וכאן רואים עד כמה גדולה פעולתם של רבותינו נשיאינו על אלה המקושרים אליהם - שיהיו יכולים להגיע לדרגה כזו שהדבר הנוגע להם הוא לא הצער של ייסורי הגוף, אלא הבלבול שנוצר מכך לעבודת השם.

וזוהי הנקודה שמאירה כיצד צריכה להיות הגישה לכל עניין, שהעניין שנשאר בזיכרון לאחר כמה וכמה שנים הוא - אם קיום המצוות היה יכול להיות כראוי בעיתו או שזהו "מעוות לא יוכל לתקון", וממילא מתעורר ספק כיצד הייתה ההנהגה אז.

מצד האמת, אצל יהודי לא קיימת מציאות של "מעוות לא יוכל לתקון". כיוון שיהודי הוא 'בעל הבית' לא רק על ההווה והעתיד, אלא גם על העבר. ה'נפקא-מינה' [ההבדל] אינה אלא באופן העבודה הנדרשת ממנו לשם כך [כפי המסופר בהקדמה לספר 'פוקח עוורים', שאפילו על מה שמובא בתניא שזהו "מעוות לא יוכל לתקון", שייך תיקון על ידי עבודת התשובה].

וזהו כללות העניין של חודש אלול, שהוא חודש החשבון של השנה שעברה - שאין זה באופן שרק עורך חשבון ונעצב אל ליבו כשהחשבון אינו מתאים. אלא, על ידי זה שעורך את החשבון כדבעי, ו'פורע את החוב' על ידי התשובה, אזי מהפך גם את ה"מרירו" וה"חשוכא" [ה'מר' וה'חושך'] של העבר ל"מיתקו" ו"נהורא" [ל'מתוק' ו'אור']. ואדרבה, לאור חזק בתוקף גדול ביותר. שלכן הרי זו הכנה מתאימה להמשיך בראש השנה "אור חדש עליון יותר שלא היה מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה".

ואין עניין יוצא מידי פשוטו - שיעשו זאת מתוך ביטחון חזק, ובשמחה ובטוב לבב. וכשבא היצר ורוצה להפיל אותו בעצבות (וממילא גם לעצלות) בגלל מעמדו ומצבו בעבר - אומרים לו, שאין דבר האבוד, וגם יוכל להופכו, מיד או ברגע שאחרי זה, וכל המקדים הרי זה משובח. ולכן יעשה זאת בשמחה ובטוב לבב ובהצלחה רבה.