אִם רִאשׁוֹנִים כְּמַלְאָכִים- האדמו"ר הָרַב שָׁלוֹם יוֹסֵף פְרִידְמַן מִסָאדִיגּוֹרָה זצ"ל
אדמו"ר הרב שלום יוסף פרידמן מסאדיגורה זצ"ל- נולד ב-י"ג בתשרי ה'תקע"ג (1812) ברוז'ין שברוסיה כבן בכור לאביו ולאימו. נקרא על שם סבו רבי שלום שכנא מפראהביטש ועל שם יוסף הצדיק שבריתו חלה ביום האושפיזין שלו.
בשעת לידתו חזה אביו הקדוש כי יפטר בגיל 39. בעודו בשחר טל ילדותו, הרבה אביו לספר בשבחו ופעם התבטא: "בני שלום יוסף הוא חכם, גיבור ועשיר", וסיים בלשון קדשו: "גם המלאך מיכאל אינו מכיר אותו, והוא ראוי שתשרה עליו שכינה כמשה רבינו ע"ה, אלא שאין הדור ראוי לכך".
כשהיה ילד קטן כבר נודע בברכותיו שעשו פירות. סירב לקבל רבנות במקומות אחרים מפני שהיה קשור מאוד לאביו. לאחר פטירת אביו ב-ג' בחשוון ה'תרי"א (1850), תפס את מקומו בהנהגה ומילא את מקומו בהנהגת החסידים בסאדיגורה אולם הוא לא האריך ימים ונפטר עשרה חודשים בלבד. הרה"ק בעל ה'פאר ישראל', האדמו"ר השני מבוהוש זיע"א, התבטא פעם:
"זקיני, רבינו מרוזי'ן זיע"א, עם בנו בכורו זקיני רבי שלום יוסף זיע"א, היו בבחינת נשמה אחת בשני גופים, ונסתלקו מהעולם הזה גם כן בשנה אחת, כיוון שלא היו יכולים להיות שנה אחת זה בלא זה". עוד אמר "מקובל בידי, שזקיני רבינו מרוז'ין עם זקיני רבי שלום יוסף, היו כמעט בצורה אחת, עד כדי כך שהיה קשה להכיר בין זה לזה". הרבה בסיגופים ובתעניות ולמרות זאת נודע בכוחו הרב. נפטר ב-י"א אלול ה'תרי"א (1851). חי כ-39 שנים. ציונו בלייפציג.
אביו: מרן האדמו"ר ר' ישראל מרוז'ין. אימו: מרת שרה. אשתו: מרת בלומה רייזל (בת ר' דן מראדוויל, נכדו של רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב וחתנו של הרב מאפטא). ילדיו: האדמו"ר ר' יצחק (מייסד שושלת בוהוש), ר' מנחם נחום דב בער (ר' נחום בער'ניו) מסדיגורה. מרת לאה רחל (נישאה לקרוב משפחתה, ר' אברהם יהושע השיל ממז'יבוז'), מרת בת שבע (אשת בן דודה ר' מנחם נחום מרדכי פרידמן ובזיווג שני אשת בן דודה ר' ישראל פרידמן מסאדיגורה). מרבותיו: אביו, מרן האדמו"ר ר' ישראל מרוז'ין. מספריו: •רשפי קודש- דברי תורתו פורסמו בספרים רבים ולאחרונה לוקטו כל מאמריו הפזורים והן מתוך כתבי יד על ידי מכון 'תורת אמת' - שטפנשט.
פעם אחת היה אדם חולה מאוד, רח"ל. האיש הלך לכמה צדיקים וביקש את ברכתם, אולם ללא הועיל, עד שהחליט לנסוע אל האדמו"ר רבי ישראל פרידמן מרוז'ין. כאשר הגיע, שהה הצדיק בחדרו, והגבאים לא נתנו לו להיכנס. בינתיים פגש ברבינו, רבי שלום יוסף, שהיה עדיין ילד. רבינו ביקש ממנו שש מטבעות, ולאחר שקיבל את הכסף בירך אותו. ברכתו התקיימה, והאיש התרפא בדרך נס. לאחר מכן בא האיש אל האדמו"ר רבי ישראל וסיפר לו מה אירע. השיב לו האדמו"ר: "הברכות של בני רבי שלום יוסף משפיעות כמו הברכות שלי".
רבינו היה ממעט מאוד באכילה. עברו עליו זמנים שכמעט שלא אכל כלל. פעם אחת נכנסה לחדרו בתו הצדקנית, מרת רחל לאה, בשעה שהביאו לו לאכול, וראתה שהמאכל עומד לפניו והוא אינו אוכל, והחלה לבכות. אמר לה אביה: "למה תבכי, בתי? וכי סבורה את שמניעת האכילה תחליש את כוחי?". הצדיק ניגש לכיסא גדול וכבד שעמד בחדרו, הגביהו בשתי אצבעותיו, וסבב עמו אנה ואנה בתוך החדר. לאחר מכן העמיד את הכיסא במקומו ואמר שוב לבתו: "דעי לך, בתי, שאם נותן אדם לנשמה כל צורכה, אפשר לו להיות חזק גם בלא אכילה".
חסיד אחד עמד מחוץ לחדר תפילתו של רבינו בשעה שהתפלל. לא שמע האיש קול ולא תנועה, אלא רק את קול צעדיו של הצדיק כשהוא מתהלך אנה ואנה בחדרו. לאחר התפילה ניגש המשמש לחדרו והוציא משם כותונת לחה ותלה אותה לייבוש. התפלא האיש, והמשמש אמר לו: "כך מדי יום. לאחר התפילה נאלצים אנו להחליף לו את הכותונת". כשבא האיש אל רבי לייבוש מטומשוב וסיפר לו על הפלא שראה, אמר לו: "הדבר נעשה מרוב פחדו של רבי שלום יוסף מהדר גאון השם".
סיפר הגה"צ רבי מנחם מנדל טוביאס, אב"ד דרכי שמואל: בשעתו השתתפתי בנישואי הגר"מ גרוס, שהתקיימו בה' באלול. בשעת השמחה ישב לידי יהודי מבוגר בשם רבי יצחק יעקב ציינוירט. דיברנו, ואמרתי לו תוך כדי הדברים שבעוד כמה ימים חל יום ההילולא של הרה"ק רבי שלום יוסף פרידמן, בנו בכורו של הרה"ק מרוז'ין, שחל ב-י"א באלול. היהודי אמר לי: "זכיתי לראות את הצדיק". עמדתי משתומם, כיצד ייתכן הדבר, שהרי רבינו נסתלק בשנת ה'תרי"א. הוא סיפר שגר בגרמניה, בעיר לייפציג, מקום מנוחתו של הרה"ק.
כאשר עלה היטלר ימ"ש לשלטון, לא התחילו הצרות מיד, אלא התגברו בהדרגה. הוא השפיל את כבודם של ישראל. השלטונות ציוו על היהודים לפנות את בתי העלמין למקום אחר, כדי להשפילם על ידי הוצאת המתים, ואף חייבו אותם לבצע את המלאכה. גם הוא היה בין היהודים שנצטוו לעשות עבודה זו. כאשר הגיעו לפנות את בית העלמין שבעיר לייפציג, עמד שם מהנדס שהיה מנהל העבודה והשגיח עליהם.
כשהגיעו לציונו הקדוש של הרה"ק רבי שלום יוסף, פנו היהודים אל מנהל העבודה ואמרו לו שכאן קבור צדיק גדול, וביקשו להוציא את כל הארון הקדוש. הוא לא הסכים ואמר שמה שמצאו בכל הקברים ימצאו גם כאן. בלית ברירה פתחו את הציון הקדוש והרימו את מכסה הארון. עצם העובדה שהקרש עדיין היה קיים הייתה פלא גדול, שכן בדרך כלל עץ נרקב כשהוא קבור באדמה לאחר שנים רבות, וכבר עברו למעלה משמונים שנה מהסתלקותו.
כשהרימו את הקרש ראו כולם שצורת קודשו נותרה שלמה, עם הדיקנא קדישא, העיניים הקדושות והמצח הקדוש. "עמדנו כולנו המומים", סיפר. כשהגיע המהנדס גם הוא הזדעזע. הוא הסתכל על המצבה ואמר: "הוא קבור למעלה משמונים ושבע שנים", והוסיף שהוא כבר עובד בעבודה זו למעלה משלושים שנה, ועדיין לא נתקל במקרה כזה. לאחר מכן פרסמו את הסיפור בעיתונות הגרמנית הרשמית של אותם ימים, והתפארו באילו דברים נפלאים יש במדינתם.
(מעובד מתוך הספר 'באר בשדה').
