קבלת שבת

פרשת כי תצא

כִּי יִקַח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָּהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתָת וְנָתַן בְּיָדָהּ" (כד, א).

במשנה האחרונה במסכת גיטין (ט, י) נחלקו תנאים: 'בית שמאי אומרים: לא יגרש אדם את אשתו, אלא אם כן מצא בה דבר ערוה, שנאמר "כי מצא בה ערות דבר", ובית הלל אומרים: אפילו הקדיחה תבשילו, שנאמר "כי מצא בה ערות דבר". רבי עקיבא אומר: אפילו מצא אחרת נאה הימנה שנאמר: "והיה אם לא תמצא חן בעיניו' ".

והרמב"ם בפירוש המשניות כותב: 'דברי ר' עקיבא דחויים, לפי שאם מצא נאה ממנה - ישאנה עליה ולא יגרש את זו, בעוד שלא חטאה שום חטא, והיא מתאימה לדעותיו'.

ואכן, הכל מתפלאים להבין את סברתו של רבי עקיבא: מדוע אמר שיגרש את אשתו שאינה מוצאת חן בעיניו, והלא יכול הוא לקחת אשה אחרת, שהרי מותר לשאת שתי נשים (לולא חרם דרבינו גרשום, שהיה בשנים המאוחרות יותר)? מה גם שנראה לכאורה שכל מאן-דאמר נקט כאן היפך משיטתו בחיים: שמאי שהיה קפדן, שדחף את הגוי באמת הבנין (שבת לא.), הוא שאומר כאן שלא יגרשנה אלא אם מצא בה ערות דבר; הלל הענוותן, כזכור לנו מהמעשה בגמרא בשבת של 'מי כאן הלל, מי כאן הלל' - מתיר לגרשה אפילו אם רק הקדיחה תבשילו: ואילו רבי עקיבא, אשר אמר 'ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה' (ירושלמי נדרים פרק ט' הלכה ד') הוא המתיר לאדם מישראל לגרש את אשתו משום שמצא אחרת נאה הימנה! היתכן?!

ואמנם, בשם בעלי המוסר אומרים ליישב, שאדרבה, הדבר נעשה מתוך רחמנות על אותה אשה, שתצטרך לגור בכפיפה אחת עם בעל שרוצה לגרשה אך ורק משום שהקדיחה תבשילו, או משום שמצא אחרת נאה הימנה, ועל כן דוקא לטובתה אמרו שיגרשנה.

הסבר נפלא אחר, מופיע במכתב ששיגר הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין זצ"ל, למחותנו, הגה"צ רבי מרדכי צוקרמן זצ"ל:

בגמרא (שבת כה:) נאמר: 'תנו רבנן: איזה עשיר? כל שיש לו נחת רוח בעושרו, דברי רבי מאיר. רבי טרפון אומר: כל שיש לו מאה כרמים ומאה שדות ומאה עבדים שעובדין בהן. רבי עקיבא אומר: כל שיש לו אשה נאה במעשים', וביאר המהרש"א, שהכוונה לאשה נאה במעשיה, שאינה מבקשת מבעלה קישוטים ודי לה במועט, ומי שיש לו אשה כזו נקרא עשיר, כמאמר חז"ל במשנה באבות: 'איזהו עשיר השמח בחלקו', והתכוון רבי עקיבא לאשתו, בת כלבא שבוע, שהיתה מסתפקת במועט'.

מעתה יש לומר, שאף מה שאמר רבי עקיבא שיכול לגרש את אשתו אם 'ימצא אחרת נאה הימנה', כוונתו לאשה ש-נאה יותר במעשיה, דהיינו: שיותר מסתפקת במועט, ואם ישאנה יוכל ללמוד תורה ללא הפרעה, ועל כגון זה אמר רבי עקיבא שיגרשנה, לשיטתו שההסתפקות במועט היא הנוי של האשה.

ומיושבת קושיית הרמב"ם: מדוע יגרשנה, והלא יכול לשאת אשה אחרת, שהרי הסתפקותה במועט של האשה השניה לא תועיל לו במאומה - אם יצטרך לפרנס גם את הראשונה...

(ושלל לא יחסר)

כִּי עָנִי הוּא... וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא" (כד, ט).

דבר נפלא כותב הגאון רבי חיים זצ"ל, אב"ד וורידבורג ובעל "ספר החיים" (אחי המהר"ל מפראג, חי לפני כ-450 שנה ונפטר בשנת השמ"ח, ב'ספר פרנסה וכלכלה' - פרק חמישי):

מי שמרחם על העני - חסד הוא מאת ה' יתברך, שנתן בלבבו להיות איש רחמני ולהתברך על ידי כך, שנאמר "ונתן לך רחמים ורחמך", לפי שהעני עושה טובה להעשיר בזה, כענין שאמרה רות (ב, יט): "האיש אשר עשיתי עמו". והטעם, כי בזה הוא פותח שפע הברכה ומורידו על העשיר, בסוד "פתוח תפתח", ולכן מחוייב העשיר לגמול חסד לעני תחת הטובה הזו, כי בעצם הכסף היה אמור להגיע ישר לעני, אלא שהקב"ה רוצה לנסות עני זה בעוניו, ואותה טובה שהיתה ראויה לעני זה - אינה חוזרת ריקם, והקב"ה נותנה לעשיר זה, לפי שהוא אוהבו של עני זה והוא יפרנסנו, ומרויח העשיר בזה שנתן לעני את הכסף שבלאו הכי מגיע לו, שעל ידי זה יורד לו עוד שפע משמיים.

גם העני עצמו מתפלל לפני קונו שיתקיים עושרו של עשיר זה, כדי שלא יתקפהו פרנסותיו, כי העשיר חונן ונותן לו. וזהו לשון 'גְמַל דַלִים' (שבת קד.) שראוי לו לעשיר לחזור ולגמול טובה לעני על הממון הזה שהיה מוכן לו (לְעָנִי) ונלקח ממנו וניתנה לו, והוא מאמר הכתוב (לעיל טו, י): "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' ". מעתה, זו כוונת הפסוק שלפנינו: "ולא יקרא אליך אל ה' והיה בך חטא", כלומר: אם לא תפרנס עני זה, שוב לא יקרא ויתפלל על טובתך אל ה', וממילא יהיה בך חטא, כי עוונותיך הראשונים יהיו נזכרים, לפי שאינך ראוי לעושר זה אלא בזכות שתיטיב לעני זה!

וזו אף כוונת הפסוק בקהלת (ה, יב): "עושר שמור לבעליו לרעתו", כלומר: מפני רעתו של עשיר זה, יחזור העושר להיות שמור לבעליו הראשונים, שהוא העני!

ועל כן אמרה התורה (לעיל טו, י): "נתון תתן לו", כלומר: תן לו משלו, שעושר זה היה ראוי לו!

(ושלל לא יחסר)

לֹא תַטֶה מִשְׁפָּט בֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בָּגֶד אַלְמָנָה. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹקֶיךָ מִשָּׁם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוּךְ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה" (כד, יז-יח).

ואילו בסמוך (פס' כא-כב), כאשר התורה מצוה: "כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך לגר ליתום ולאלמנה יהיה", מוסיף הכתוב רק "וזכרת כי עבד היית במצרים וגו' ", ללא התוספת של "ויפדך ה' אלוקיך משם".

מה פשרו של שינוי זה? - תמה הגאון רבי אהרון ייטלש זצ"ל (דומ"ץ בפראג לפני כמאתיים שנה), והוא נוקט ביישוב מעניין:

בגמרא (בבא מציעא קטו.) מצינו: "תנו רבנן: אלמנה, בין שהיא עניה בין שהיא עשירה - אין ממשכנין אותה, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: עשירה - ממשכנין אותה, עניה - אין ממשכנין אותה, שאתה חייב להחזיר לה ואתה משיאה שם רע בשכנותיה. כלומר: אשה עשירה ממילא אינה זקוקה לאותה כסות, כי בודאי יש לה בגדים נוספים, ועל כן לא יצטרך הממשכן להיכנס לביתה שחרית וערבית, אולם אשה עניה, שתזדקק לבגד זה ויאלץ הממשכן להיכנס לביתה שחרית כדי לקחתו וערבית כדי להחזירו, הרי חוששים אנו שעל ידי כך ישיאה שם רע בשכנותיה, ועקב חשש זה אסר רבי שמעון למשכנה כלל.

והנה, במדרש (ויקרא רבה לב, ה) מצינו: בזכות ארבעה דברים נגאלו אבותינו ממצרים, ואחד מהם הוא שלא היה בהם זנות, שהרי אחת היתה ופרסמה הכתוב. לאור זאת נבין היטב מדוע לגבי הציווי "לא תחבול בגד אלמנה", שזהו משום שאתה משיאה שם רע בשכנותיה ואפשר שבאמת יכשל בזנות, חלילה, מוסיף הכתוב ואומר: "וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך ה' אלוקיך משם", וזהו משום שלא היה בהם זנות, ועל כן הישמר והיזהר בדבר זה.

לגבי מצות לא "תעולל", לעומת זאת, לא היה טעם להזכיר שהקב"ה הוציא את ישראל ממצרים, שהרי אין לכך קשר עם מצוה זו!

(זרע אהרון)

כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךְ שָׂבְעֶךָ וְאֶל כָּלְיִךְ לֹא תִתֵּן" (כג, כה)

מבאר רש"י: "מכאן שלא דיברה תורה אלא בשעת הבציר בזמן שאתה נותן לכליו של בעל הבית, אבל שכרו לעדור ולקשקש - אינו אוכל".

הקשה האדמו"ר מסאטמר זצ"ל, משום מה השתנתה מצות צדקה והחזקת תלמידי חכמים עניים מכל מצוות התורה. שבכל המצוות אומרים שכר מצוות בהאי עלמא ליכא, והיום לעשותן ומחר לקבל שכרן, ואילו במצות צדקה נאמר בנביא: "וּבְחֲנוּנִי נָא בָּזֹאת" (מלאכי ג, י), ובחז"ל דרשו "עשר בשביל שתתעשר" (תענית ט.).

הוא מקשה והוא מיישב: התורה אסרה על העובד בכרם לתת ענבים אל כליו, והתירה רק לאכול בשעת עבודתו. הסביר רש"י שכל היתר זה הוא רק בשעת עבודת הבצירה בלבד, אך כאשר עושה הפועל עבודות אחרות בכרם, אין לו רשות להנות מפרי הכרם. רק כאשר הוא בוצר את הענבים ומניחם בתוך כליו של בעל הכרם, התירה לו התורה לאכול.

נמצא כי בשעה שנותנים לכליו של בעל הכרם, יכולים גם הפועלים להנות ולאכול כאוות נפשם. כך גם בכל העבודות שעובדים אנו לפני הקב"ה, שכרנו מזומן לעוה"ב. אך במצות צדקה, כאשר נותנים אנו לת"ח עניים, הרי אלו כליו של הקב"ה ממש, ולכן, בדין הוא שניתן גם לכלי הפועלים העובדים.

לכן שונה מצות הצדקה משאר המצוות!...

(עולמות שחרבו)