קשר של "אלול"

קשר של "אלול"

מדוע לא הסכים הרבי שיאמרו לבחור בשמו שעליו לגדל זקן? מה הסיבה שחודש אלול הינו 'נטול מצוות'? ולמה דווקא במקרים בהם אין הוראה מפורשת כיצד לנהוג זהו "עיקר העבודה"?

שהזקן יהיה 'שלו'!

סיפר ה'חוזר' הראשי והמשפיע הרב יואל כהן: לפני הרבה שנים, למד בישיבה ב-770 בחור שלא גידל זקן. באחת הפעמים שחברי הנהלת הישיבה נכנסו אל הרבי למסור 'דו"ח' על מצב התלמידים, הרבי אמר להם שכדאי שידברו עם הבחור ויסבירו לו את החשיבות הגדולה בגידול זקן, אך ביקש שלא יאמרו לו זאת בשמו, בשם הרבי, בתור בקשה שלו.

אחד מחברי ההנהלה אכן דיבר עם אותו תלמיד, וניסה להסביר לו את החשיבות שבגידול זקן; אך הבחור טען כנגד זה טענות משלו ולא השתכנע בדבר. בין השאר הוא הביא ראיה לדעתו מכך שהוא היה ב'יחידות' אצל הרבי, והרבי לא אמר לו דבר בקשר לגידול הזקן. מכאן ראיה, טען אותו בחור, שגידול הזקן אינו דבר המוכרח כל כך עבורו...

כאשר חברי ההנהלה נכנסו שוב, התעניין הרבי שוב בעניין, וחברי ההנהלה מסרו שאכן דיברו עמו על כך אבל הוא לא השתכנע.

כך אירע כמה פעמים, עד שבשלב מסוים מישהו העיר לפני הרבי, שאולי כדאי שיאמרו לאותו תלמיד שהרבי רוצה שהוא יגדל זקן. תשובת הרבי הייתה כזו: "אני רוצה שהזקן יהיה שלו. אם הוא יגדל זקן מפני שאני אמרתי - זה יהיה 'זקן שלי', לא שלו...".

ייחודי, אך ללא מצוות

אנחנו נמצאים בעיצומו של חודש אלול - חודש הרחמים והסליחות וחודש החשבון. זה הזמן שבו כולנו מנסים להוסיף עוד קצת בלימוד, בתפילה ובמעשים טובים, ולהשלים את מה שקצת התפספס לנו במהלך השנה.

אבל אם נחשוב על זה רגע, יש בחודש הזה משהו מוזר: כל יום טוב, שבת ואפילו ראש חודש מגיע עם שורה ארוכה של מצוות והגדרות הלכתיות כיצד להתנהל בו. בחודש אלול, לעומת זאת, אלו ימי חול רגילים לגמרי. אם נחפש בגמרא סוגיה שעוסקת ב"דיני חודש אלול", פשוט לא נמצא כזו...

נכון, אנחנו תוקעים בשופר מדי בוקר ונוהגים באמירת סליחות, כפי שנפסק בטור ובשולחן ערוך. אבל כשמסתכלים על לשון ההלכה, רואים שכל המנהגים היפים והמוכרים הללו לא הגיעו כ'הוראה מלמעלה', אלא בתור מנהג - משהו שהגיע מהעם מלמטה והפך להלכה פסוקה.

העובדה שחודש כה משמעותי הינו 'נטול מצוות', יש בה כדי ללמד מהי הייחודיות של החודש, כפי שמיד נראה.

שלושה שלבים של קשר

כחסידים, הלומדים את תורת החסידות, אנחנו יודעים שהמטרה העיקרית של המצוות היא "מצווה" מלשון "צוותא", כלומר: חיבור והתקשרות עם הקדוש ברוך הוא. כפי שמבואר בתניא, המצוות הן "איברי המלך", כביכול, וכשאנחנו מקיימים אותן, אנחנו זוכים 'לחבק את המלך' ולהתקשר אליו.

אבל עצם זה שמדובר על מצווה - שהמלך מצווה אותי ואני מחויב לבצעה - כבר מעיד שיש בינינו קשר קדום. הרי מה שמחייב אותי לקיים את המצווה, זו העובדה שעוד קודם לכן כבר קיבלתי על עצמי את מרות המלך. ובלשון חז"ל: "שיקבל עול מלכות שמיים תחילה, ואחר כך יקבל עליו עול מצוות".

ואם נלך עוד טיפה לעומק: העובדה שאני מסכים לקבל על עצמי את המרות והעול של המלך, מלמדת על קשר עמוק וקדום עוד יותר! הרי בטבע שלנו, הרבה יותר נוח לנו להיות 'משוחררים' מעול, ולמה שנרצה בכלל להיכנס לכל הסיפור הזה ולהכניס את עצמנו תחת עול המלך?

אלא שיהודי קשור לקדוש ברוך הוא בקשר פנימי ועצמי - הנשמה האלוקית שלנו היא "חלק אלוקה ממעל ממש", וממילא, כל המהות שלנו היא להיות קשורים עם המלך. הקשר הפנימי הזה הוא זה שמביא אותנו לקבל את מרותו, ובעקבות זאת גם לקיים את מצוותיו.

ההכנה החשובה ביותר

אם ננסה לסדר את שלבי הקשר הזה לפי מעגל השנה שלנו, נקבל תמונה מרתקת:

במשך כל ימות השנה, אנחנו עסוקים בקומה השלישית - עבודת קיום המצוות. אנחנו מתחברים לקדוש ברוך הוא על ידי מילוי הרצון והפקודות שלו.

הקומה השנייה - הקדמת 'קבלת מלכות שמיים', היא מרכז העניין של ראש השנה, ה"ראש" והמנהיג של השנה כולה, ובו כל אחד ואחת מאיתנו פועל את הכתרת המלך, באמצעות תקיעת השופר ותפילות היום, בהם אנו מקבלים על עצמנו עול מלכות שמים.

ומה לגבי הקומה הראשונה והבסיסית ביותר? כאן בדיוק נכנסים ימי חודש אלול, ימי ההכנה לראש השנה, בהם אנו 'נוגעים' בנקודת הקשר העצמית והבסיסית ביותר, שעליה יושב הכול. בחודש אלול אנחנו מפנימים שהקשר שלנו עם הקדוש ברוך הוא הוא לא 'עוד פרט' בחיים, אלא זה כל החיים.

בתוך החיים

מתוך המבט הזה, אנחנו יכולים להבין משהו חדש לגמרי על חודש אלול - ולגלות מדוע בעצם אין בו מצוות מיוחדות. דווקא החיסרון כביכול במצוות, הוא זה שמעיד על הייחודיות של החודש.

בחודש אלול - "אני לדודי ודודי לי" - מתגלה עומק הקשר בין היהודי לקדוש ברוך הוא. זהו קשר כל כך עמוק ומהותי, שהוא פשוט נעלה מלהיכנס לתוך תבנית או מוגבלות מסוימת. אי אפשר 'לכמת' או לצמצם אותו בתוך מצווה בודדת או באופי עבודה ספציפי. עומק הקשר הזה לא מתבטא בפעולה מוגדרת אחת, אלא בכל מציאות החיים שלנו - בהפנמה שאני והקדוש ברוך הוא זה דבר אחד, וממילא כל המציאות שלי מוקדשת לו, "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני".

והעניין הזה בא לידי ביטוי נפלא בכך שענייני חודש אלול הם מנהג ולא דין. מנהג זה משהו שבני ישראל נוהגים מצד עצמם, לא בגלל שמישהו ציווה אותם. וזו בדיוק הנקודה של אלול: גילוי הקשר הפנימי של יהודי עם השם, שהוא עמוק יותר מכל ציווי. בגלל שאני קשור אליו, אני קם מעצמי ופועל.

עבודה בכוח עצמו

מהביאור הנפלא הזה מפיק הרבי "הוראה גדולה, שהיא יסוד בחיי היום יום של יהודי":

"לאחרי שיהודי מקיים כל המצוות שמחוייב בהם, כולל גם המצוות שמדברי סופרים, והדינים מראשונים ואחרונים וכו' כמובא בשולחן ערוך, וגם ב"שולחן ערוך החסידי"... רואים בפועל, שנשארים ריבוי עניינים במשך היום אשר עליהם אין הוראה מפורשת בשולחן ערוך!

...אין ליהודי מה לירא ולפחד מזה, ובוודאי לא לחכות עד שמישהו יבוא ויגיד לו הוראות. אדרבה: בזה מתבטא עיקר העבודה - שיהיה עבודה בכוח עצמו. שיתייגע עם שכלו הוא לחפש ולמצוא בתורה, ועל יסוד כללי התורה, ההוראות איך שצריך להתנהג בכל מקרה מסוים... שיהיה דוגמא חיה בכל הנהגותיו, כפי שיהודי, חלק מעמו של הקדוש ברוך הוא, מתנהג".

(מבוסס של שיחת שבת פרשת שופטים תשמ"ח)