כי יקרא קן ציפור
פרשת כי תצא לב שומע
- שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך
- ושביה בצדקה מחמת התעוררות הרחמים מלמטה
- ורחמיו על כל מעשיו
- שנאת הרשעים מצד הרע שבהם ואהבה מצד בחינת הטוב הגנוז שבהם
- עשיית טובה ליהודי אפילו במסירות נפש
שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך
'כי יקרא קן צפור לפניך בדרך, בכל עץ או על הארץ, אפרוחים או ביצים, והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים, לא תקח האם על הבנים. שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך, למען ייטב לך והארכת ימים' (כב ו-ז).
בזוהר חדש
(מגילת רות כט. בתרגום ללשון הקודש) מובא "ואת הבנים תקח לך' (כב ז). הטה רבי בון את אזנו, ושמע אותו הקול שאומר: [הקב"ה] חס על זה (כלומר, חס ושלום שיתקיים פסוק זה 'ואת הבנים תקח לך'). לא אמר כלום (כלומר, שלא פירש את הכתוב. אך לאחר מכן המשיך הקול ואמר:) מי שמרחם, עוזב את האם עם הבנים, והולך לו. ומה שהאם מגורשת מן הקן, מה היא אומרת: אוי שהחרבתי את ביתי, ושרפתי את היכלי, והגליתי את בני לבין האומות. ועל זה ירחם הקב"ה, כיון שהרחמנות לא תימצא אלא בכך. ועל כך השכינה צוקת על בניה וכו'.
של הקב"ה אלף שנים (בראשית רבה ח ב). כי אינן נפרדים זה מזה, והכל הולך על דרך אחד. ולולי שיש למעלה ששה מדרגות הידועים הנקראים 'ימי בנין' כל ימות עולם כידוע ליודעים, לולי כן לא היינו מיחסים כלל פירוד ימים למעלה. ולכן אמר רבי טרפון (זבחים צז.) שכל הרגל נחשב ליום אחד לרוב קדושתו, וביו"ט של ראש השנה יומא אריכתא לעוצם הקדושה. והנה הצדיק הגדול, כל ימיו מתאחדים מראש השנה עד ראש השנה, שאז מתעלה על כך לקדושה יותר מעולה מאשר היה בשנה שלפני זה. לכן מחשב [כל השנה] ליום אחד.
הנה זהו פירוש הפסוק (בראשית כד א) 'ואברהם זקן בא בימים'. פירוש, אע"פ שהיה זקן, בא רק בימים ולא בשנים. כי אילו היה [חי] שנ"ד שנים, היה נעשה ממנו שנה אחת, אבל עכשיו כל שנותיו לא הגיע לשנה אחת שלימה, וקל להבין.
והנה שאול היה צדיק גמור כל ימיו, והיה בן 'ימים' ולא בן 'שנים'. אך במלכו חָטָא חֵטא אחד, וירד מזה ונעשה 'בן שנה במלכו', וקל להבין. וזה 'למען ירבו ימיכם', שיאריכו הימים ויהיה כל שנה ליום ייחשב.
ונבוא אל המאמר שהתחלנו. שהיה קשה לחז"ל, מתחיל 'כי אורך ימים', א"כ מיירי בצדיק גמור שימיו ארוכים, איך אמר 'ושנות חיים', וכי יש לו שנים. כי זה לא שכיח שיחיה כל כך ימים עד שיעלו לחשבון כמה שנות חיים.
והתירוץ על זה הוא, דמיירי בבעל תשובה שהשנים הבאות אחר ששב המה ימים ארוכים.
אמר רבי יוסי בן קיסמא אמר רבי שמואל, כשברא הקב"ה את עולמו, ברא לו שלש קשרים, והם חכמה ותבונה ודעת וכו' וכל אלו הקשרים באדם, וקשר של התבונה פקע והתפשט בשאר הבריות, ובכולם יש שכל לפי דרכם. העוף הזה כשפורח מגוזליו ומשתלח מעל בניו. מצפצף והולך ואינו יודע לאיזה מקום הוא הולך. הוא נודד לאבד את עצמו. הקב"ה שכתוב בו (תהלים קמה ט) 'ורחמיו על מעשיו', אפילו על יתוש קטן שבעולם, רחמיו על הכל. אותו הממונה על העוף, מתעורר להקב"ה (שירחם על העוף), והקב"ה מתעורר על בניו.
שבורי הלב, שבורי הכח, ומתעורר רחמים על כל העולמות, וחס עליהם ועוזב את חובותיהן (עוונותיהן) של הנודדים ממקומם, וחס עליהם ועל כל העולם'.
ועל כך אמר הקב"ה
התר את הציפור לבחוץ והיא מעוררת רחמים על כל העולם. מי גרם [להקב"ה] לחוס על העולם ולעורר עליהם רחמים, אותו האיש ששלח את הציפור לצער אותה בב' אופנים. כך מתעורר הקב"ה ומתמלא רחמים על אלו בעלי הצער ועל כל אלו שנודדים ממקומן. ומשום כך שכרו של אותו איש מה כתוב עליו 'למען ייטב לך והארכת ימים'. קם רבי בון על רגליו ושמח ואמר: בריך רחמנא ששמעתי לזה הקול, אילולא לא באתי לעולם אלא כדי לשמוע זאת, דיי' כט.
<אז יוצאת קול לפניו ואומרת 'כצפור נודדת מן קנה, כן איש נודד ממקומו' (משלי כז ח). אז הוא מתעורר ברחמים על כל אלו ההולכים, מתנודדים ממקום למקום אחר, באמת, אך אותן שכבר עברו שחטא קודם והיו בבחינת 'שנים', ומתהפכים לזכויות, הם נשארו בבחינת 'שנות חיים', וזהו שמתהפכים מרעה לטובה'.
כט. זו לשון הזוהר "ואת הבנים תקח לך'. ארכין רבי בון אודנוי ושמע ההוא קלא. דאמר [קב"ה], חס על דא, לא אמר ולא כלום. מאן דחס שבק אימא ובנהא ואזיל ליה. ומה דאימא מתרכא מן הקן [דילה] מה היא אומרת: אוי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי בני לבין האומות. ועל דא ירחם הקב"ה, דהא רחמנא לא אשתכח אלא הכי.
(חזקיה) [חידקא] אמר רבי יוסי בן קיסמא אמר רבי שמואל, כד ברא הקדוש ברוך הוא עלמא, ברא ליה בתלת קיטרין, ואינון 'חכמה' ו'תבונה' ו'דעת', דכתיב (משלי ג יט) 'ה' בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה, בדעתו תהומות נבקעו'. וכלהו קיטרין בבר נש, וקיטרא (נ"א וקוטרא) דהימנ"א [נ"א דתבונה] דפקע מינייהו אתפשט בשאר (ברזין) [בריין], ובכולהו אית סוכלתנו לפום אורחיה.
האי עופא כד פרח מגוזליה ואשתלח מעל בנהא, מצפצפא ואזלא ולא ידעה לאן אתר אזלא. מנדדא למיבד גרמה. הקב"ה דכתיב ביה 'ורחמיו על כל מעשיו' אפילו [על] יתושא זעירא בעלמא, רחמין דיליה על כלא.
ההוא דממנא על עופא איתער לגבי הקב"ה, והקב"ה אתער על בנוי. כדין קלא נפקא קמיה, ואמרה: 'כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו' (משלי כז ח). כדין איהו אתער רחמי על כל אינון דאזלי מנדדי מאתר לאתר ומדוך לדוך אחרא. תבירי לבא תבירי חילי. ואיתער רחמי על כל עלמין וחס עלייהו ושביק חובי דמנדדן מאתרייהו וחס עלייהו ועל כל עלמא.
ואלו הדברים
על התעוררות הרחמים משילוח הקן, עולים בקנה אחד עם המובא בזוה"ק (פר' שמות ז:), שכשיבוא עת הגאולה, יתעורר המלך המשיח לצאת מגן עדן - ממקום הנקרא 'קן ציפור', ויתעורר ויתגלה באדמת הגליל. וזו לשון הזוה"ק 'בההוא זמנא יתער מלכא משיחא לנפקא מגו גנתא דעדן מההוא אתר דאתקרי ק"ן צפו"ר, ויתער בארעא דגליל'ל.
ומשפיע בחסדו לכל השרפים ולכל אופני הקודש לכל העולמות ולכל הנשמות ולכל ההיכלות שפע רב וששון ושמחה לכל העולמות ולעולם התחתון, כמו שאמרו חכמינו ז"ל (שבת קנא:) 'כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים'. וכמו שישראל מנהיגים את עצמם בעולם הזה, כן מעוררין המדות למעלה, אם עושין חסד עם חבריהם ורחמנות עם חבריהם - ככה מעוררים חסדים ורחמים למעלה מעלה על כל העולמות' לא.
ושביה בצדקה - מחמת התעוררות הרחמים מלמטה
והנה
מובא בגמ' (שבת קלט.) 'אמר עולא, אין ירושלים נפדה אלא בצדקה, שנאמר (ישעיהו א כז) 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". וכך מצינו שהביא הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פ"י ה"א) 'ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה, שנאמר 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".
וכבר מצינו את יסוד הדברים בזוה"ק
(פר' אמור צב. בתרגום ללשון הקודש), 'ולמדנו, במעשה שלמטה מתעורר מעשה שלמעלה וכו'. עשה אדם חסד בעולם, מעורר חסד למעלה ושורה ביום ההוא ומתעטר בו בשבילו. ואם נוהג אדם ברחמים למטה, מעורר רחמים על אותו יום ומתעטר ברחמים בשבילו, ואז היום ההוא עומד בשבילו להיות מגין עליו בשעה שיצטרך לו. כעין זה הוא בהיפך מזה, אם עושה אדם מעשה של אכזריות, מעורר כך באותו היום ופוגם (את היום). ואחר כך עומד עליו (אותו יום) להתאכזר ולכלותו מן העולם. במדה זו שאדם מודד - מודדים לו וכו'. אשרי מי
ונראה לבאר זאת עפ"י המובא בקדושת לוי
(קדושות לפורים קדושה שניה ד"ה לכן יש להרבות) וזו לשונו 'כי כמו שנותן האיש הישראלי צדקה לעני ומתלבש את עצמו במדת החסד ומתחסד עם העני, כן גורם שה' יתברך מתלבש את עצמו במדת החסד ועל דא אמר הקב"ה אשרי צפורא לבר והיא איתערת רחמין על כל עלמא. מאן גרים למיחס על עלמא ולאיתער רחמין עלייהו, ההוא בר נש דשלח ההוא ציפור לצערה בתרין גוונין. הכי אתער הקב"ה ואתמלי רחמין על כל אינון מארי דצערא ועל כל אינון דמנדדי מדוכתייהו. ובגין כך אגריה דהאי בר נש, מה כתיב ביה 'למען ייטב לך והארכת ימים'. קם ר' בון על רגלוהי וחדי ואמר: בריך רחמנא דשמענא להאי קלא, ואלמלא לא אתינא לעלמא אלא למשמע דא, דיי'.
ל. עיין בבעל שם טוב (דברים לראש השנה ויום כיפור, אות ז 'התעוררות לעורר רחמים על ישראל').
לא. ויתכן לרמוז זאת במה שנאמר (ישעיהו נו א) 'כה אמר ה', שמרו משפט ועשו צדקה, כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות', שעל ידי 'ועשו צדקה' מקרבים את הגאולה קרובה ישועתי לבוא. ובזכותה גורמים שהקב"ה יעשה עמנו צדקה - 'וצדקתי להגלות'.
אך עם כל זאת עדיין צריך להבין את דברי הגמ'
שיסוריו של רבי על ידי מעשה באו, מה היה הפגם דק מן הדק.
ואולי יש לומר לולי דמסתפינא
שלפי דרגתו הנשגבה של רבי, מה שהוא אמר לו 'לֵךְ כי לכך נוצרת', לא היה בזה די ממידת הרחמים, אלא רק כפי שורת הדין 'לֵךְ כי לכך נוצרת', בבחינת דין ומשפט, ולפיכך הקב"ה דקדק עמו לפי מידת הדין, כיון שהיה לו לפייסו ולומר לו שזהו תפקידו ותכלית תיקונו - להישחט ולהיאכל על ידי יהודים ובפרט בשבת ויו"ט.
העגל ברחמים וחמלה, ופשיטא מילתא שדבר זה לימד אותם ואת כל בני דורם, להיות רחמן ומטיב בכל מידת האפשר. ולבסוף על ידי מעשה הלכו היסורים, כאשר רבי לימד את השפחה לרחם ולחמול אפילו על בני חולדה, מן השמים אמרו: 'הואיל ומרחם נרחם עליה' לה.
שנאת הרשעים מצד הרע שבהם ואהבה מצד בחינת הטוב הגנוז שבהם
ואף ש'קשר רשעים אינו מן המנין' ואסור התחבר עם רשעים וחטאים, אך מ"מ מצוה עלינו לרחם ולעזור לכל יהודי באיזה מצב שיהיה. ולא זו בלבד, אלא צריך לאהוב את חלק הטוב הגנוז בתוככי כל יהודי, כמובא בתניא (ליקוטי אמרים פרק לב) וזו לשונו 'וגם המקורבים אליו והוכיחם ולא שבו מעונותיהם שמצוה לשנאותם, מצוה לאהבם גם כן, ושתיהן הן אמת, שנאה מצד הרע שבהם ואהבה מצד בחינת הטוב הגנוז שבהם - שהוא ניצוץ אלקות שבתוכם המחיה נפשם האלקית. וגם לעורר רחמים בלבו עליה, כי היא בבחינת גלות בתוך הרע מסטרא אחרא הגובר עליה ברשעים,
בר מן דין, אילו היה מרחם עליו כראוי לפום דרגה דיליה, היו תלמידיו עושים בנפשם קל וחומר, אם על בריותיו של הקב"ה צריך לרחם ולחמול, על אחת כמה וכמה צריך לרחום על כל יהודי ויהודי, לסייע לו ולהאיר לו פנים באשר הוא.
אמנם כשראו התלמידים את סאת יסוריו של רבי, למדו עד כמה מרובים רחמיו של הקב"ה על כל מעשיו, עד כדי שרבי סבל כל כך על מה שלא דיבר עם פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו' (תהלים קמד יד). יש לפרש על פי מה דאיתא בגמ' (בבא מציעא פה.) כולהו שני יסורי דר' אלעזר ברבי שמעון לא שכיב אינש בלא זימניה, כולהו שני יסורי דרבי לא איצטרך עלמא למיטרא וכו', עיי"ש. וזהו כונת הפסוק, כאשר 'אלופנו מסובלים', רוצה לומר כאשר גדולי הדור שהם אלופינו, הם מסובלים ביסורין ח"ו, אז 'אין פרץ' - שלא תהא שום פרצה, דהיינו שלא ימות אדם בלא זמניה. גם 'אין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו', רוצה לומר שלא יהיה עצירת גשמים ולא יהיה הצורך להוציא התיבה והספר תורה ברחובה של עיר לצווח ח"ו, כמו דאיתא במס' תענית (טו.) סדר תענית כיצד, מוציאין את התיבה לרחובה של עיר וכו' עיי"ש, וזהו 'אין יוצאת אין צווחה".
לה. והיינו כמובא בגמ' (שבת קנא:) 'תניא, רבן גמליאל ברבי אומר: 'ונתן לך רחמים ורחמך והרבך' (יג יח), כל המרחם על הבריות - מרחמין עליו מן השמים, וכל שאינו מרחם על הבריות - אין מרחמין עליו מן השמים'.
והרחמנות
מבטלת השנאה ומעוררת האהבה, כנודע ממה שנאמר ליעקב (ישעיהו כט כב) 'אשר פדה את אברהם'. [ולא אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קלט כב) 'תכלית שנאה שנאתים' וגו', אלא על המינים והאפיקורסים שאין להם חלק באלוקי ישראל, כדאיתא בגמרא ר"פ ט"ז דשבת]' לו.
לסייע לשני בכל מה שיכול להקל עליו לז.
וכבר מקובלנו מרביה"ק בעל דברי יואל מסאטמאר זיע"א
שאמר: 'איזהו חסיד, מי שיש לו מסירות נפש לעזור ליהודי, ומסירות נפש על דקדוק הלכה' לח.
עשיית טובה ליהודי אפילו במסירות נפש
ולמעשה
עשיית טובה לשני כוללת מח לב ואיברים. ב'מח' - לחשוב כיצד להטיב לשני. ב'לב' - להשתתף עם השני בשמחתו או בצערו ר"ל. וב'איברים'
ולפעמים לעזור ליהודי בממון נחשב למסירת נפש
כפי שמצינו בגמ' (ברכות נד.) שנאמר "ובכל מאודך' בכל ממונך' כלפי אלו שממונם חביב עליהם מגופם. וכשהאדם מוותר מכיסו ונותן ממון לשני ומטיב לו, אם במתנה ואם בהלוואה, הרי זה לפעמים בכלל מסירת נפש ואשרי חלקו לט.
לו. צא ולמד זאת מן המובא בילקוט שמעוני (תהלים רמז תתנה ד"ה תפלה לעני) על רחמיו של הקב"ה לכל, וזו לשונו 'דבר אחר, עמד אדם בספינה ועמו בהמה וכלים. עמדה רוח סערה בים, משליכין הבהמה והכלים ומצילין את האדם. אבל האלקים הכל שוין לפניו, שנאמר (בראשית ח א) 'ויזכור אלוקים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה".
לז. מסופר על הבית אברהם מסלונים זיע"א שביקר את חסידיו בארץ ישראל, ובשעת פרידתו מהם פנה אליהם ואמר: הרי אתם יודעים כמה החדרתי בכם את העבודה באמירת 'נשמת' בצפרא דשבתא. אך דעו לכם, עשיית טובה ליהודי גדול ערכה יותר מאלף פעמים 'נשמת'. וכבר העיד הרה"ח ר' יואל אשכנזי זצ"ל (בן דודו של רבינו הדברי יואל זיע"א), ששמע מאביו של הבית אברהם - בעל ה'דברי שמואל' זיע"א, שאמר: מ'דארף וויסען, אז אויסהערן א איד, און אריינברענגען אין איהם א גוטע הרגשה, איז נישט ווייניגער ווי זאגן טויזנט מאהל 'נשמת" [צריך לדעת, שלהקשיב ליהודי ולהכניס בו הרגשה טובה, לא חשוב פחות מלומר אלף פעמים 'נשמת'].
לח. וכבר היו דברים מעולם, שבשנות השמד, שָׁאַלוּ אנשים כשרים ופשוטים את רבותיהם אם מותר להם למסור נפשם כדי להציל את חבריהם הגדולים והחשובים יותר מהם, כיון שלפי דעתם מוטב שהללו ישארו בחיים ויעשו יותר נחת רוח לבורא ית"ש. ועיין בשו"ת מקדשי השם (מהגה"צ רבי צבי הירש מייזליש זצ"ל אב"ד ווייצען, שער מחמדים עמוד ו) שהביא מעשה שהיה במחנות ההשמדה עם בחור שהיה מוכן להישרף תמורת חבירו תלמיד חכם מופלג ממנו, ולא הניח לו. על כל פנים, עלינו ללמוד מכך עד היכן יכול בשר ודם יהודי, להשיג מדת אהבת ישראל עד כדי מסירות נפש ממש, ועד בכלל.
לט. מדרש פליאה למדנו (שיר השירים רבה ב ג), שהעונש של עמון ומואב שלא לבוא בקהל ה'
ובודאי, בזכות מה שנרחם על בניו אהוביו של הקב"ה בכל דבר וענין, ובכל עת נשתדל לקרב ולהאיר פנים לכל יודישע נשמה, על דרך שנאמר (מלאכי ב י) 'הלוא אב אחד לכולנו הלוא א-ל אחד בראנו, מדוע נבגד איש באחיו לחלל ברית אבותינו', נזכה שירחמו עלינו מן השמים, כדברי הקדושת לוי הנזכרים 'כמו שישראל מנהיגים את עצמם בעולם הזה, כן מעוררין המדות למעלה, אם עושין חסד עם חבריהם ורחמנות עם חבריהם - ככה מעוררים חסדים ורחמים למעלה מעלה על כל העולמות' מ.
הוא עונש מידותיהם הרעות. וזו לשון המדרש 'תני, שתי אומות גדולות פרשו מלבוא בקהל ה'. למה, (כג ה) 'על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים', וכי צריכין היו ישראל באותה שעה, והלא כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, היה הבאר עולה להם, והמן יורד להם, והשלו מצוי להם, וענני כבוד מקיפין אותם, ועמוד ענן נוסע לפניהם, ואת אמר 'אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים'. ואמר ר' אלעזר: דרך ארץ הוא, שהבא מן הדרך מקדמין לו במאכל ומשתה. בא וראה מה פרע להם הקב"ה לאלו שתי אומות. כתיב בתורה (שם פסוק ד) 'לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה". ואתם בני אושא שקדמתם רבותינו במאכלכם ומשקיכם ומטותיכם, הקב"ה יפרע לכם שכר טוב'.
מ. וראה עוד את המשך דברי הקדושת לוי (שם) וזו לשונו 'וזהו שאמרו בגמרא (איכה רבה א לג) 'ישראל מוסיפין כח בפמליא של מעלה'. וכמו שאמר בוצינא קדישא מוהר"ר ישראל בעל שם טוב ממעזבוז, וכן הוא במדרש, 'ה' צילך' (תהלים קכא ה), מה הצל כמו שאדם עושה - כך הצל עושה, כן כביכול, כמו שאדם מנהיג את עצמו, כן כביכול מנהיג את כל העולמות ואת האדם העושה באלו המדות. אם בחסד וברחמים ובששון ושמחה לתורה ולמצות, כן השם יתברך מנהיג את כל העולמות ואת האדם העושה ששון ושמחה חסד ורחמים'.
