לקוטים וסיפורים נפלאים

פרשת כי תצא

"כי תצא למלחמה" (כא, י)

במלחמת הרשות הכתוב מדבר (רש"י)

האדם צריך לקדש עצמו במותר, לא רק לפרוש מן האיסור אלא אף למעט בתענוגים ומה שצריך לגופו יהיה לשם שמים. 'במלחמת הרשות הכתוב מדבר' גם בדברי הרשות צריך ללחום ביצר. (מהר"ש מבעלזא)

ידוע, מה שמסופר על אחד שבא לרב העיירה לדון עם חברו בדין תורה, כולו אומר זעם וכעס, ובמשך כל ה'דין תורה', צעק ורטן על הצד שכנגד. לאחר זמן, בערב פסח, נתעוררה אצלו שאלה על חבית יין בחשש תערובת חמץ, וכשבא לפני רב העיירה פסק לו שדינה להישפך. כאן כבר לא כעס, אף לא רטן וצעק, בלא אומר ודברים, שפך את תכולת החבית לנהר, וחסל. הרב, שאותו "דין תורה" לא נשכח ממנו, פנה אליו ושאלו: אמור לי, איך בגלל חשש תערובת הינך מוותר במחי יד על סכום כה נכבד, בעוד שעל כמה רובלים עשית זה לא מכבר עסק כה גדול. ענה ואמר לרב: 'על כספי, לא איכפת לי, אבל שההוא... בעל הדין שכנגדי, שהוא יקבל את כספי - זה לא ולא'. ישפכו אלף חביות לנהר, ולא פרוטה אחת מכיסי לחברי.

"אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה'"

בְּכָל יוֹם מִימֵי חֹדֶשׁ אֱלוּל אָנוּ מְסַיָּמִים אֶת הַתְּפִלָה בַּמִּזְמוֹר "לְדָוִד ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי", וּבְתוֹכוֹ חֲבוּיָה הַבַּקָּשָׁה הַמֶּרְכָּזִית שֶׁל כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה. "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת הַשֵּׁם אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ: שִׁבְתִּי בְּבֵית הַשֵּׁם כָּל יְמֵי חַיַּי, לַחֲזוֹת בְּנֹעַם הַשֵּׁם". לִכְאוֹרָה, אֵין כָּאן 'אַחַת', יֵשׁ כָּאן שְׁתַּיִם! גַּם לָשֶׁבֶת בְּבֵיתוֹ, וְגַם לַחֲזוֹת בְּנָעֲמוֹ! אַךְ הָאֱמֶת, שֶׁהַבַּקָּשָׁה שֶׁלָנוּ הִיא אַחַת: לָשֶׁבֶת בְּבֵית הַשֵּׁם, אַךְ לֹא מַסְפִּיק שֶׁנֶשֵׁב בְּבֵיתוֹ וְנֶהְגָּה בְּתוֹרָתוֹ, בִּשְׁבִיל לְמַלֵּא אֶת הַבַּקָּשָׁה הַיּוֹ, עָלֵינוּ לַעֲמֹד בְּיַעַד נוֹסָף: לַחֲזוֹת בְּנֹעַם. שֶׁהַבּוֹרֵא, מִלְבַד זֶה שֶׁנֶשֵׁב בְּצִלּוֹ - גַּם יִתְעַנֵּג וְיִהְיֶה לוֹ 'נֹעַם' אִתָּנוּ: שֶׁיּוּכַל לְהִתְעַנֵּג וְלֵהָנוֹת מֵהַלְמוּד שֶׁלָנוּ, שֶׁנִּתְחַבֵּר אֵלָיו דֶּרֶךְ הַלְמוּד וְשֶׁחָלִילָה לֹא נִזְקף אֶת הַלְמוּד לִזְכוּת עַצְמֵנוּ... הַבַּקָּשָׁה הָאֲמִתִּית שֶׁל אֱלוּל אֵינָהּ רַק לִהְיוֹת קָרוֹב אֶל הַבּוֹרֵא, אֶלָּא לִזְכּוֹת שֶׁגַּם הוּא, כִּבְיָכוֹל, יִתְעַנֵּג וְיַחְפּץ בְּקִרְבָתֵנוּ - וְזוֹהִי הַמַּשְׁמָעוּת הָעֲמָקָה שֶׁל "לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה'". (יַנְחֵנִי - סְפִּינְקָא)

"כי תצא למלחמה" (כא, י)

מובא ב"לב שלום": במלחמה כתיב 'מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו' (כ, ה). יש לנו להתבונן בציווי המלחמה, לכאורה, מה פשר התוספת של 'ואיש אחר יחנכנו', וכי עצם זה שהוא ימות במלחמה ולא יוכל לחנך את ביתו אינה מספקת סיבה שישוב לביתו? אלא שהתורה מלמדת כאן את עומק כוחות הנפש, שאף שעיקר הסיבה באמת הוא שמא ימות במלחמה, אבל כשמוסיף אדם לשמוע ש'איש אחר יחנכנו' יכאב לו יותר, ויזדרז לשוב לביתו. הרי לנו דבר נורא: אדם יוצא למלחמה, יודע שאפשר שימות במלחמה ולא יוכל לחנוך את ביתו, אבל זה עוד אינו מפריע לו כל כך, כמו החשש שאיש' אחר' יחנכנו. זה כבר לא.

"כי יהיה לאיש בן סורר ומורה" (כא, יח)

יש להתבונן מדוע כאן כתוב: "מורה" מלא ו' ואחר כך כתוב שאמרו אל זקני עירו: "בננו זה סורר ומרה" כתוב חסר? "אינו שומע בקולנו" מבאר הגר"ח קניבסקי (טעמא דקרא), משום שדרך ההורים להקטין תמיד את חטא בניהם ולכן זה חסר. בספר 'חינוך לישראל' כתב, שפעם ביקש אחד מאת הגה"ק מסאטמאר זי"ע שיברך אותו שיצליח בחינוך בניו. אמר לו הרבי: "כדי להצליח בחינוך צריכים לקום באשמורת הבוקר ולהוזיל דמעות על ספר תהילים בתפילה להקב"ה על כך".

"וענשו אותו מאה כסף" (כב, יט)

האוה"ח הק' דורש פסוק זה על המתרשל בלימוד התורה [שנמשלה לאשה (יבמות סג:)] ומסיים כי תקנתו של איש זה היא: "וענשו אותו מאה כסף" - "רמז למאה ברכות שחייב לברך בכל יום". ויש לתמוה: וכי ניתן לכנות את מאה ברכות כ'עונש'? פירש הגאון רבי ברוך שמעון שניאורסון זצ"ל ר"י טשעבין: כאשר האדם מקפיד לברך ולהודות לקב"ה, מקרב לבו על כל הטובות שמרעיף עליו, מיד מייסרות אותו כליותיו והוא מתמלא בושה ומתענה בחרטה על שמרד במי שהיטיב עמו כל כך ועל כך שמאס בתורתו, ויסורים אלו, הם ענשו. (ברכת שמעון)

"רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֵב אִישׁ"

פְּעָמִים רַבּוֹת מַרְגִישׁ הָאָדָם מְבוּכָה עֲמֻקָּה, בְּלִבּוּל וְתַרְעוֹמֶת מוּל נִפְתּוּלֵי הַחַיִּים, מַחֲשָׁבוֹת מְצֵרוֹת צָפוֹת בְּקִרְבּוֹ וַאֲנָשִׁים שׁוֹנִים נִרְאִים כְּמִי שֶׁמְצֵרִים אֶת צְעָדָיו וּפוֹגְעִים בּוֹ, אַךְ עָלָיו לָדַעַת שֶׁאֵין אֵלֶּה מִקְרִים אֲקַרַאִיִּים כְּלָל וְאֵין זֶה מִקְרֶה בְּעַלְמָא. "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת הַשֵּׁם הִיא תָקוּם" (מִשְׁלֵי יט, כא), וְהָאֱמֶת הַפְּנִימִית הִיא, שֶׁהַמַּחֲשָׁבוֹת הַמְּבַלְבְּלוֹת וְהַקְשָׁיִים עַצְמָם הֵן-הֵן "עֲצַת הַשֵּׁם". פַּעַם אַחַת מָצְאוּ אֶת הָרַב הַצַדִּיק רַבִּי אֲשֶׁר פְּרַיִנְד זצוק"ל, מִתְבּוֹדֵד בְּעֹמֶק הַיַּעַר וְצוֹעֵק מֵעֹמֶק הַנֶּפֶשׁ בִּבְכִי וּבְהִתְעוֹרְרוּת שֵׁשׁ שָׁעוֹת רְצוּפוֹת: "זֶה לֹא מְנַשֶׁה! זֶה הוּא! זֶה לֹא מְנַשֶׁה! זֶה הוּא!" הָאֲנָשִׁים שֶׁשָּׁמְעוּ אוֹתוֹ הִשְׁתּוֹמְמוּ מְאֹד וְלֹא הֵבִינוּ – מִי זֶה מְנַשֶׁה? וּמִי זֶה הוּא? מִפּה לְשָׁם הִתְבָּרֵר הַסוֹד הַנּוֹרָא: מְנַשֶׁה הָיָה יְהוּדִי שֶׁגָּנַב מֵרַבִּי אֲשֶׁר סְכוּם כָּסֶף עָתֵק שִׁיעַד לַחֲלָקָה לַעֲנִיִּים וּלְנִזְקָקִים. רַבִּי אֲשֶׁר פָּחַד מְאֹד שֶׁתַּעֲלֶה בְּלִבּוֹ חָלִילָה קְפִּידָה אוֹ טִינָה כָּלְשֶׁהִי עַל אוֹתוֹ מְנַשֶׁה, וְעַל כֵּן יָצָא בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ אֶל הַיַּעַר וְצָעַק שָׁעוֹת אֲרַכּוֹת עַד שֶׁהִחְדִיר לְעֹמֶק עֲצָמָיו אֶת הָאֱמוּנָה הַזַכָּה: זֶה לֹא מְנַשֶׁה גָּנַב, אֶלָּא זֶה הוּא! זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סִבֵּב אֶת הַכֹּל, וּמְנַשֶׁה אֵינוֹ אֶלָּא שָׁלִיחַ וּמַקֵּל בְּיַד הַמַּשְׁגִיחַ! הַבִּלְבּוּל עַצְמוֹ, עַל כָּל גַּלָּיו, הַמַּחֲשָׁבוֹת הַמִּצִיקוֹת וְהָאֲנָשִׁים הַמַּפְרִיעִים לָנוּ, אֵינָם טָעוּת אוֹ תַּקָּלָה שֶׁיֵּשׁ לְהִלָּחֵם בָּהּ, אֶלָּא הֵם מַנְהָגִים בְּהַשְׁגָּחָה פְּרָטִית מְדַיֶקֶת מֵאֵת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ. וְאִם נַסְכִּים לְהִכָּנַע לַבִּלְבּוּל הַזֶּה מִתּוֹךְ אֱמוּנָה פְּשׁוּטָה וְלִזְעֹק מִמַּעֲמַקִים: "זֶה לֹא מְנַשֶׁה, אֶלָּא זֶה הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ מְדַבֵּר אִתִּי!" - אָז דַּוְקָא מִתּוֹךְ הַבְּטוּל הַזֶּה "תָּקוּם" עֲצַת הַשֵּׁם בִּשְׁלֵמוּתָהּ. כָּלוֹמַר, גַּם הַבִּלְבּוּל, הַמְּבוּכָה וְחֹסֶר הָאוֹנִים שֶׁאָנוּ חָשִׁים בִּרְגָעִים מְסְיָּמִים אֵינָם חִסָרוֹן שֶׁיֵּשׁ לְהִתְבַּיִשׁ בּוֹ, אֶלָא הֵם הַזְמָנָה קְדוֹשָׁה לְהַכִּיר שֶׁגַּם מִתּוֹךְ הַחֲשֵׁכָה, הַבּוֹרֵא מְדַבֵּר אֵלֵינוּ וּמְכַוּן אֶת צְעָדֵינוּ. בָּרֶגַע שֶׁנַּפְסִיק לְהֵאָבֵק בַּבִּלְבּוּל, נַשְׁמִיט אֶת הַגַּאֲוָה, אֶת הַכַּעַס וְאֶת הָרָצוֹן לִשְׁלט בַּכֹּל, וְנַכִּיר כִּי "זֶה לֹא מְנַשֶׁה אֶלָּא זֶה הוּא" – דַּוְקָא אָז מִתְבָּרֶרֶת וְצוֹמַחַת מִתּוֹכוֹ "עֲצַת הַשֵּׁם" הָאֲמִתִּית, הַזַכָּה וְהַמְּאִירָה. (יַנְחֵנִי - סְפִּינְקָא)

"איננו שומע בקולנו" (כא, ב)

נשאלת השאלה: איך תיתכן "מחלוקת" כל כך גדולה בין הצדיקים לבין הרשעים, כאשר לצדיקים נדמה להם כ"הר גבוה", ולרשעים נדמה להם כ"חוט השערה"? האם תיתכן מחלוקת על דבר, אם גובהו מטר אחד או קילומטר אחד? ביאור נפלא מהגאון רבי שבתי יודלביץ זצ"ל: לפני העבירה - יצר הרע נראה כמו הר גבוה, התאווה עצומה, בלתי ניתנת לשליטה, אבל אחרי העבירה נוכחים לראות שהכל היה כלום, דמיונות פורחים באוויר, לא שווה שום דבר. צדיקים "לפני עבירה", לכן נדמה להם יצר הרע כהר גבוה, לעומתם, הרשעים הם "לאחר עבירה", והם נוכחו כבר לדעת שהכל עורבא פרח, חוט השערה. (יחי ראובן) ממשיכה הגמרא ושואלת: מאילו עבירות הוא ירא? ומשיבה: "אפילו שח בין תפילה לתפילה". כלומר, אדם שדיבר בין הנחת תפילין של יד להנחת תפילין של ראש. אנחנו מברכים על תפילין של יד ופוטרים בברכה זו את תפילין של ראש (לפי דעת מרן שו"ע), ואם הפסיק בדיבור ביניהן עליו לברך פעם נוספת על תפילין של ראש. נמצא שגרם לברכה נוספת שלא הייתה נצרכת לכתחילה, ועל עבירה זו הגמרא אומרת שהוא בכלל "הירא ורך הלבב". הוא אינו מחלל שבת, לא עבר על גילוי עריות או עבודה זרה, ואף אינו מזלזל בשאר המצוות. כל חטאו הוא שדיבר בין תפילין של יד לתפילין של ראש, ואף על פי כן הוא חוזר לביתו ואינו יוצא למלחמה. אלא שהתורה באה ללמד אותנו יסוד גדול: גם האדם הגדול ביותר בסביבה מאתגרת עלול ליפול אם לא יהיה דרוך, ולכן הזהירה התורה דווקא אנשים קדושים הנמצאים בשעת מלחמה, שבה היצר הרע עלול להתגבר. הגאון זצ"ל גם אומר יסוד גדול: "אַל תַּאֲמֵן בְּעַצְמְךָ עַד יוֹם מוֹתָךְ" (אבות ב', ד'). שום יהודי בעולם, יהיה מי שיהיה, אינו חסין מפני יצר הרע. גם אם יש לו את הכובע הגדול ביותר, את המעיל הארוך ביותר ואת הזקן הארוך ביותר– אין לו חסינות מפני יצר הרע. מרן הגאון רבי ישראל מאיר הכהן מראדין (ה'חפץ חיים') זיע"א, היה אומר: "האויב הגדול והמסוכן ביותר של האדם הוא יצר הרע". לכן גם הצדיק הגדול ביותר חייב להיות דרוך כל ימיו, לא להרגיש בטוח בעצמו, ולא להאמין שלעולם לא ייכשל, אלא לבקש תמיד את עזרת הקב"ה שיצילו מיצר הרע ומכל מכשול. נשאלת השאלה: איך תיתכן "מחלוקת" כל כך גדולה בין הצדיקים לבין הרשעים, כאשר לצדיקים נדמה להם כ"הר גבוה", ולרשעים נדמה להם כ"חוט השערה"? האם תיתכן מחלוקת על דבר, אם גובהו מטר אחד או קילומטר אחד? תלויה בו, וממילא אי-אפשר לדון אותו בתור סורר ומורה, שכן האשמה תלויה בהוריו. ובכן, מכיון שאמרה תורה: "איננו שומע בקולנו" – מחמת שחיתותו ורשעותו, הרי משמע מזה שההורים עצמם אינם "חרשין" ושומעים הם מה שיוצא מפיהם, שכן אלמלי היו "חרדין" ובעצמם לא היו מתנהגים ביושר ובהגינות, הרי לא היה ה"איננו שומע" של הבן מחמת שחיתות ורשעות, אלא משום שדברי-ההורים אינם עשויים להשפיע עליו. (מפי השמועה)

"אָדָם מוּעָד לְעוֹלָם"

לֹא פַּעַם אָנוּ נוֹטִים לַחְשֹׁב שֶׁרַק מִי שֶׁנְכְשַׁל בְּפֹעַל צָרִיךְ לַחְשׁשׁ מִן הַחֵטְא, אַךְ הרה"ק רַבִּי מֶנְדֶל מְרִימִינוֹב לִמֵּד יְסוֹד אַחֵר לְגַמְרֵי. בְּכָל פַּעַם, כְּשֶׁהָיָה מַגִּיעַ לְשׁוּרַת הַגְּמָרָא 'אָדָם מוּעָד לְעוֹלָם', הֵחֵל כָּל גּוּפוֹ לִרְעֹד וְלִרְטט בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה. "אָדָם" - אָמַר הָרַבִּי מִקִירוֹת לִבּוֹ, "מוּעָד לְעוֹלָם. בְּכָל שְׁנִיָּה וּשְׁנִיָּה אֲנִי עָלוּל לִפֹּל לַחֵטְא וּלְדְמְיוֹנוֹת הַיֵּצֶר, הַפַּכָּנָה אוֹרֶבֶת לְפִתְחִי בְּכָל שָׁעָה, בְּכָל מַצָּב, וּבְכָל מָקוֹם. אֵין לִי אֲפִילוּ דַקָה אַחַת בַּחַיִּים שֶׁאֵינֶנִי זָקוּק בָּהּ לַחֲסָדָיו הַמִּרְבִּים שֶׁל הַבּוֹרֵא"! עַל כָּךְ אָנוּ זוֹעֲקִים וּמִתְחַנְנִים בַּתְּפִלָה "מַהֵר אָהוּב" - וְתוֹשִׁיעֵנוּ מִיָּד, "כִּי בָא מוֹעֵד" - שֶׁהֲרֵי אָנוּ מוּעָדִים לְעוֹלָם, וּלְעוֹלָם לֹא נַצְלִיחַ לְהִתְגַּבֵּר עַל יִצְרֵנוּ וְלַעֲמֹד בְּנִסְיוֹנוֹת הַחַיִּים לוּלֵא עֶזְרָתְךָ וּתְמִיכְתְּךָ הַבִּלְתִּי נִפְסֶקֶת! הַהַכָּרָה הַיּוֹ, שֶׁהָאָדָם מִצַד עַצְמוֹ הוּא שַׁבְרִירִי וַחֲסַר אוֹנִים, הִיא הַיְסוֹד הַמַּבִיא אוֹתוֹ לִזְעֹק אֶל הַשֵּׁם וְלִזְכּוֹת לְסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא בְּכָל עֵת.

"ושמח את אשתו אשר לקח" (כד, ה)

הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זי"ע היה רגיל לומר לחתנים לפני כניסתם לחופה: התורה אומרת "כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא ולא יעבור עליו לכל דבר, נקי יהיה לביתו שנה אחת, ושמח את אשתו אשר לקח". הגבלת הזמן של "שנה אחת" נאמרה רק על אי היציאה לצבא ועל שאר עבודות הציבור, אבל "ושמח את אשתו" הוא חיוב הנמשך לכל החיים.

"גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך" (כב, יב)

בזמן שמתעטפים בטלית, מברכים ברכת "להתעטף בציצית". נשאלת השאלה, הרי הציצית נמצאת על "כנפי כסותך אשר תכסה בה", כלומר על הטלית, ונמצא שמתעטפים בטלית, לא בציצית, ומדוע הנוסח הוא "להתעטף בציצית" ולא "בטלית"? התשובה היא, כי הציציות דרכן להיות תלויות סמוך לקרקע, ולכן דווקא עליהן מברכים, כי הן יותר שפלות. מי שנמצא למעלה - עליו לא מברכים... (לאור הנר)

"קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק... מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת"!

בִּתְחִלָּתוֹ שֶׁל חֹדֶשׁ אֱלוּל, כַּאֲשֶׁר הַיָּמִים עֲדַיִן נִדְמִים רְגִילִים וְשִׁגְרָתִיִּים, קָשֶׁה לִפְעָמִים לְהַרְגִישׁ שֶׁדָּבָר מַה מִתְעוֹרֵר בִּפְנִים. רַק אִם נִשְׁמַע שֶׁכָּל דְּפִיקוֹת הַלֵּב וְהַמַּצְפָּנִים הֵם "קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק" - הוּא זֶה שֶׁדּוֹפֵק וְלֹא אֲחֵרִים, רַק אָז נוּכַל לְדַלֵּג עַל הֶהָרִים, לְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת! כָּךְ, כָּל הִרְהוּר תְּשׁוּבָה קָטָן, כָּל גַעֲגוּעַ פִּתְאֹמִי לַחֲזֹר וּלְהִתְקָרֵב, אֵינוֹ מִקְרִי - הוּא קוֹל הַדְּפִיקָה עַצְמָהּ, הַקּוֹרֵא לָנוּ לִפְתֹּחַ אֶת הַדֶּלֶת בְּטֶרֶם יַעֲבֹר הָרֶגַע. (יַנְחֵנִי - סְפִּינְקָא)

"ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נושא נפשו" (כד, טו)

סח הגה"צ רבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל: סיפר לי אברך ששימש בקודש אצל כ"ק האדמו"ר מביאלה זצ"ל בירושלים. הוא נטל על עצמו גם את התפקיד לספר את הרבי. פעם אחת, לפני שהתחיל לספר, אמר לו הרבי: מאה שלמה חיים, אני אתן לך לירה אחת. הלה נבהל: אני לא אקח מהרבי כסף?! תראה, הסביר לו הרבי, אני מסתפר לכבוד שבת, אבל אם תיקח ממני כסף, אפילו לירה אחת בלבד, אקיים בזה מצות עשה דאורייתא של "ביומו תתן שכרו", למה לי להפסיד מצוה?! (יחי ראובן)

"ולא תחבול בגד אלמנה" (כד, יז)

לפי שדמעתה מצויה ונפשה שפלה, והתורה הזהירה עליה בכמה מקומות (רבינו בחיי). סיפר המגיד המפורסם הרב פסח קראהן, שפעם אחת התארח אצלו לליל הסדר המגיד הירושלמי המפורסם הגאון הצדיק רבי שלום שבדרון זצ"ל, וכמובן, רבי שלום ניהל את הסדר ביד רמה. באותו סדר השתתפה גם אמו של רבי פסח, לאחר שאביו כבר לא היה בין החיים, וכן בניו ובנותיו של רבי פסח. רבי שלום הקפיד מאוד במשך כל השנים לאכול את האפיקומן קודם חצות, ומעולם לא איחר לאכלו לאחר חצות, ולכן ר' פסח, שידע על מנהגו זה האיץ בבניו ובבנותיו שרצו לומר דברי תורה, שימהרו מאוד כדי שיוכלו לאכול את האפיקומן בזמן. ברם, רבי שלום עצר בעדו כל הזמן ואמר לו: למה אתה ממהר, תן להם לומר את מה שרוצים, ולשיר כמה שרוצים... כשקרב זמן חצות, ויהי התחילו "שולחן עורך", ור' פסח, שהבין שנשאר רק זמן קצר לחצות, האיץ בבני ביתו שיביאו הכול לסעודה מיד ויזדרזו מאוד כדי שיוכלו להספיק לאכול האפיקומן קודם חצות, אך רבי שלום עצר בעדו שוב ושוב, ושאל את בני הבית מי יש לו עוד איזה סיפור או שיר, וכך שמע בנועם ובניחותא את כל דברי התורה של הילדים, ואת האפיקומן כבר אכלו זמן רב לאחר חצות... כשגמרו את הסדר ובני הבית עלו על יצועם, נשארו רק ר' פסח ורבי שלום לבדם. אז שאל ר' פסח את רבי שלום, שאינו מבין את הנהגתו, והלא כל השנים הוא מקפיד מאוד להקדים לאכול את האפיקומן לפני חצות, ולמה לא הניח לו לזרז את בני הבית כדי שיוכלו לאכול את האפיקומן קודם חצות. השיב לו רבי שלום: הלא אמך האלמנה השתתפה כאן בליל הסדר וכל הנחת שלה היא לשמוע את נכדיה מספרים ומזמרים, והנה מצות אכילת אפיקומן לפני חצות היא דרבנן, ואילו לצער אלמנה זהו איסור מדאורייתא...

"תמחה זכר עמלק" (כה, יט)

שח הגה"צ רבי יצחק שלמה אונגער, גאב"ד "חוג חתם סופר" בבני ברק (מובא ב'רשומים בשמך'): רבינו החת"ס היה אך כבן ט"ז שנים כשסיים ללמוד את הש"ס כולו, והוא תלמיד בישיבתו של רבו הגה"ק הנשר הגדול רבי נתן אדלער. הוא ביקש לעשות יומא טבא לרבנן ולשמוח בשמחת התורה, בא לפני רבו ושאל: במה וכיצד יחגוג את החג הגדול הזה. השיבו רבו שלכבוד סיום הש"ס, יקבל על עצמו להתענות שלושה ימים רצופים, לילה ויום ללא הפסק. אין צריך לומר שהתלמיד המובהק, הדבוק ברבו הגדול ונפשו קשורה בנפשו, ככל היוצא מפי רבו קיים כפשוטו. ביום השלישי, בהיותו כואב וחלש מן התענית הארוכה, יצא בגנים ולשאוף אוויר צח. נעמד רבינו שם לתפילה, עת המנחה. הוא עם חבריו הנלווים אליו. בעודם עומדים בתפילה, הופיע למולם ערל אחד שביקש להרע להם. נמלטו כל בני החבורה על נפשם, אך רבינו המשיך בתפילתו, לא נע ולא זע. כשגמרו את תפילתו, קרב אליו אותו ערל וביקש להכותו. מיד הרים רבינו את ידיו הקדושות, והיו ידיו של משה עושות מלחמה, ויך את הערל וימיתהו. ומקובלני, סיים הרב אונגער את סיפורו, שכשחזר רבינו לרבו הנשר הגדול רבי נתן, קידם פניו בברכת 'ברוך הבא', ואמר לו: 'קיימת מצוות מחיית עמלק!' (ספרא דמלכא)

"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה"

הָאֱמוּנָה הַצְרוּפָה דּוֹרֶשֶׁת מֵאִתָּנוּ לִרְאוֹת אֶת נוֹכְחוּתוֹ שֶׁל הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ דַּוְקָא בְּתוֹךְ הַקְשָׁיִים וְהַמַּאֲבָקִים הַיּוֹמְיוֹמִיִּים. בְּאַחַת הַשִּׁיחוֹת הָעֲמָקוֹת בֵּינֵיהֶם, אָמַר הָרַב הַצַדִּיק רַבִּי אֲשֶׁר פְּרַיִנְד זצוק"ל לֶחָבֵר: "אַתָּה יוֹדֵעַ? אֵין הַשָּׁם בָּעוֹלָם"! לְמַרְאֵה הִשְׁתּוֹמְמוּתוֹ וְתַדְהֵמָתוֹ הָרַבָּה שֶׁל הֶחָבֵר לְמִשְׁמַע הַדְּבָרִים, אַף הוֹסִיף וְאָמַר לוֹ: "הַתּוֹרָה הַקְדוֹשָׁה עַצְמָהּ אוֹמֶרֶת זֹאת בִּמְפֹרָשׁ"... בַּתּוֹרָה נֶאֱמַר "ה' אִישׁ מִלְחָמָה", וְהַבֵּאוּר בָּזֶה הוּא: הֵיכָן שֶׁיֵּשׁ מִלְחָמָה, הֵיכָן שֶׁהָאָדָם מַרְגִישׁ אֶת הַמַּאֲבָק, הַקְשִׁי וְהַצֹּרֶךְ לְהִלָּחֵם עַל אֱמוּנָתוֹ - דַּוְקָא שָׁם נִמְצָא ה', אֲבָל אִם נִחְיֶה בְּסַכָּנָה תְּמִידִית שֶׁל מִלְחָמָה קִיּוּמִית וְנַחְשֹׁב שֶׁהַכֹּל מוּבָן מֵאֵלָיו - אָז אָכֵן, אֵין הַשֵׁם בָּעוֹלָם בַּתּוֹדָעָה שֶׁלָּנוּ... דַּוְקָא כְּשֶׁיְהוּדִי מַרְגִישׁ אֶת הַקְשִׁי וְהַהִתְמוֹדְדוּת וְאֵינוֹ נִרְדָּם בַּשִׁגְרָה הַמְדוּמָה, הוּא זוֹכֶה לְגַלּוֹת אֶת נוֹכְחוּתוֹ הַמְחַיָּה שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּתוֹךְ עֹמֶק הַמִּלְחָמָה. (יַנְחֵנִי - סְפִּינְקָא)

כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקִיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ" (דברים כ"א, י')

אנחנו קוראים בפרשתנו: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ, וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ, וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ בַשִׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר, וְחָשַׁקְתָּ בָהּ, וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה". (דברים כ"א, י'-י"א). הגאון רבי אליהו לופיאן זצ"ל שואל: אם מדובר באנשים שאפילו עבירה קלה אין בידם, כיצד אומרת התורה: "וְרָאִיתָ בַשִׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר, וְחָשַׁקְתָּ בָהּ, וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה"? וכי דברים אלו מתאימים לצדיקים קדושי עליון, שאין בידם שום עוון ואינם יראים משום דבר? אלא שהתורה באה ללמד אותנו יסוד גדול: גם האדם הגדול ביותר בסביבה מאתגרת עלול ליפול אם לא יהיה דרוך, ולכן הזהירה התורה דווקא אנשים קדושים הנמצאים בשעת מלחמה, שבה היצר הרע עלול להתגבר. הגאון זצ"ל גם אומר יסוד גדול: "אַל תַּאֲמֵן בְּעַצְמְךָ עַד יוֹם מוֹתָךְ" (אבות ב', ד'). שום יהודי בעולם, יהיה מי שיהיה, אינו חסין מפני יצר הרע. גם אם יש לו את הכובע הגדול ביותר, את המעיל הארוך ביותר ואת הזקן הארוך ביותר– אין לו חסינות מפני יצר הרע. מרן הגאון רבי ישראל מאיר הכהן מראדין (ה'חפץ חיים') זיע"א, היה אומר: "האויב הגדול והמסוכן ביותר של האדם הוא יצר הרע". לכן גם הצדיק הגדול ביותר חייב להיות דרוך כל ימיו, לא להרגיש בטוח בעצמו, ולא להאמין שלעולם לא ייכשל, אלא לבקש תמיד את עזרת הקב"ה שיצילו מיצר הרע ומכל מכשול.

בב"ח וכתיבה וחתימה טובה

אם כן, מדובר כאן באנשים צדיקים גדולים, הנזהרים בכל המצוות, ואם אירע שאחד מהם דיבר בטעות בין תפילין של יד לתפילין של ראש