מעקה לגאווה האישית

את המצווה "כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקָה לְגַגֶּךָ" מפרש הרבי מליובאוויטש באשר לדרך הנכונה להשפיע על יהודי שני:

בפשטות, המעקה נועד למנוע את הזולת מליפול – "כִּי יִפֹּל הַנּפֶל מִמֶּנּוּ", וזו מטרתו העיקרית. גם במשמעות הרוחנית של הדברים צריך לעשות 'מעקה', כדי שלא תיגרם נפילה ליהודי שני.

כשיהודי מנסה לקרב את הזולת לאבינו שבשמיים, נחשב הדבר כאילו הוא בונה 'בית חדש', עוד בית לקב"ה. וכאן נחוץ ביותר הצורך ב'מעקה', כדי שהפעולה אכן תצליח ולא תגרום תגובה הפוכה.

כשפונים אל הזולת בדברים היוצאים מן הלב, בלי פניות אישיות, ודאי ייכנסו לליבו ויפעלו את פעולתם. אך אם בדברי המקרב מתערבות נימות של ישות עצמית וגאווה – לא זו בלבד שהדבר מהווה הפרעה לקליטת הדברים, אלא הזולת אף עלול ליפול ולהתרחק.

יבוא מי ויטען: "ראוי זה ליפול" - לו היה אותו יהודי ראוי לתורה ולמצוות, היה יודע להבחין בין דברים אמיתיים כשהם לעצמם, לבין הגאווה שהשתרבבה לתוך דברי האיש האומרם. אומרת התורה: "אף־ על־פי־כן לא תתגלגל מיתתו על־ידך" - אתה צריך להשתדל שנפילתו לא תהיה על־ידך.

לכן בקירוב יהודי שני לתורה ולמצוות צריך להקפיד לעשות 'מעקה לגגך' להכרית את הגאווה האישית. זו הדרך להצלחה אמיתית ולקירובם של עוד יהודים לאביהם שבשמיים.