מאמרותיו – של הגה"צ המשפיע רבי משה ובר זיע"א

כי תצא למלחמה על איביך ונתנו ה' אלקיך בידך (כא, י)

סמיכת פרשה זו לסוף פרשת שופטים, יש לבאר, פרשת שופטים מסתיימת בפסוק "כי תעשה הישר בעיני ה'", וסמיך לה "כי תצא למלחמה", שכוונת יציאתך למלחמה (אפילו שבמלחמת הרשות הכתוב מדבר) תהיה להרבות כבוד שמים, "וכמו דמצינו במלחמת ה' אשר נלחם דוד המלך עליו השלום, לעמוד נגד כל מונע מלהיות כבוד ה' מלא את כל הארץ" (לשון איגרת הקדש טו בספר התניא), וזו כוונת המלחמה, שיתקדש שם שמים על ידי זה.

וכאשר הולך למלחמה בכוונה זו, נאמר עליו "ה' אלקיך", שזה שבח גדול, וכמו שמבאר בספורנו (דברים כו, ג) וזה לשונו: "שזה לא יאמר זולתי לאנשי השם כמו למלכים ולנביאים".

כי תצא למלחמה על איביך ונתנו ה' אלקיך בידך

לשון הפסוק לכאורה תמוה, דמתחיל בלשון אויביך, לשון רבים, ומסיים ונתנו, לשון יחיד.

ואפשר לבאר על פי המובא בספר חובת הלבבות (שער יחוד המעשה פרק ה): "אמרו על חסיד שפגע אנשים שבים ממלחמת אויבים ושללו שלל אחר מלחמה חזקה, אמר להם שבתם מן המלחמה הקטנה ושללתם שלל, התעתדו למלחמה הגדולה. אמרו לו ומה היא המלחמה הגדולה, אמר להם מלחמת היצר".

וזהו "כי תצא למלחמה על אויביך", הינו אחר נצחון המלחמה עם אויביך, יכול חס ושלום לחשוב "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח, יז), לזה אמר הכתוב "ונתנו ה' אלקיך בידך" להיצר הרע, שהוא השונא הגדול שיש לך בעולם, כמבואר בחובת הלבבות שם.

שלח תשלח את האם וגו' והארכת ימים (כב, ז)

איתא במדרש תנחומא: "לא גילה הקדוש ברוך הוא מתן שכרן של מצוות חוץ מהשתיים, כיבוד אב ואם ושילוח הקן, ושניהם שכרן אריכות ימים".

יש להבין מדוע דווקא שתי מצוות אלו שכרן אריכות ימים, אפשר לפרש, דעל ידי מידות טובות בין אדם לחברו זוכין לאריכות ימים.

וזהו הענין בכבוד אב ואם. כמבואר באבן עזרא (שם) וזה לשונו: "והנה הבן לא יצא לעולם רק על ידי אבותיו, והם גמלוהו וטיפחוהו ריבוהו והישקוהו וכו', חייב לכבדם כי הם היו סיבה להיות חי על פני האדמה", מבואר דעניין כבוד אב ואם הוא מידה טובה של הכרת תודה למי שטרח בו. וכן שילוח הקן, כמו שכתב הרמב"ן, וזה לשונו: "שהוא ללמד אותנו מדת הרחמנות ולא נתאכזר". מבואר טעם המצוה שנתרגל במדות טובות. לכך גם בזה שכרו הוא אריכות ימים.

ובזה יובן מה שכתב רש"י (פסוק ח) על סמיכות הכתובים, שאם יקיים מצוות שילוח הקן סופו לבנות בית חדש ולעשות מעקה שמצווה גוררת מצווה וכו'. דכיוון שעל ידי מצות שלוח הקן נקנה אצלו מדות טובות בנפשו, על ידי זה ממילא יקיים מצות מעקה שהוא גם כן ענין מדות טובות, כדי שלא יפול הנופל ממנו וכו'.

לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' וגו' על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים וגו' ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור וגו' לקללך (כג, ד-ה)

פירש רש"י: "על העצה שיעצו עליכם להחטיאכם" ולהלן (פסוק ח) כתב רש"י וזה לשונו: "המחטיא לאדם קשה לו מן ההורגו וכו', ואילו (עמון ומואב) שהחטיאום ניתעבו", ומשמע מרש"י שזה עיקר הטעם. ולכאורה בפסוק לא כתוב כלל טעם זה אלא "אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים וגו'". ואפשר לומר דהתורה לא כתבה בפירוש הטעם משום שהחטיאו את ישראל, דהרי זהו גנותן של ישראל, ולכך כתבה התורה הטעם שלא קדמו אתכם בלחם ובמים.

ובזה יובן גם מה שנאמר כאן (פסוק ו) "ויהפך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה", דלכאורה אין עניינו לכאן מה שהפך ה' בחסדו את הקללה לברכה, אלא וודאי דגם בזה רמז על שהחטיאו את ישראל. והוא, דהנה בלעם כשראה שלא הצליח בקללתו יעץ לבלק עצה להחטיא את ישראל, כמו שכתב רש"י (במדבר כד, יד) אלקיהן של אלו שונא זמה וכו'. וזהו שאמר הכתוב ולא אבה וגו', ויצא על ידי זה שהחטיא את ישראל, ולכך אסור להתחתן עמהם. וכל זה כתבה התורה רק ברמז, מפני כבודן של ישראל.

זכור את אשר עשה לך עמלק (כה, יז)

במדרש (תנחומא ז): "כתוב אחד אומר 'זכור את אשר עשה לך עמלק', וכתוב אחד אומר (שמות כ, ז) 'זכור את יום השבת לקדשו', איך יתקיימו שניהם, משל למה הדבר דומה למלך שעשה סעודה וזימן את האורחים, ניכנס הקערה לפניו מלא כל טוב, אמר זכור פלוני אוהבי, משקנח את התמחוי, אמר בעלי זכור פלוני שונאי, אמרו לו אוהביו זה הזכרת וזה הזכרת, אמר להם לזה הזכרתי על קערה מלא כל טוב ולזה הזכרתי על קערה ריקם. כך, השבת כתיב בה 'זכור את יום השבת לקדשו', ולכבדו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה. ובעמלק כתיב 'זכור את אשר עשה לך עמלק', על מה אתה זוכרו על שולחן ריקם, שנאמר 'תמחה את זכר עמלק מתחת השמים'."

אפשר לפרש כוונת המדרש, שהוקשה לו שלכאורה אי אפשר שיהיו שני הזכרונות ביחד, ובפרט על פי המובא בספר תולדות יעקב יוסף (פרשת נח), כמו שתפילין אסורים בהיסח הדעת, כמו כן צריך האדם להיזהר שלא יסיח דעתו מהשבת כל היום. ובספר התניא בסופו: "פנימיות השבת היא הכוונה כו' לדבקה בה' אחד כו', וזו היא בחינת זכור".

לזה בא המדרש לפרש שלא זו בלבד שאין סתירה בין שניהם אלא אף האחד משלים את השני, הזיכרון והאהבה לטוב, והזיכרון והשנאה להרע. והוא כמו שכתוב בתהילים (צז, י) "אוהבי ה' שנאו רע". וזה לשון ספר התניא (פרק י): "כל מה שהוא מהסיטרא אחרא, הצדיק גמור הוא שונאו בתכלית השנאה מחמת גדל אהבתו לה' וקדשתו באהבה רבה בתענוגים וחיבה יתרה הנ"ל, כי הם זה לעמת זה, כדכתיב (תהלים קלט, כה) 'תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי חקרני אל ודע לבבי' וגו'. וכפי ערך גודל האהבה לה' כך ערך גדל השנאה לסטרא אחרא והמיאוס ברע בתכלית."

המורם מזה, שאדרבה, שני הזיכרונות האלו, אחד משלים את השני, זיכרון ואהבה להאהוב שכל הקערה מלא כל טוב באה ממנו, והוא השבת שממנה מתברכין כל יומין (זוהר ח"ב פח, א), ובו בזמן, שנאה להרע והוא גורם מניעת ההשפעה והוא גורם ששולחנם ריקם. ואפשר שמטעם זה תיקנו חכמינו ז"ל לקרוא זיכרון מעשה עמלק דווקא בשבת (שלפני פורים), שיהיו שני הזיכרונות ביחד, זיכרון שבת וזיכרון מעשה עמלק.

ואפשר לומר עוד סמוכין לזה, דהנה כתב המגן אברהם בשולחן ערוך אורח חיים (סימן ס ס"ק ב) בשם האריז"ל לכוון לפני קריאת שמע בשעה שאומר "וקרבתנו לשמך הגדול" בזכירת מעשה עמלק, שזהו "לשמך הגדול", כי אין השם שלם עד שימחה זרעו של עמלק. ובא להורות בזה, שבשעת קריאת שמע וברכותיה שאז הוא דבוק בקדוש ברוך הוא, דווקא מזה נתעורר אצלו שנאה להרע, וכנ"ל, 'תכלית שנאה שנאתים וגו' חקרני אל ודע לבבי'.

סיפור קטן על יהודי גדול

אחת המצוות שהיו אהובות ביותר על מורנו הרב, היתה המצוה לשמח חתנים ובמיוחד כשמדובר היה בחתנים וכלות שהיו בעלי תשובה. הוא היה נוסע למרחקים ומבטל לעיתים אפילו את שיעורי התורה ברבים שהיו כה יקרים וחשובים לו ובלבד שיוכל לשמח את אותם החתנים והכלות ששבו לצור מחצבתם.

מעולם לא קרה שהוא עזב את אולם החתונות לפני שרקד עם החתן. וגם אם הלה היה מתעכב שעה ארוכה ב"חדר היחוד" היה הרב ממתין עד שיצא משם וירקוד עמו. וכשזה היה קורה, הקהל היה עומד מסומר לרצפה ובאותה העת כאילו דבוק גם לתקרה מעוצמת המחזה הכביר והנשגב שהיה נגלה לעיניו. התרחשות וחיזיון שכזה היה כמעט בלתי מצוי בעולמנו. וגם אם מישהו היה נקלע למקום החתונה מבלי לדעת שמדובר באדם גאון וצדיק שמקדיש במסירות נפש את כל עתותיו לתורה, למצוות ולאהבת ישראל, היה עומד נפעם ונסער מאותה התמונה שהיתה נגלית לנגד עיניו. יהודי קשיש שזקן לבן וארוך מעטר את פניו, אוחז בידיו את החתן ורץ עמו בכל כוחותיו מקצה האולם ועד לקצהו השני פעם אחר פעם ללא הפוגה. פניו היו אז מאדימות ובוערות כאש יוקדת ומצחו היה נוטף מזיעה.