מבט לאירועי השבוע
ממחבר העלון שיחי'
מנחה, רגע לפני השקיעה
שבוע, במהלך נסיעה לצפון, עברתי באזור הבקעה. בשלב מסויים נוכחתי לדעת שתיכף יעבור זמן תפילת מנחה ולכן החלטתי לעצור במושב בית יוסף הממוקם בין העיר בית שאן לעיר טבריה בכדי לחפש מנין לתפילה.
כשהגעתי, השמש כבר הייתה קרובה לשקוע. לא ידעתי אם תתקיים תפילת מנחה, ולכן פניתי לאחד המתפללים ושאלתי אותו אם עומדת להתקיים תפילה. הוא חייך ואמר לי בפשטות: בוודאי. אל תדאג, עד השקיעה כולם יגיעו." ואכן, כך היה.
דקות ספורות לפני השקיעה התחילו להגיע עוד ועוד אנשים. בסופו של דבר התאספו בבית הכנסת כ-12 מתפללים, וברוך השם זכינו להתפלל יחד תפילת מנחה. מיד לאחר מכן התפללנו גם תפילת ערבית.
היה זה עבורי רגע מרגש מאוד. דווקא במקום קטן ושקט, רחוק מההמולה של העיר הגדולה, זכיתי לראות מסירות פשוטה ואמיתית ליהדות. אנשים עושים את המאמץ להגיע לבית הכנסת, גם כאשר מספר המתפללים קטן, וגם כאשר צריך לחכות עד הרגע האחרון כדי להשלים מניין.
לאחר התפילה סיפרתי להם שבזכות השגחה פרטית הגעתי דווקא למושב שלהם, וביקשתי את רשותם לומר כמה מילים של תורה והתעוררות לכבוד ראש חודש אלול.
למרות שחלק מהאנשים כבר היו בדרכם לצאת מבית הכנסת, ברגע שביקשתי לומר כמה דברי תורה, כולם עצרו, התיישבו והקשיבו. ברוך השם, זכיתי לשתף אותם בדברי תורה ובהתעוררות לקראת חודש אלול, והרגשתי במקום אווירה מיוחדת של חום, שמחה ואהבת יהדות. המפגש הזה הזכיר לי עד כמה גדול כוחו של כל יהודי.
בעיר גדולה, עם בתי כנסת רבים והמון אנשים, קל לפעמים לקחת את התפילה ואת חיי היהדות כדבר מובן מאליו. אבל במושב קטן, כשמתקרבת השקיעה ויש רק מספר מצומצם של אנשים, אפשר לראות במוחש כמה כל אדם וכל השתדלות חשובים.
לפעמים דווקא המעשה הקטן ביותר הוא המעשה הגדול ביותר. אדם שעוצר את הנסיעה שלו כדי להתפלל. אדם שמגיע לבית הכנסת למרות שאין הרבה אנשים. אדם שעושה מאמץ כדי להשלים מניין. כל אחד מהם מוסיף עוד לבנה בבניין הרוחני של עם ישראל. וזה מלמד אותנו יסוד גדול: אי אפשר לוותר על אף יהודי. כל יהודי יקר, כל תפילה יקרה, וכל השתדלות למען התורה והיהדות חשובה עד מאוד.
יהי רצון שבזכות כל ההשתדלויות הקטנות והגדולות של עם ישראל, ובזכות האחדות, התפילה והמסירות של כל יהודי במקום שבו הוא נמצא, נזכה בקרוב לראות את הגאולה השלמה. שכל המאמצים שאנו עושים היום יהיו לזכותנו, ויזרזו את בניין בית המקדש השלישי ואת ביאת משיח צדקנו. ובעזרת השם, נזכה כולנו לראות במהרה את עם ישראל מאוחד, את בית המקדש בנוי ואת הגאולה השלמה במהרה בימינו. אמן ואמן.
ליל שישי במירון
בשבוע שעבר זכיתי להגיע בליל שישי למירון, לציונו הקדוש של התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי. הייתה זו חוויה מרוממת ומיוחדת במינה. האווירה במקום הייתה עוצמתית ומלאה בקדושה. היה זה ראש חודש אלול, ואפשר היה ממש להרגיש את האווירה המיוחדת של חודש הרחמים והסליחות ואת ההכנה לקראת הימים הנוראים.
זכינו להתפלל ולהשתטח בציונו הקדוש של רבי שמעון בר יוחאי ובציון בנו, רבי אלעזר. במקום הלב נפתח, התפילה מקבלת משמעות אחרת, ומרגישים את הזכות הגדולה להיות סמוך לצדיק. אך מעבר לכל, אחד הדברים שהכי ריגשו אותי היה לראות את אהבת ישראל והאחדות הנפלאה השוררת במקום.
אנשים פותחים שולחנות, מביאים אוכל, מציעים לאחרים לאכול ולברך, ומקבלים כל אדם בסבר פנים יפות. אפשר לראות שם אנשים מכל גווני עם ישראל – חרדים ושאינם חרדים, אשכנזים וספרדים – כולם יושבים יחד, אוכלים יחד, מתפללים יחד ומתחברים מתוך אהבה וכבוד. בציון של רבי שמעון בר יוחאי אפשר ממש להרגיש את הכוח הגדול של האחדות. אנשים שונים כל כך זה מזה הופכים ברגע אחד למשפחה אחת, עם אחד, לב אחד ונשמה אחת.
וזה אולי אחד המסרים הגדולים ביותר שאפשר לקחת מהמקום הקדוש הזה: אהבת ישראל ואחדות הן הדרך לגאולה.
יהי רצון שבזכות רבי שמעון בר יוחאי, בזכות התורה הקדושה ובזכות האחדות שאנו זוכים לראות בציונו, נזכה כולנו לשנה טובה ומתוקה, לכתיבה וחתימה טובה, לבריאות, לשמחה, לשלום ולכל הישועות.
הלוואי שהאהבה, האחדות וההרמוניה שאנו רואים במירון יתפשטו לכל עם ישראל, בכל מקום בעולם שבו יהודים נמצאים.
שנזכה לראות את עם ישראל מאוחד, אוהב ומכבד זה את זה, ומתוך האחדות הזאת נזכה במהרה לגאולה השלמה ולביאת משיח צדקנו, במהרה בימינו. אמן ואמן.
שאלות על הפרשה ותשובות קצרות בצידן:
מה הקשר בין סוף הפרשה הקודמת לתחילת פרשתנו?
תשובה: פרשת שופטים (הפרשה הקודמת) מסתיימת במילים "הישר בעיני ה'". ואילו פרשתנו נפתחת במילים: "כי תצא למלחמה על אויביך". מהמילה "על" לומדים שניתנת כאן הבטחה שמיד כשנצא למלחמה על האויב, ננצחו (כידוע שבשעת מאבק כשלוחם אחד מצליח לעלות על גבי השני, הוא מנצחו). וכל זאת נגרם בזכות שנעשה את "הישר בעיני ה'" כלשון רש"י בסיומה של פרשת שופטים.
מה הקשר בין תחילת פרשתנו לסיומה?
תשובה: בתחילת פרשתנו רש"י מסביר שמדובר במלחמת הרשות. ואילו בסיומה של הפרשה מדובר במלחמת מצווה וחובה למחות את זכרו של עמלק. ומכאן ההוראה עבורנו בעבודת ה': כדי שנצליח לנצח את עמלק, עלינו להתחיל בעבודה של "קדש עצמך במותר לך" היינו שלא להסחף אחר התאוות המותרות לנו ורק אז נצליח לנצח את מה שבאמת אסור לנו לעשות.
מדרש פליאה על הפסוק "כי תבנה בית חדש": "בשעה שאמר ה' "כי תבנה בית חדש" שאלו מלאכי השרת: מפני מה אתה נותן תורה לישראל? אמר להם: הלא כתבתי בתורה "לא תשא שם ה' אלוקיך לשוא". אמרו מלאכי השרת: הלא כתבת פרשת בן סורר ומורה. אמר להם: בן סורר ומורה חייב סקילה". וצריך להבין מה המשמעות של הדו שיח הזה בין ה' יתברך למלאכי השרת, ומה הקשר בין הדברים?
תשובה: לאחר ששמעו מלאכי השרת את הציווי שמי שבנה בית חדש מצווה לעשות מעקה לגגו, אמרו ל-ה': אם יש לאותו יהודי ציווי לפאר את ביתו ולוודא שלא יפלו ממנו אז בשביל מה צריך היה לתת לעם ישראל את התורה? הרי הם ישקעו בגשמיות שהיא מנוגדת לרוחניות שבתורה. השיב להם ה' ית': הבית שלהם לא רק שלא יסיח דעתם ממני, אלא יגרום להם שירצו להדבק בי בעוצמה גדולה יותר (וכלשון חז"ל שבית נאה מרחיב דעתו של אדם) והדברים יגיעו לידי כך שהם ירצו להזכיר את שמי המלא כל העת ולכן הייתי מוכרח לצוות אותם שלא יזכירו אותו לשווא. השיבו מלאכי השרת: אם כך הם פני הדברים, כיצד יתכן שכתבת בתורתך אודות בן סורר ומורה שנסחף לאכול ולשתות ובשל כך בסופו של דבר הוא מסתתם את הבריות הרי מכאן נראה שהגשמיות כן יכולה לדרדר אותם לשאול תחתיות? השיב להם ה' ית': היא הנותנת: מחומרת העונש של הסקילה שהבן הסורר ומורה מתחייב בו, ירתעו שאר היהודים מלהתנהג כמותו וירצו רק להידבק בי.
