איש לרעהו
מצוה להשיב אבידה [עפ"י סימנים] לבעליה!
נלמד מהפסוקים: "השב תשיבם לאחיך... וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם"" (פרק כב-א,ג)
והקישו חז"ל כל אבידה ל"שמלה" מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנים ויש לה תובעים, אף כל דבר שיש בו סימנים ויש לו תובעים חייב להכריז [ולהחזיר] (בבא מציעא כז.)
הערה מעשית כתב החפץ חיים (בספרו תורת הבית) על מה שמצאנו בתורה שאדם מחויב לבקש טובתו של חברו אף אם לא נתבקש לכך מחברו. כגון, אם שור אויבו תועה בדרך, מחוייב לקחתו ולהשיבו. ולאו דוקא שור אלא כל אבידה אפילו שווה רק פרוטה ציוותה התורה להחזירה.
ומזה עלינו ללמוד - מסיק החפץ חיים – שאם אדם רואה בחברו שאינו מתבונן ומשגיח על נכסיו, ובאין לידי כיליון ח"ו. מחויב להעירו משנתו ולזרזו שישגיח עליהן, וק"ו אלף אלפים אם נוגע גם לנפשו. עכ"ד.
לפנינו שאלה שנשאל החזון איש: מעשה באדם שמצא מעות בבית המדרש. הסתפק הלה האם מעות אלו שלו או שחייב להכריז. שאמנם אמרו בגמרא (ב"מ כא:) שהמוצא מעות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובכל מקום שהרבים מצויין שם, הרי אלו שלו, לפי שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ובוודאי התייאש. אבל כאן הביט במיוחד על כל הנמצאים במקום ולא ראה אף אחד שממשמש בכיסו, וממילא האובד מכיון שלא התייאש הרי חייב להכריז ולהחזיר. הציע הלה את ספקו לפני החזון איש.
השיב לו החזון איש: מכיוון שנפסק בגמרא על מקרה כזה "הרי אלו שלו", אזי כך צריך להיות הדין שזה שלך! והוסיף החזו"א ליתן טעם, שיתכן שלאדם זה שאבדו ממנו המעות, היה חוב ממון, בגלגול הקודם, לאדם הזה שמצא, ואילו היה ממשמש בכיסו ומתייאש אזי המוצא היה זוכה במעות מן ההפקר, ונמצא שעדיין לא השלים החייב את חובו, לכן גלגלו משמים שלא יתייאש אלא הכסף שעדיין שלו יבוא לידי המוצא וכך יחזור לו החוב כדין.
בהזדמנות זו נציע לפני הקוראים הנכבדים שאלה מעניינת: בגמרא (ב"מ לג.) למדו חז"ל מהפסוק "אפס כי לא יהיה בך אביון" שאם מחפש אחר אבידתו, ונזדמנה לו אבידת חברו, ואינו יכול להשיב אלא רק אחת מהן, אזי אבידתו קודמת לאבידת כל אדם.
ולכאורה קשה: מדוע לא תהיה מצוה זו כשאר מצוות עשה שחייב אדם להוציא עליהן עד חומש מכספו כדי לקיימן. ולמה לא נאמר גם כאן שיפסיד אבידתו שלו, אם ערכה עד חומש, כדי שיוכל לקיים מצות השבת אבידה לחברו?!
למי שייך העט?
פעם בדרך הילוכו של החזון איש באחד מרחובות בני ברק, אבד ממנו קולמוסו שהשתמש בו לכתיבת חידושיו. יצא החזו"א בליווי אחד ממקורביו לחפש אחר העט. הם בדקו בכל הדרך שעבר בה אך העט לא נמצא. נפנה החזו"א לשוב על עקבותיו. ברגע שעמד להיכנס למעונו. הגיח לעומתו בחור צעיר והושיט לידו את העט, שמצא באותו רחוב ונודע לו שהחזו"א מחפש אחר עטו. הלה, כמובן מאליו, לא שאל לסימנים. הקולמוס היה קולמוסו של החזון איש.
ואולם החזון איש מיאן לקבלו ונימוקו עמו: "כבר נתייאשתי מהעט ושוב אינו שלי" (אלא של המוצא). ועמד בתוקף בסירובו. עד שאותו בחור הבטיח לו בבירור שלא נתכוון לזכות בעט זו בכלל, וכי הוא מסתלק מכל סרך של בעלות על העט ודין הפקר לה.
פאה"ד
כוונה לשם מצות "השבה"...
סיפר אדם שנזדמן לו להיות בשמחת נישואין עם כ"ק האדמו"ר מסקולען רא"ז פארטוגל זצ"ל. וראה שהאדמו"ר נכנס לחדר שירותים ויצא ושוב נכנס ויצא מיד. הרגיש הרבי בפליאתו ואמר לו:
"ראיתי שהאור דולק שם ואין שם איש. רציתי לקיים מצות השבת אבידה לכבות את האור. אך בפעם הראשונה שהייתי שם לא יכולתי לקיים המצוה כתיקונה בכוונה קודם קיום המצוה, ולכן יצאתי ונטלתי ידים, ואמרתי לשם יחוד לקיים מצות השבת אבידה ואז חזרתי לכבות"...
בדידי הוי עובדא
ביטוי "השבת אבידה" היכן בש"ס?
סיפר הגאון רבי חיים קרייזווירט זצ"ל: "פעם נפגשתי עם אחד הבקיאים בש"ס שבדורינו והלה "התגרה" בי. הוא פנה אלי בשאלה: "אומרים עליך שאתה בקי בתלמוד בבלי וירושלמי, אולי תגלה לי היכן מוזכר בש"ס הביטוי "השבת אבידה"?
על אתר עניתי לו: עיין במסכת כלים (פרק כז משנה יב) שם נאמר: רבי שמעון אומר כולן טהורין - אפילו ארגמן וזהורית טובה השלכתן לאשפה מטהרתן - לא הוזכרו אלא מפני "השבת אבידה".
מים חיים
הצלת הזולת מסכנה והזק
למנוע כל סכנה גופנית או נזק ממוני העומד לבוא על הזולת !
נלמד מהפסוק: "והשבות לו... וכן תעשה לכל אבידת אחיך" (פרק כב-ב,ג)
ודרשו חז"ל בגמרא: והשבת לו - לרבות אבידת גופו [כגון רואה את חברו שהוא טובע בנהר, או חיה גוררתו, או לסטים באים עליו שהוא חייב להצילו] (סנהדרין עג.) וכתב הרמב"ם (פרק א מרוצח הלכה יד): "כל היכול להציל ולא הציל עובר על "לא תעמוד על דם רעך". וכן הרואה את חברו טובע בים או לסטים באים עליו, או חיה רעה באה עליו, ויכול להצילו בעצמו, או ששכר אחרים להצילו ולא הציל. או ששמע עובדי כוכבים או מוסרים מחשבים עליו רעה... ולא גילה אוזן חברו והודיע וכו' העושה אותם עובר על "לא תעמוד על דם רעך".
בשו"ת אבני נזר (חו"מ סימן קצג) הביא את מה שכתב הב"ח (ביו"ד סימן שלו) שאם בוטח בה' שישלח לו רפואה על ידי הרופא, מותר לדרוש ברופאים אפילו במכה הבאה בידי שמים וכך נהגו בכל גבול ישראל.
לאור האמור מסיק ה'אבני נזר', שאם רופאים הורו לחולה מסוכן לרפא עצמו במאכלות האסורות האם מותר לחולה צדיק להחמיר על עצמו? לפי דעת האבן עזרא והרמב"ן יוכל החולה לא לסמוך על הרופאים בחולי פנימי. ואילו לדעת הב"ח אסור לחולה להחמיר על עצמו אפילו במאכלות אסורות כיון שהתורה לא אסרה זאת כלל אפילו לצדיק ומותר לכל אדם לדרוש ברופאים, וממילא מחויב לשמוע לרופא.
והביא ה'אבני נזר' ראיה לדעת הרמב"ן ממה שסיפרו חז"ל בגמרא (ב"ק פ) על חסיד אחד שהיה גונח וכו' ואמרו הרופאים שאין לו תקנה עד שינק חלב רותח משחרית לשחרית. לימים נכנסו חבריו לבקרו, כיון שראו אותה עז קשורה בכרעי המיטה חזרו לאחוריהם ואמרו ליסטים מזויין בביתו של זה וכו' ואף הוא בשעת מיתתו אמר, יודע אני שאין בי עון אלא זה.
ותמוה: הרי פיקוח נפש דוחה כל האיסורים?! אלא ודאי כיון שהיה חסיד לא היה צריך לעשות עפ"י הרופאים וכדעת הרמב"ן. ובמיוחד בדבר איסור.
דעתו של כ"ק האדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל הייתה שמכיוון שנפסק להלכה (או"ח סי' שכט) שאם מצאו אדם חי שנפגע במפולת וראשו מרוצץ, חייבים לחלל עליו את השבת ומפקחין עליו "כדי שישמור שבתות הרבה"... אף שבמצבו אין סיכוי שיחיה יותר מ"חיי שעה" ולא יספיק לשמור אפילו שבת אחת!... בכל זאת, טען האדמו"ר, שבהוראתם זו של חז"ל גרמו לשידוד מערכות בבריאה, עד כי בניגוד לכל הסיכויים עלול שיתרחש נס והחולה יחיה!
"מכאן שעפ"י השקפת התורה" – קבע האדמו"ר – "המושג הנפוץ 'חשוך מרפא' אינו מבוסס כלל, ואין בו כדי להתיר לרופאים שינהגו בחולה האנוש מכל, כאילו היה חסר סיכוים לחיות, שמה יתרחש לו נס מחוץ לדרך הטבע!".
"כל אחד מישראל חייב"...
מנהג ידוע היה לגה"צ רבי ישראל סלנטר זצ"ל לקדש בליל שבת עוד קודם תפילת מעריב, מכיון שהמשרתת שטרחה כל היום בהכנת תבשילי השבת בודאי רעבה ואין לה כוח לחכות.
הוא פעם בליל הסדר של פסח לפני הסעודה נודע לרבי ישראל כי אחד היהודים נלקח למאסר, והיה בסכנה גדולה. מיד עזב את השולחן ומיהר החוצה להשתדל לשחררו, ואכן אחר מאמץ של שעות הצליח לשחררו, חזר לביתו והתחיל בעריכת ה"סדר".
שאלוהו: היאך לא חשש לרעבון המשרתת כמדי שבת? והשיב: בכל ליל שבת אני מזדרז כי אינה חייבת בקריאת שמע ואין לי רשות לעכבה. אך הלילה היה עניין של פיקוח נפש. ובזה כל אחד מישראל חייב להשתתף בהצלה.
תנה"מ
"יותר להיזהר שלא יזיק"...
פעם שלח החזון איש את הגאון רבי ניסים קרליץ זצ"ל אל הגאון מטשיבין - רבי דוב בעריש ווידנפעלד זצ"ל. כשנכנס, ביקש רבי ניסים ללחוץ את ידו אך רבי דוב סירב בנימוק שמכיון שהוא חולה אינו רוצה שיוזק ממנו.
ביקש רבי ניסים לתת ידו למרות זאת. אך רבי דוב המשיך לסרב כשהוא מזכיר את דברי התוספות (ב"ק כג). "יותר יש לאדם להיזהר שלא יזיק אחרים, משלא יוזק"...
שר התורה
"מוצא שפתיך תשמור"
לשמור ולקיים דיבור שהוציא אדם בשפתיו וקיבל על עצמו לקיים !
נלמד מהפסוק: "מוצא שפתיך תשמור ועשית" (פרק כג-כד)
וכתב רבינו יונה ז"ל (משלי ד-כא): הזהיר על הפשיעה בשכחת העיקר מן הנדר וכו' כי מעת שנדר וחייב עצמו בנדר, הוזהר לשום על לב שלא יפשע ולא ישכח, כי הנה הוא יודע כי השכחה מצויה בלבות בני אדם לשכוח דבריהם אם לא ישמרו אותם בלבד, וכמו שנאמר (קהלת ה-ה) "אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא למה יקצוף האלוקים על קולך" וגו' פירוש: אעפ"י שאתה שוגג בסוף בביטול הנדר, לא תחשב לך שגגה, כי הנה פשעת, באשר לא שמרת הנדר על לבך לבלתי תשכחנו".
המשנה (אבות פ"ה-יז) מונה ארבע מדות בנותני צדקה ואחד מהם: הרוצה לא לתת ושלא יתנו אחרים - רשע. תמה על זה הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל מלובלין: אם הוא כזה רשע שלא נותן ולא רוצה שאחרים יתנו, מדוע מונה אותו התנא כאחת מארבע מדות בנותני צדקה? הרי באדם זה אין כל צד של נתינה?
הוא מותיב והוא מפרק: אדם כזה שידוע לנו מראש ש"הוא לא יתן ולא יתנו אחרים" ואין לצפות ממנו לכל סיוע, זה עצמו צדקה וחסד. שכן עדיף כך מאשר להבטיח שיתן או שיתנו אחרים ולטפח אשליות ותקוות שוא. ולבסוף מתברר שאינו עומד בדיבורו ואינו מתכוון לתת.
כשאדם מבטיח "להשתדל" לתם. מה גידרו? הוי עובדא בתלמיד שביקש עזרה כספית גדולה מהגאון רבי אברהם צבי קמאי זצ"ל. אמר לו הרב שאין באפשרותו לתת מלא הסכום אך יתן מתנה נכבדה. הלה התעקש שלכל הפחות יבטיח הרב "להשתדל" להשיג את שאר הסכום אך הרב קמאי סירב בתוקף. התפלא התלמיד הרי ביקש רק "להשתדל" ומדוע א"א להבטיח זאת?
הסביר לו הרב: להשתדל הוא כמובא בגמרא (גיטין ל:) על אדם שאמר אם לא אפייס את האשה עד שלושים יום יחול הגט. הלך לפייסה ולא התפייסה. ולכאורה: אם פייס מדוע לא יועיל? ואומרים חז"ל, מה נקרא פיוס? "מי יהיב לה תרקבא דדינרי ולא אפייס"? כלומר: שאם לא נתן לה סכום כזה, לא נחשב שפייסה. לומדים מכאן משמעותה של "הבטחה להשתדלות" שאין לה שיעור.
"הייתי חייב לתת את הפרוטה"...
פעם ניגש גבאי צדקה אל הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל וביקש ממנו תרומה. חיפש רא"ז בכיסו, נתן לגבאי את הכסף שמצא והוסיף לציין: "זה כל מה שיש לי כרגע בכיסי". לאחר זמן-מה ניגש רא"ז לביתו של הגבאי ודפק על הדלת פתח הגבאי ונדהם לראות לפניו את רא"ז בכבודו ובעצמו.
אמר לו רא"ז: כאשר נתתי לך קודם את תרומתי אמרתי שאין בכיסי יותר. אח"כ מצאתי בכיס פרוטה נוספת והייתי חייב כעת לתת את הפרוטה הזו לאותה המטרה.
בדרך עץ החיים
"רבינו מחול לך"...
כשחלתה בתו של הגאון רבי שמעון שקאפ זצ"ל, הקהיל רבי שמעון את בני הישיבה ואמר להם: "חז"ל אומרים כי בעוון נדרים בניו של אדם מתים, ומכיון שמקור ההכנסה לישיבה זה מנדרים של תורמים, אולי מעלתי במעות הנדרים, אבקש ממכם שתמחלו לי".
כל הבחורים התרגשו וגעו בבכיה ואמרו: "רבינו מחול לך! מחול לך"! תורה יבקשו מפיהו
איסור לשון הרע
שלא לדבר לשון הרע !
נלמד מהפסוק: "זכור את אשר עשה ה' אלוקיך למרים" (פרק כד-ט)
ואמרו חז"ל: מה ענין זה לזה: [זכירת מרים לפסוק הקודם "השמר בנגע צרעת"], אלא ללמדך, שאין נגעים באים אלא על לשון הרע (ספרי). ורש"י פירש: אם באתה להזהר שלא תלקה בצרעת, אל תספר לשון הרע. זכור העשוי למרים שדיברה באחיה ולקתה בנגעים.
וכתב הרמב"ם בזה"ל: "ועל ענין זה מזהיר בתורה ואומר השמר בנגע הצרעת, זכור את אשר עשה ה' אלוקיך למרים בדרך. הרי הוא אומר התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה שהיתה גדולה ממנו בשנים וגידלתו על ברכיה וסיכנה בעצמה להצילו מן הים, והיא לא דיברה בגנותו אלא טעתה שהשוותו לשאר נביאים, והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו שנאמר "והאיש משה עניו מאוד" ואף על פי כן מיד נענשה בצרעת. קל וחומר לבני אדם הרשעים הטיפשים שאוהבים לדבר גדולות ונפלאות".
ובספרו זכור למרים כותב החפץ חיים: הקב"ה מייעץ לו לאדם להתבונן תמיד במעשה מרים, והיצר הרע, מפני שנאתו להאדם מטיל עליו עצלות, שלא יזכור כלל מעשה מרים, ולא ישמע לעצתו של הקב"ה, בוודאי צריך לגעור בו [ביצה"ר] כמו שכתוב "יגער ה' בך השטן", ולשמוע ליצר הטוב, ואז יהיו לו חיים טובים בזה ובבא". עכ"ל.
אמרו חז"ל בגמרא (סוטה מב.) שאחת מד' כיתות שאין מקבלות פני שכינה היא כת מספרי לשון הרע. ולומדים זאת מהפסוק "כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע". ופירש רש"י: לא יגור עמך רע, וגבי מספרי לשון הרע כתיב "כי אין בפיהו נכונה קרבם הוות קבר פתוח לשונם יחליקון".
והמהרש"א (שם) מפרש שהכוונה ללשון הרע, משום שהוא בעצמותו "רע", שהרי אין לו הנאה בדבר, כמו שכתוב "אם ישוך הנחש בלא לחש ומה יתרון לבעל הלשון" (וכשם שלנחש אין הנאה, כך גם למספר לשון הרע).
והוסיף המהרש"א שכל ד' כיתות כוללים כל החטאים, שע"י הדיבור מביאן למידה הגרועה שהיא לשון הרע שהנגעים באים עליהם. וכשם שבעולם הזה אומר הכתוב "מחוץ למחנה מושבו", כך בעולם הבא חוץ למחנה שכינה מושבם של בעלי מידות הרעות הללו.
"לא אוכל להשיב, הב"ח מתיר"...
פעם נזדמן לחפץ חיים לדבר בעניין איסור אכילת תבואה מן החדש, שרבים בחו"ל נהגו להקל בו. כשהם מסתמכים על התרו הידוע של הב"ח, והמשיך הח"ח להפליג מעניין זה לעניין איסור לשון הרע ורכילות. וכך אמר:
"כשאבוא לעלמא דקשוט וישאלו אותי: מדוע לא מחית בבחורי הישיבה שאכלו "חדש"? אצטדק: הלא הב"ח מתיר! והב"ח מן הסתם יבוא לעזרתי וימליץ טוב בעדי. אך מה אעשה כאשר ישאלו לי: מדוע לא מחית כשדיברו לשון הרע או רכילות? הרי אז לא אוכל להשיב: הב"ח מתיר... הלא גם הב"ח אוסר ללכת רכיל ולדבר לשון הרע..."
הרב מפוניבז'
דירה ללא חשש לשון הרע...
כאשר הגיע ארצה מארם צובא הגאון המקובל רבי שלום הדאיה זצ"ל, הציעו לו דירה טובה ומרווחת בשכונת הבוכרים. אך רבי שלום החליט לגור דווקא בשכונת "אוהל משה" (הסמוכה לבתי ברוידא) אעפ"י שהדירה המוצעת שם הייתה קטנה ודלה.
הוא נימק החלטתו בהסבר הבא: באזור הבוכרים השפה המדוברת היא "ערבית" – היא השפה המדוברת בביתו, לכן הוא חושש שיכשל בעוון לשון הרע. משא"כ השפה המדוברת בשכונת אוהל משה היא "אלאדינו" שפה שלא מוכרת בביתו. וממילא יוכל לגור שם בשלווה ומתוך תקווה שלא יכשל בעוון שמיעת ודיבור לשון הרע, חלילה.
בשערי הלשון
"טרחת לרמוז לי שאינני תלמיד חכם?!"
ביום מן הימים בא אדם לפני כ"ק האדמור מגור (בעל האמרי אמת) והחל לדבר לשון הרע. דברים קשים בגנותו של חברו. מיד תפס האדמו"ר "לשון ערומים" בתוכחתו, וכך אמר לו:
"מצינו בגמרא (סנהדרין צט:) שהמבזה חברו בפני תלמיד חכם אפיקורס הוא. והרי אינך רוצה לומר שהנך אפיקורס, חס וחלילה. אלא בהכרח שלדעתך אין אני תלמיד חכם. אשאלך, איפוא, וכי היו כדאים כל ההוצאות וטלטולי דרכים לנסוע הנה, ובלבד לרמוז לי שאין אני תלמיד חכם?!
ראש גולת אריאל
"ביומו תתן שכרו"
לשלם לשכיר לילה פעולתו ביומו לא יאוחר משקיעת החמה !
נלמד מהפסוק: "ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו" (פרק כד-טו)
ואמרו חז"ל: מנין לשכיר יום שגובה כל הלילה? תלמוד לומר: "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר" ומנין לשכיר לילה שגובה כל היום? שנאמר "ביומו תתן שכרו" (בבא מציעא קי:)
כתב החינוך (מצוה תקפח): לתת שכר שכיר ביומו ולא נאחר לו שכרו ליום אחר, שנאמר "ביומו תיתן שכרו" וביארו חז"ל (ב"מ קיא.) שבין שכיר ישראל, או אפילו בגר תושב, חיוב המצוה לפורעו ביומו. והטעם משום שהשכיר צריך שכרו למזונותיו, וכענין שכתוב "כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו". והא-ל ברחמיו ציוונו ללמד נפשנו במידת החמלה והטובו, כי חפץ לעשות חסד הוא".
בספרו טעם ודעת כתב הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א שבזוהר הק' מחמיר מאוד באיסור "לא תלין" ואף אם הפועל עשיר יש ליתן לו שכרו ביומו, ואפילו באופן שהשכיר אומר למעבידו ישאר בידך. והדבר מאוד מצוי שנותן לסנדלר לתקן נעליים, או לחייט לתפור לו בגד, וכשבא לקחתם אינו משלם ביומו ועובר בלא תעשה של "לא תלין" ועשה של "ביומו תיתן שכרו".
ואף אם השכיר מחלל ש"ק רח"ל, כיוון שיש לרבים מהם דין "תינוקות שנשבו" נוהג בהם איסור זה. וכי א"א לצאת חובת תשלום על ידי צ'ק בתאריך מאוחר, כי חובו לתת מעות במזומן. עכ"ד מדברי הר"מ שטרנבוך.
כדי לא לעבור על "לא תלין"...
סיפר הגה"צ רבי חיים זייצ'יק זצ"ל: פעם ראו את החפץ חיים בערב שבת סמוך לחשיכה, מסתובב באחת הסמטאות, והיה הדבר תמוה.
לאחר מכן נודע, כי אחד מבעלי הדפוס שעבד בערב שבת בהוצאת ספרו של הח"ח, נשמט מעיניו בעת תשלום השכר, וכדי לא לעבור על עשה ד"ביומו תיתן שכרו" ולא על הלאו ד"לא תלין פעולת שכיר", חקר אצל הפועלים על מקום מגוריו ונחפז לביתו עד זמן הדלקת נרות כדי לפרוע לו חובו.
הלמות עמלים
"רבינו מחול לך"...
מעשה בכ"ק האדמו"ר מאלכסנדר - רבי יחיאל דנציגר זצ"ל שמסר זוג נעליים לסנדלר כדי שיתקנם. השלים הסנדלר את מלאכתו ובא בלילה לבית האדמו"ר ומסר לו את נעליו מתוקנות.
בדיוק באותה שעה לא היו ברשותו של האדמו"ר שני רובלים דמי התיקון. טרח האדמו"ר והלך באישון לילה אצל מקורבו שגר במרחק רב מביתו, לווה ממנו שני רובל, ומיד מיהר לביתו של הסנדלר כדי לפרוע לו שכרו בזמנו.
ומי כעמך ישראל
התבוננות אלול'ית / הרב נפתלי וינברג
כולנו מכירים את הכלל: ככל שדבר ידוע יותר - כך הוא גם נסתר יותר. כלומר: מרוב שהדבר ידוע, ממעטים להתבונן בו, וממילא הוא באמת נסתר...
בכל בוקר אנו אומרים בסדר ברכות השחר משנה במסכת פאה, אך בגלל שהיא חלק מנוסח התפילה השוטף עוברים עליה כמצוות אנשים מלומדה.
אבל יש בה נקודה שחובה להתבונן עליה:
"אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל בֵּרוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶרֶן קַיָּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. וְאֵלּוּ הֵן, כִּבּוּד אָב וְאֵם וּגְמִילוּת חֲסָדִים וְהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ שַׁחֲרִית וְעַרְבִית וְהַכְנָסַת אוֹרְחִים וּבְקוּר חוֹלִים וְהַכְנָסַת כַּלָּה וּלְוְיַת הַמֶּת וְעִיּוּן תְּפִלָּה וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כַּלָּם".
זו המשנה הראשונה במסכת פאה. האם חשבנו פעם מדוע 'כְּבּוּד אָב וְאֵם' מופיע הראשון ברשימה?
הסיבה היא משום שכיבוד אב ואם הוא מעל ומעבר לגמילות חסדים. כיבוד אב ואם הוא בבחינת "חוב" שכל אדם חייב להוריו (ראש ירושלמי פאה, וגבורות ה' למהר"ל פ"ו)
כל בר דעת מבין שלפני שהוא רץ לגמול חסדים, עליו לפרוע תחילה את חובותיו. היעלה על הדעת שאדם יחליט מרצונו החופשי לגמול חסדים לפני שהוא יעשה תחילה את מה שהוא מחויב לעשות?
ההורים הם הסיבה לעצם קיום האדם בעולם. מלבד זאת הם גם גידלו אותו במשך שנים ארוכות, האכילו אותו, לימדו אותו חינכו אותו... כל זה הופך אותו לבעל חוב כלפי הוריו.
אז דבר ראשון שכל יצור צריך לזכור, ולהפנים, שעצם הדבר שהוא חי ופעיל בעולם זה בזכות הוריו. ממילא לפני שהוא חושב על גמילות חסדים עם אחרים, ולפני שהוא פועל להבאת שלום בין אדם לחברו וכל הדברים הנזכרים בהמשך המשנה, לפני הכל עליו לפרוע את החוב שהוא חייב.
החוב הזה לא פוקע גם עם פטירת ההורים מהעולם, כנודע "מכבדו בחייו ומכבדו במותו". וכאמור, שורש הדבר נעוץ בעובדה שעצם קיום האדם בזכות הוריו, וממילא הוא משועבד אליהם.
* * *
התבוננות בפסקה נוספת: "וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם".
אבל מדוע? האם זה בגלל שמצוות תלמוד תורה גדולה יותר משאר המצוות, אם כן היה מתאים יותר לכתוב "ותלמוד תורה גדולה מכולם", מהו הלשון 'כְּנֶגֶד' כולם?!
התוס' יו"ט מצטט את לשון הרמב"ם שהסיבה היא: כי בתלמוד תורה יזכה האדם בכל זה שהתלמוד מביא לידי מעשה.
כלומר, תלמוד תורה הוא "מפתח מאסטר" לקיום שאר המצוות המוזכרות במשנה זו. ולכן נקט התנא בלשון כנגד כולם ולא גדולה מכולם.
דברי הרמב"ם פה תואמים מאוד את ההלכה המובאות בטור (הלכות כבוד רבו ות"ח, יו"ד רמ"ד). מהפסוק מפני שיבה תקום והדרת פני זקן לומדים שיש חובה להדר תלמיד חכם ואדם מבוגר. נשאלת השאלה, האם התלמיד חכם, או איש השיבה בעצמו, גם מחויבים להדר בקימה?
לא כאן המקום להיכנס לפרטים ההלכתיים, אלא לעצם הנדון. הטור כותב שם "ומי שהוא חסיד ובעל מעשים, הכל צריכים לעמוד מפניו - אפילו הגדולים ממנו בחכמה הרבה".
ואתה שואל את עצמך: מה מיוחד כל כך ב"בעל מעשים"?
"בעל מעשים" כבר נזכר בגמרא קידושין (לג.) ובנושאי כלים של הטור מצוטט לשון הר"ן שכותב כך "נראה לי שכל שמוחזק בבעל מעשים... עומדין מפניו, שלא ציוותה התורה בחכם [כלומר לקום בפני החכם] אלא מפני שהחכמה מביאה לידי מעשים, אלא שלא פירטה תורה במעשה כמו שפירשה בחכמה לפי שאין הכשר המעשה גלוי כמו שיתרון הכשר החכמה נראה לכל".
הבית יוסף פוסק שם הלכה למעשה שלא כדברי הטור, אך עדיין עצם הרעיון ממשיך להדהד באוזננו: חולף לו יהודי "בעל מעשים", בטוח שהוא ירא שמים שגם קובע עיתים לתורה, אבל הוא לא נודע כתלמיד חכם. והנה התלמיד חכם קם בפניו, מדוע? משום שהוא "בעל מעשים" - הוא עוסק במעשי חסד! הוא משקיע רבות בעזרה לזולת! הוא מקים עולה של תורה. ישיבות ומוסדות תורה, מעשים נשגבים לזיכוי הרבים.
אבל הוא בסך הכל אדם צעיר בן שלושים. מדוע שתלמיד חכם מבוגר יקום בפניו?! הסביר לנו הר"ן: "מפני שהחכמה מביאה לידי מעשים"! אנחנו חיים בעולם הזה שנקרא "עולם המעשה". זהו לא עולם התאוריה ולא עולם האצילות.
ברור לכל שאם הנשמות שלנו היו נשארות בשמים הן היו מסוגלות לקלוט עניינים רוחניים בעוצמה הרבה יותר כבירה מאשר כאשר הן "תקועות" בגוף גשמי. ובכל זאת, השי"ת ברא את העולם והוריד אותנו לכאן כי הרצון שלו שנקיים את המעשים בעולם המעשה.
בסיעתא דשמיא פותחים כעת שנה חדשה. אי אפשר לתאר בפני איזה ריבוי תורה אדיר אנו ניצבים, שנה שלימה (ועוד מעוברת) בה רבבות רבבות יהגו בתורה מבוקר ועד ליל. אך בל נשכח שאין מקום לחכמה ללא כיבוד אב ואם, ללא גמילות חסדים וללא הרבות שלום בין אדם לחברו כי תכלית החכמה להביא לידי מעשה!
