מכון אהבת אמת – המרכז להעמקת ערכי אהבת הזולת
פרשת כי תצא - השבת אבידה
מצוה להשיב אבידה [עפ"י סימנים] לבעליה!
נלמד מהפסוק: "השב תשיבם לאחיך... וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם" (פרק כב-א,ג)
והקישו חז"ל כל אבידה ל"שמלה" מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנים ויש לה תובעים, אף כל דבר שיש בו סימנים ויש לו תובעים חייב להכריז [ולהחזיר] (בבא מציעא כז.)
הערה מעשית כתב החפץ חיים (בספרו תורת הבית) על מה שמצאנו בתורה שאדם מחויב לבקש טובתו של חברו אף אם לא נתבקש לכך מחברו. כגון, אם שור אויבו תועה בדרך, מחוייב לקחתו ולהשיבו. ולאו דוקא שור אלא כל אבידה אפילו שווה רק פרוטה ציוותה התורה להחזירה.
ומזה עלינו ללמוד - מסיק החפץ חיים - שאם אדם רואה בחברו שאינו מתבונן ומשגיח על נכסיו, ובאין לידי כיליון ח"ו. מחויב להעירו משנתו ולזרזו שישגיח עליהן, וק"ו אלף אלפים אם נוגע גם לנפשו. עכ"ד.
לפנינו שאלה שנשאל החזון איש: מעשה באדם שמצא מעות בבית המדרש. הסתפק הלה האם מעות אלו שלו או שחייב להכריז. שאמנם אמרו בגמרא (ב"מ כא:) שהמוצא מעות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובכל מקום שהרבים מצויין שם, הרי אלו שלו, לפי שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ובוודאי התייאש. אבל כאן הביט במיוחד על כל הנמצאים במקום ולא ראה אף אחד שממשמש בכיסו, וממילא האובד מכיון שלא התייאש הרי חייב להכריז ולהחזיר. הציע הלה את ספקו לפני החזון איש.
השיב לו החזון איש: מכיוון שנפסק בגמרא על מקרה כזה "הרי אלו שלו", אזי כך צריך להיות הדין שזה שלך! והוסיף החזו"א ליתן טעם, שיתכן שלאדם זה שאבדו ממנו המעות, היה חוב ממון, בגלגול הקודם, לאדם הזה שמצא, ואילו היה ממשמש בכיסו ומתייאש אזי המוצא היה זוכה במעות מן ההפקר, ונמצא שעדיין לא השלים החייב את חובו, לכן גלגלו משמים שלא יתייאש אלא הכסף שעדיין שלו יבוא לידי המוצא וכך יחזיר לו החוב כדין.
בהזדמנות זו נציע לפני הקוראים הנכבדים שאלה מעניינת: בגמרא (ב"מ לג.) למדו חז"ל מהפסוק "אפס כי לא יהיה בך אביון" שאם מחפש אחר אבידתו, ונדמנה לו אבידת חברו, ואינו יכול להשיב אלא רק אחת מהן, אזי אבידתו קודמת לאבידת כל אדם.
ולכאורה קשה: מדוע לא תהיה מצוה זו כשאר מצוות עשה שחייב אדם להוציא עליהן עד חומש מכספו כדי לקיימן. ולמה לא נאמר גם כאן שיפסיד אבידתו שלו, אם ערכה עד חומש, כדי שיוכל לקיים מצות השבת אבידה לחברו?!
למי שייך העט?
פעם בדרך הילוכו של החזון איש באחד מרחובות בני ברק, אבד ממנו קולמוסו שהשתמש בו לכתיבת חידושיו. יצא החזו"א בליווי אחד ממקורביו לחפש אחר העט. הם בדקו בכל הדרך שעבר בה אך העט לא נמצא. נפנה החזו"א לשוב על עקבותיו. ברגע שעמד להיכנס למעונו, הגיח לעומתו בחור צעיר והושיט לידו את העט, שמצא באותו רחוב ונודע לו שהחזו"א מחפש אחר עטו. הלה, כמובן מאליו, לא שאל לסימנים. הקולמוס היה קולמוסו של החזון איש.
ואולם החזון איש מיאן לקבלו ונימוקו עמו: "כבר נתייאשתי מהעט ושוב אינו שלי" (אלא של המוצא). ועמד בתוקף בסירובו. עד שאותו בחור הבטיח לו בבירור שלא נתכוון לזכות בעט זו בכלל, וכי הוא מסתלק מכל סרך של בעלות על העט ודין הפקר לה. פאה"ד
כוונה לשם מצות "השבה"...
סיפר אדם שנזדמן לו להיות בשמחת נישואין עם כ"ק האדמו"ר מסקולען - רא"ז פארטוגל זצ"ל. וראה שהאדמו"ר נכנס לחדר שירותים ויצא ושוב נכנס ויצא מיד. הרגיש הרבי בפליאתו ואמר לו:
"ראיתי שהאור דולק שם ואין שם איש. רציתי לקיים מצות השבת אבידה לכבות את האור. אך בפעם הראשונה שהייתי שם לא יכולתי לקיים המצוה כתיקונה בכוונה קודם קיום המצוה, ולכן יצאתי ונטלתי ידים, ואמרתי לשם יחוד לקיים מצות השבת אבידה ואז חזרתי לכבות"... בדידי הוי עובדא
בזיוני "השבת אבידה" היכן בש"ס?
סיפר הגאון רבי חיים קרייזווירט זצ"ל: "פעם נפגשתי עם אחד הבקיאים בש"ס שבדורנו והלה "התגרה" בי. הוא פנה אלי בשאלה: "אומרים עליך שאתה בקי בתלמוד בבלי וירושלמי אולי תגלה לי היכן מוזכר בש"ס הביטוי "השבת אבידה"?
על אתר עניתי לו: עיין במסכת כלים (פרק כז משנה יב) שם נאמר: רבי שמעון אומר כולן טהורין - אפילו ארגמן וזהורית טובה השלכתן לאשפה מטהרתן - לא הוזכרו אלא מפני "השבת אבידה". מים חיים
הצלת הזולת מסכנה ונזק
למנוע כל סכנה גופנית או נזק ממוני העומד לבוא על הזולת !
נלמד מהפסוק: "והשבות לו... וכן תעשה לכל אבידת אחיך" (פרק כב-ב,ג)
ודרשו חז"ל בגמרא: והשבת לו - לרבות אבידת גופו [כגון רואה את חברו שהוא טובע בנהר, או חיה גוררתו, או לסטים באים עליו שהוא חייב להצילו] (סנהדרין עג.) וכתב הרמב ם (פרק א מרוצח הלכה יד): "כל היכול להציל ולא הציל עובר על "לא תעמוד על דם רעך". וכן הרואה את חברו טובע בים או לסטים באים עליו, או חיה רעה באה עליו, ויכול להצילו הוא בעצמו, או ששכר אחרים להצילו ולא הציל. או ששמע עובדי כוכבים או מוסרים מחשבים עליו רעה... ולא גילה אוזן חברו והודיע וכו' העושה אותם עובר על "לא תעמוד על דם רעך". בשו"ת אבני נזר (חו"מ סימן קצג) הביא את מה שכתב הב"ח (ביו"ד סימן שלו) שאם בוטח בה' שישלח לו רפואה על ידי הרופא, מותר לדרוש ברופאים אפילו במכה הבאה בידי שמים וכך נהגו בכל גבול ישראל. לאור האמור מסיק ה'אבני נזר', שאם רופאים הורו לחולה מסוכן לרפא עצמו במאכלות האסורות האם מותר לחולה צדיק להחמיר על עצמו? לפי דעת האבן עזרא והרמב"ן יוכל החולה לא לסמוך על הרופאים בחולי פנימי. ואילו לדעת הב"ח אסור לחולה להחמיר על עצמו אפילו במאכלות אסורות כיון שהתורה לא אסרה זאת כלל אפילו לצדיק ומותר לכל אדם לדרוש ברופאים, וממילא מחויב לשמוע לרופא. והביא ה'אבני נזר' ראיה לדעת הרמב"ן ממה שסיפרו חז"ל בגמרא (ב"ק פ) על חסיד אחד שהיה גונח וכו' ואמרו הרופאים שאין לו תקנה עד שינק חלב רותח משחרית לשחרית. לימים נכנסו חבריו לבקרו, כיון שראו אותה עז קשורה בכרעי המיטה חזרו לאחוריהם ואמרו ליסטים מזויין בביתו של זה וכו' ואף הוא בשעת מיתתו אמר, יודע אני שאין בי עון אלא זה. ותמה: הרי פיקוח נפש דוחה כל האיסורים?! אלא ודאי כיון שהיה חסיד לא היה צריך לעשות עפ"י הרופאים וכדעת הרמב"ן. ובמיוחד בדבר איסור. דעתו של כ"ק האדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל הייתה שמכיוון שנפסק להלכה (או"ח סי' שכח) שאם מצאו אדם חי שנפגע במפולת וראשו מרוצץ, חייבים לחלל עליו את השבת ומפקחין עליו "כדי שישמור שבתות הרבה"... אף שבמצבו אין סיכוי שיחיה יותר מ"חיי שעה" ולא יספיק לשמור אפילו שבת אחת!... בכל זאת, טען האדמו"ר, שבהוראתם זו של חז"ל גרמו לשידוד מערכות בבריאה, עד כי בניגוד לכל הסיכויים עלול שיתרחש נס והחולה יחיה! "מכאן שעפ"י השקפת התורה" - קבע האדמו"ר - "המושג הנפוץ 'חשוך מרפא' אינו מבוסס כלל, ואין בו כדי להתיר לרופאים שינהגו בחולה האנוש מכל, כאילו היה חסר סיכויים לחיות, שמה יתרחש לו נס מחוץ לדרך הטבע!". מנהג ידוע היה להגה"צ רבי ישראל סלנטר זצ"ל לקדש בליל שבת עוד קודם תפילת מעריב, מכיון שהמשרתת שטרחה כל היום בהכנת תבשילי השבת בודאי רעבה ואין לה כוח לחכות. פעם בליל הסדר של פסח לפני הסעודה נודע לרבי ישראל כי אחד היהודים נלקח למאסר, והיה בסכנה גדולה. מיד עזב את השולחן ומיהר החוצה להשתדל לשחררו, ואכן אחר מאמץ של שעות הצליח לשחררו, חזר לביתו והתחיל בעריכת ה"סדר". שאלוהו: היאך לא חשש לרעבון המשרתת כמדי שבת? והשיב: בכל ליל שבת אני מזדרז כי אינה חייבת בקריאת שמע ואין לי רשות לעכבה. אך הלילה היה עניין של פיקוח נפש. ובזה כל אחד מישראל חייב להשתתף בהצלה. תנה"מ פעם שלח החזון איש את הגאון רבי ניסים קרליץ זצ"ל אל הגאון מטשיבין - רבי דוב בעריש ווידנפלד זצ"ל. כשנכנס, ביקש רבי ניסים ללחוץ את ידו אך רבי דוב סירב בנימוק שמכיון שהוא חולה אינו רוצה שיחזק ממנו. ביקש רבי ניסים לתת ידו למרות זאת. אך רבי דוב המשיך לסרב כשהוא מזכיר את דברי התוספות (ב"ק כג). "יותר יש לאדם להיזהר שלא יזיק אחרים, משלא יוזק"... שר התורה נלמד מהפסוק: "מוצא שפתיך תשמור ועשית" (פרק כג-כד) וכתב רבינו יונה ז"ל (משלי ד-כא): הזהיר על הפשיעה בשכחת העיקר מן הנדר וכו' כי מעת שנדר וחייב עצמו בנדר, הוזהר לשום על לב שלא יפשע ולא ישכח, כי הנה הוא יודע כי השכחה מצויה בלבות בני אדם לשכוח דבריהם אם לא ישמרו אותם בלבד, וכמו שנאמר (קהלת ה-ה) "אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא למה יקצוף האלוקים על קולך" וגו' פירוש: אעפ"י שאתה שוגג בסוף בביטול הנדר, לא תחשב לך שגגה, כי הנה פשעת, באשר לא שמרת הנדר על לבך לבלתי תשכחנו". המשנה (אבות פ"ה-יז) מונה ארבע מידות בנותני צדקה ואחד מהם: הרוצה לא לתת ושלא יתנו אחרים - רשע. תמה על זה הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל מלובלין: אם הוא כזה רשע שלא נותן ולא רוצה שאחרים יתנו, מדוע מונה אותו התנא כאחת מארבע מדות בנותני צדקה? הרי באדם זה אין כל צד של נתינה? הוא מותיב והוא מפרק: אדם כזה שידוע לנו מראש ש"הוא לא יתן ולא יתנו אחרים" ואין לצפות ממנו לכל סיוע, זה עצמו צדקה וחסד. שכן עדיף כך מאשר להבטיח שיתן או שיתנו אחרים ולטפח אשליות ותקוות שוא. ולבסוף מתברר שאינו עומד בדיבורו ואינו מתכוון לתת. כשאדם מבטיח "להשתדל" לתת. מה גדרו?: הוי עובדא בתלמיד שביקש עזרה כספית גדולה מהגאון רבי אברהם צבי קמאי זצ"ל. אמר לו הרב שאין באפשרותו לתת מלא הסכום אך יתן מתנה נכבדה. הלה התעקש שלכל הפחות יבטיח הרב "להשתדל" להשיג את שאר הסכום אך הרב קמאי סירב בתוקף. התפלא התלמיד הרי ביקש רק "להשתדל" ומדוע א"א להבטיח זאת? הסביר לו הרב: להשתדל הוא כמובא בגמרא (גיטין ל:) על אדם שאמר אם לא אפייס את האשה עד שלושים יום יחול הגט. הלך לפייסה ולא התפייסה. ולכאורה: אם פייס מדוע לא יועיל? ואומרים חז"ל, מה נקרא פיוס? "מי יהיב לה תרקבא דדינרי ולא אפייס"? כלומר: שאם לא נתן לה סכום כזה, לא נחשב שפייסה. לומדים מכאן משמעותה של "הבטחה להשתדלות" שאין לה שיעור. פעם ניגש גבאי צדקה אל הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל וביקש ממנו תרומה. חיפש רא"ז בכיסו, נתן לגבאי את הכסף שמצא והוסיף לציין: "זה כל מה שיש לי כרגע בכיסי". לאחר זמן-מה ניגש רא"ז לביתו של הגבאי ודפק על הדלת פתח הגבאי ונדהם לראות לפניו את רא"ז בכבודו ובעצמו. אמר לו רא"ז: כאשר נתתי לך קודם את תרומתי אמרתי שאין בכיסי יותר. אח"כ מצאתי בכיס פרוטה נוספת והייתי חייב כעת לתת את הפרוטה הזו לאותה המטרה. בדרך עץ החיים כשחלתה בתו של הגאון רבי שמעון שקאפ זצ"ל, הקהיל רבי שמעון את בני הישיבה ואמר להם: "חז"ל אומרים כי בעוון נדרים בניו של אדם מתים, ומכיון שמקור ההכנסה לישיבה זה מנדרים של תורמים, אולי מעלתי במעות הנדרים, אבקש ממכם שתמחלו לי". כל הבחורים התרגשו וגעו בבכיה ואמרו: "רבינו מוחל לך! מוחל לך"! תורה יבקשו מפיהו נלמד מהפסוק: "זכור את אשר עשה ה' אלוקיך למרים" (פרק כד-ט) ואמרו חז"ל: מה ענין זה לזה? [זכירת מרים לפסוק הקודם "השמר בנגע צרעת"], אלא ללמדך, שאין נגעים באים אלא על לשון הרע (ספרי). ורש"י פירש: אם באתה להזהר שלא תלקה בצרעת, אל תספר לשון הרע. זכור העשוי למרים שדיברה באחיה ולקתה בנגעים. וכתב הרמב"ם בחז"ל: "ועל ענין זה מזהיר בתורה ואומר השמר בנגע הצרעת, זכור את אשר עשה ה' אלוקיך למרים בדרך. הרי הוא אומר התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה שהיתה גדולה ממנו בשנים וגידלתו על ברכיה וסיכנה בעצמה להצילו מן הים, והיא לא דיברה בגנותו אלא טעתה שהשוותו לשאר נביאים, והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו שנאמר "והאיש משה עניו מאוד" ואף על פי כן מיד נענשה בצרעת. קל וחומר לבני אדם הרשעים הטיפשים שאוהבים לדבר גדולות ונפלאות". ובספרו 'זכור למרים' כותב החפץ חיים: הקב"ה מייעץ לו לאדם להתבונן תמיד במעשה מרים, והיצר הרע, מפני שנאתו להאדם מטיל עליו עצלות, שלא יזכור כלל מעשה מרים, ולא ישמע לעצתו של הקב"ה, בודאי צריך לגעור בו [ביצה"ר] כמו שכתוב "יגער ה' בך השטן", ולשמוע ליצר הטוב, ואז יהיו לו חיים טובים בזה ובבא". עכ"ל. אמרו חז"כל אחד מישראל חייב"...
"יותר להיזהר שלא יזיק"...
"מוצא שפתיך תשמור"
לשמור ולקיים דיבור שהוציא אדם בשפתיו וקיבל על עצמו לקיים !
"הייתי חייב לתת את הפרוטה"...
"רבינו מוחל לך"...
איסור לשון הרע
שלא לדבר לשון הרע !