אור שרה

על הפסוק בפרשתינו "הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ" (דברים כב, א) כתב בספר החינוך (מצווה תקלח), כך: "יש בזה תועלת הכל וישוב המדינה, שהשכחה בכל היא מצויה, גם בהמתם וכל חיתם בורחים תמיד הנה והנה, ועם המצוה הזאת שהיא בעמנו, יהיו נשמרות הבהמות והכלים בכל מקום שיהיו בארצנו הקדושה, כאילו הן תחת יד הבעלים, וכל פקודי ה' ישרים משמחי לב (תהלים פרק יט, פסוק ט)".

כל בר דעת מודע לכך שפרשת השבוע, פרשת "כי תצא" כוללת את מספר המצוות הגדול ביותר, קרי: 74 מצוות [27 מצוות עשה ו-47 מצוות לא תעשה] כשאחת מהן היא "מצווה חברתית" והידועה בכינוי "השבת אבידה". עובדת היותה "כפולה מצוותית" מוכיח בעליל על חשיבותה, ובמילים אחרות: אין אנו מצווים רק על מצוות "עשה" של השבת אבידת ישראל, אלא אנו מצווים גם על מצוות "לא תעשה" של אי העלמת עין מאבידת ישראל. שנאמר: "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם! אלא, השב תשיבם לאחיך... וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם". יתרה מכך. עצם העובדה שהתורה כופלת את השורש ש.ו.ב. בביטוי "השב תשיבם", גם היא הוכחה ניצחת על חשיבותה של המצווה ורבותינו אף הפליגו בעוצמתה של המצווה בקובעם שיש להשיב את "אבידת אחיך" אפילו "מאה פעמים", קרי: פעמים רבות [בבא מציעא, רמב"ם, הלכות אבידה, פרק יא הלכה יג]. רבותינו אף הגדילו והעצימו חשיבות המצווה עד כדי "עירובו" של הקדוש ברוך הוא בכל תהליך השבת אבידה בקובעם בתלמוד (פסחים קיג): "אמר ר' יוחנן שלושה מכריז עליהן הקדוש ברוך הוא (לשבח) בכל יום בגן עדן בכול העולמות: על רווק הדר בכרך ואינו חוטא ועל המחזיר אבידה לבעליה ועל עשיר המעשר פירותיו בצנעה" (משום שאלו מעשים של מסירות נפש כנגד הטבע האנושי). הסיפורים הבאים שלפנינו ימחישו לנו דברים אלו היטב. מעשה ביהודי עני שהיו לו חובות רבים לאנשים, ולא היה לו כסף להחזיר להם. ולכן היה הולך ברחוב כשעיניו כלפי מטה מרוב בושה. והנה יום אחד, מצא בדרכו ברחוב שרשרת זהב טהור. שמח שמחה גדולה, כמובן לא כדי שיחזיר את חובותיו, אלא בגלל שזיכו אותו מן השמים לקיים מצות "השבת אבידה". הרים את השרשרת, הניחה בכיסו ומיהר לפרסם מודעות. והנה עברו חודשיים, ואף אחד לא בא לבקש את אבידתו. אך כעבור שנה, פנה אדם אחד אל מוצא האבידה ונתן לו "סימנים". מיד ניגש היהודי ביקש ממנו להמתין כמה דקות. והנה לאחר מכן חזר המוצא עם הרבה אנשים וסל מלא מצרכים שקנה, הוציא להם פת, ואמר: רבותי! נטילת ידיים לסעודת מצוה. באמצע הסעודה מזג יין לכולם ועשו "לחיים"! והנה שאלו אותו כולם: האם כבודו עושה "סיום מסכת" או סעודת הודיה? אמר להם: זוהי סעודת מצוה. כי לפני שנה מצאתי שרשרת, ועכשיו הריני מוכן ומזומן לקיים מצות עשה כמו שכתוב בתורה: "השב תשיבם לאחיך", באותה שעה הוציא את השרשרת ונתנה למאבד בשמחה.. הבה נתאר לעצמנו את מצבו של אותו יהודי שהיה עני מרוד וחובות רבים רובצים עליו. ברגע אחד יכול היה להחזיר את חובותיו, ובכל זאת לא היסס, אלא מיד חשב על בורא עולם, ועשה בשמחה גדולה את מצוות השבת אבידה עם סעודת מצוה.. אין ספק, שלעניין זה נדרש מאמץ מוסרי גדול כדי "להתגבר על מגמתו של יצר הרע" המנסה בכל דרך אפשרית "להילחם" ברצון המוסרי לקיים מצווה זו. ישנו סיפור נוסף שימחיש לנו דברים אלו היטב. בדרכו חזרה מהכולל, בתום "סדר אלף", הבחין רבי שלמה במזגן-חלון המונח לצד פח האשפה. מיודענו התברך ב"ידיים טובות" ולא פעם הצליח לשמש כטכנאי של עצמו. הצצה לכיוון המזגן לימדה אותו שהמזגן לא מספיק ישן, ולכאורה יש לו עדיין מה לתרום לאנושות. אלא מאי? התקלקל לו חלק מסויים? תמיד אפשר להחליף! חזר למקום עם עגלה קטנה, העמיס את המזגן והניח אותו באיזושהי פינה. שימתין לזמן פנוי יותר. כעת עליו לסעוד ארוחת צהריים, לשמור על הילדים, לנוח קמעא ולחזור לספסל לימודיו. במוצאי שבת, לאחר שסיים לעזור בסידור הבית, החליט להתפנות למזגן. כמובן שהמזגן לא פעל אך לא אדם עם כשרון טכני כמותו יתייאש. במיומנות פירק בורג פה ובורג שם ו... ערימת שטרי כסף התפזרה על פני הרצפה! הלכות "השבת אבידה" מעולם לא היו עבורו אקטואליים כמו הפעם. מסקנתו היתה שמותר לו לקחת את הכסף, אך לא איש כמוהו יעמיד עצמו על שורת הדין. תלה מודעה ליד פח האשפה: "מי שזרק כאן מזגן-חלון מתבקש להתקשר למספר...". בסתר לבו קיווה שלא יתקשרו. ואכן לא התקשרו. ומדוע שיתקשרו? כדי לקבל קנס מ"פקח ירוק" שאמון על שמירת הסביבה? אך מכיוון שכבר התחיל במצווה החליט לא להזניחה. תלה מודעות בבניינים הסמוכים לפח לאמור "מי שזרק מזגן- חלון ליד פח האשפה וכו'". כמובן שגם הפעם לא התקשרו. כמאמץ אחרון החליט לעבור בין הדירות ולהתעניין מי החליף לאחרונה מזגן. בכל זאת, מדובר היה בסכום נכבד של ארבעים ושלושה אלף שקל. עבר ונקש בין הדלתות עד שהגיע למשפחה ש"הודתה באשמה": "זרקנו את המזגן כי הוא פשוט לא עבד". "אז למה לא תיקנתם אותו? כי עברנו להתגורר כאן לפני זמן קצר. הבנו שהמזגן הזה מרעיש ובמסגרת השיפוצים שערכנו בבית החדש, החלטנו גם להחליף מזגן. השיפוצניק הניח אותו ליד הפח, טען שהוא לא שווה כלום. ממי קניתם את הדירה?" הם נקבו בשמה של הקשישה שהתגוררה בבית לפניהם. הוא התקשר למספר של הקשישה ולא נענה. כאשר הדבר חזר על עצמו בירר אודותיה ושמע שעברה לחסות במעון הורים אחד המפורסמים שבירושלים. לא התעצל ופשוט נחת במעון ההורים, נקב בשמה בפני פקיד הקבלה שהפנה אותו אליה. במהלך השיחה הבחין שמדובר באישה מאוד מבוגרת ולא מעט מבולבלת. היא לא היתה ממש מודעת לסביבה ולא הצליחה להשיב על שאלותיו. "אני גרה פה במשך כל השנים" - כך לדבריה... פקיד הקבלה יעץ לו להגיע פעם אחרת "הילדים שלה מגיעים הרבה. תיכנס מתי שהם פה". כאשר הגיע בשנית, מצא את הקשישה יושבת בלובי ולצידה שניים. "שלום" איחל להם והתעניין "מי אתם? הבנים שלה. בלי עין הרע נראה שאמא שלכם מאריכה ימים" החמיא ושאל "עברה את השואה ?". הבן השיב בחיוב. "מתי עלתה לארץ ?". הבן סיפר בהתלהבות את קורות חייה של האם ושמח למראה הזר שמפיג לו את השעות הארוכות ליד אימו הקשישה. במשך שעתיים דובב את הילדים לפני שסיפר להם על המזגן שמצא. הם לא הבינו איך הם קשורים לנושא, וכמובן, שמצדם הוא יכול לקחת את המזגן. רק בשלב זה הרגיש שהגיעה "שעת הכושר" והתעניין אם אימם היתה עשירה - עשירה! ממש לא. תראה, כניצולת שואה קיבלה שילומים מגרמניה, ויחד עם הפנסיה הסתדרה יפה בחיים. עשירה? מה פתאום. לפתע נחשף הבן וסיפר : אמא התאפיינה בנוהג מוזר של אגירת כספים. זו תופעה אופינית לניצולי שואה שבהשפעת מה שעבר עליהם מניחים בצד כסף "לשעת הצורך". וכך מצאנו אצלה כסף במקרר, בקופסאות נעליים ומתחת למגירות... לפני שפינינו את הדירה שלה ערכנו חיפוש יסודי בכל החורים והסדקים. מצאנו שם הרבה חסכונות מוחבאים ביניהם שטרות שתוקפן כבר פג לפני עשרות שנים... ההתרגשות בליבו של מיודענו הגיעה לשיאה. הוא שלף את חבילת השטרות והניח אותה בידי הבנים ההמומים. "הנה עוד חיסכון שלא מצאתם! זה היה במזגן...". הבנים לקחו את הכסף ושניהם טענו אינסטינקטיבית שעליהם להתחלק עם המוצא. מיודענו טען שעליו להתייעץ בעניין עם רעייתו. באותו יום התארכה ארוחת הערב המשותפת בביתו מעבר לרגיל. כאברך כולל שמשתכר ממילגה צנועה, היה סכום הכסף הלא צפוי נצרך ביותר. אך בעצה אחת עם אשתו החליטו שמצווה זו שהגיעה לידם במאמץ כדאי לשמור עליה בשלימות לעולם הבא.

הנה זה ידוע כי אדם שמצא אבדה שיש בה סימנים, ואינו יודע שבעליה התייאשו ממנה, מחויב לקחתה ולדאוג להחזירה לבעליה. כל תקופת הזמן שהחפץ נמצא תחת רשותו עד שיחזור לבעליו, נקרא מוצאה "שומר אבדה" ובתלמוד נחלקו אמוראים האם דינו כשומר חינם או כשומר שכר. אבדה שידוע שבעליה התייאשו ממנה, כגון שאין לה סימנים, או שהבעלים הודיעו מפורש שהם מתייאשים מהאבדה, דינה כהפקר, וכל אדם שרואה אבדה כזו יכול לקחת אותה. עם זאת, במקרה שמצא את האבדה לפני שהבעלים התייאשו ממנה, חלה עליו חובת השבה, והחובה אינה פוקעת גם אם לאחר מציאת האבדה התייאשו הבעלים. מחלוקת מפורסמת הקשורה לדין זה היא מחלוקתם של אביי ורבא בדין "יאוש שלא מדעת". יאוש שלא מדעת מתייחס למקרה שאדם מוצא חפץ בזמן שהבעלים לא התייאש עדיין, ועם זאת ברור שברגע שידעו הבעלים שהחפץ נעלם יתייאשו מיד. לפי דעת אביי יאוש שלא מדעת אינו נחשב יאוש, ולפי רבא, נחשב יאוש. על אף שבדרך כלל במקום שיש מחלוקת בין אביי ורבא, פוסקים כרבא. מחלוקת זו היא אחת משש מחלוקות (הידועות בראשי התיבות שלהן "עייל קגיים") בין אביי לרבא, בהן נפסקה הלכה כאביי.

אופן ההשבה: המשנה מפרטת על הדרך הרצויה על פיה יש להכריז על אבדה, כאמצעי להחזיר אותה לבעליה. בימים שבית המקדש היה קיים, היו בני-ישראל עולים לרגל לירושלים שלוש פעמים בשנה (בפסח, שבועות וסוכות), ובשלוש הזדמנויות אלו היו מכריזים על האבדות במקום מיוחד בירושלים שנקרא "אבן הטוען", וכל מי שמצא אבדה היה מגיע לשם. לאחר חורבן בית-המקדש התקינו רבותינו שמוצא האבדה יכריז עליה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. בעל האבדה צריך לתת את סימני האבדה, כדי להוכיח שהאבדה שייכת לו. מי שידוע כרמאי, אינו מקבל את האבדה גם אם יביא סימנים, עד שיביא עדים שיעידו שהחפץ שלו. לתלמיד חכם, המוחזק כאדם ישר ונאמן, מחזירים את האבדה אם הוא זיהה אותה כשלו בטביעת עין (בראייה), אפילו ללא מתן סימנים. לפי ההלכה, המוצא חייב לטפל באבדה כדי שלא תאבד את ערכה, ופעמים שהוא צריך גם להשתמש באבדה, כדי שלא תתקלקל מחוסר שימוש. כאשר הטיפול באבדה מחייב הוצאה ממונית, רשאי המוצא לגבות את ההוצאה שנגרמה לו בגלל האבדה. כיוון שכך, התירו רבותינו למכור את האבדה במקום שהיא גורמת להוצאות יתרות, ההופכות את הטיפול בהשבתה לבלתי משתלם עבור המאבד. כאשר ברור שהמאבד התייאש לפני מציאת האבדה כגון שאין בה סימנים, לכן שטר כסף שנמצא ברחוב, למשל, אין צורך להחזיר (אך צרור שטרות, שניתן לזהותו על-פי אופן אריזתו, יש להחזיר). לגבי אבידת גוי – במקום שאין חילול השם (כשסביר שהגוי יחשוב שגוי אחר מצא), אין להשיב אבדה לגוי שאינו שומר שבע מצוות בני נח, אלא אם מכוון בהשבת האבדה לקידוש השם. הסיפור הבא שלפנינו ימחיש לנו דברים אלו היטב. אברך צעיר ממונסי שבארצות הברית קנה שולחן מייד שניה". השולחן הובא הביתה, אבל מחמת גודלו הוא לא יכול לעבור בדלת. היה צורך לפרק חלק ממנו ותוך כדי הפירוק ראה הקונה משהו מבצבץ מתחתיתו, "משהו" שנראה כמו שטר של מאה דולר. בזהירות הוא פירק את חלקו התחתון של השולחן, ואז התברר לו כי מדובר ביותר משטר אחד. גם יותר מעשרות שטרות, בתחתיתו של השולחן היו טמונים לא פחות מתשעים ושש אלף דולר בחבילות מסודרות! מה עושים כאשר מגלים מציאה שכזו? רבי נח, המוצא, לא היסס לרגע. לאלתר הוא הרים טלפון למוכר השולחן וגילה את אוזנו כי בתחתיתו הוא גילה אוצר של ממש. רבבות הדולרים הושבו עד לאחרון שבהם לידי מוכר השולחן. רבי נח מספר כי לרגע לא היה לו ספק כי זה המעשה הנכון שעליו לעשות, שהרי הלכה מפורשת היא. בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רס"ו) האומר דברים ברורים: "אבידת העובד כוכבים מותרת, שנאמר 'אבידת אחיך' (דברים כב, ג)... ואם החזירה לקדש את השם כדי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה, הרי זה משובח". אני בטוח שרוב כלל ישראל היו עושים כמוני, זה לא רק קידוש השם שלי אלא של כל יהודי שומר תורה ומצוות. הסיפור לא נשאר נחלת המוכר והקונה. מוכר השולחן הנרגש והנפעם לנוכח השבת הכסף האבוד, מיהר לספר על כך לכלי התקשורת והללו הקדישו כתבות ארוכות ומפורטות, ששודרו בכל רחבי ארצות הברית. אין זה דבר של מה בכך להשיב כסף אבוד לבעליו. כסף שאיש לא ידע על מציאותו על ידי הקונה. כסף אבוד שהושב עד הדולר האחרון. כל יהודי חרדי בכל רחבי היבשת הגדולה, חש תחושה של גאווה לנוכח הכתבה המרגשת.

הרעיון של השבת אבדה במובן הגשמי מבוסס גם על העיקרון היהודי של ערבות הדדית, לפיו כול יהודי אחראי גם על רווחתו הרוחנית של חבירו. מצוות השבת אבדה מתרחבת אם כן גם לתחום הנפשי והרוחני, ומשקפת את המחויבות של כול אחד מאיתנו להחזיר את חבריו לדרך התורה והמצוות. הבה ונראה מהסיפור שלפנינו, כפי שסיפר הרב צבי נקר שליט"א, המוביל אותנו לתובנה, על כוחה של מצוות השבת אבדה, להשיב נפש אבודה אל אביה שבשמים...

הנערה המיוחדת, גיבורת סיפורנו, בת למשפחה לא דתית מן העשירון העליון, סיימה בהצלחה את לימודיה הרבים, ומשקיבלה את תעודת התואר המיוחל, יצאה לטיול ארוך במזרח הרחוק, כדרכם של צעירים רבים בזמנינו, המפליגים לחפש את טעם החיים בהודו, בנפאל ובשאר מקומות נידחים. היא התדרדרה שם מדחי אל דחי, לא עלינו, עד המקומות הנידחים והשפלים ביותר שבהודו ונפלה שבי בזרועות הסטרא אחרא הקשה של עבודה זרה, רחמנא ליצלן, עד שעם הזמן ניתקה לגמרי את הקשר עם חברותיה ועם בני משפחתה בארץ הקודש ולא שמעו ממנה ולא כלום. ההורים כמובן דאגו וחששו עד מאוד לשלומה ולא ידעו את נפשם מרוב צער ודאגה על אי הידיעה לשלום ביתם וגורלה. כל הבירורים שניסו, על ידי כל מיני גורמים שונים מפה ומשם, העלו חרס! הילדה נעלמה!! היה להם למשפחה זו בן גדול, אחיה הבכור של אותה נערה שבחסד עליון זכה לשוב בתשובה שלמה והקים את ביתו עם בעלת תשובה כמוהו לשם ולתפארת. כשראה הבן בצערם הגדול של הוריו, לא היה יכול לעמוד מנגד ויצא במצוות כיבוד אב ואם לנסיעה רחוקה וקשה אל המזרח הרחוק, כדי לחפש אחר אחותו האובדת. הגיע הבן אל אותם מקומות נידחים האין סופיים, ולאחר רוב תלאה ועמל מפרך, מצא את הבת בסייעתא דשמיא, באחד הכפרים הנידחים והשפלים ביותר שבהודו. לתדהמתו התברר שאחותו נתפסה לאחת הכתות הקיצוניות ביותר שבהודו, שחבריה שקועים כל כולם בעומק טומאת פולחן העבודה זרה שלהם וכולם שם דבוקים ואדוקים בשטויות ובהבלים שלהם תמיד, עד שהם מנתקים עצמם מכל העולם. דווקא בכת זו מצאה הנערה את טעם החיים... עד שברוב דביקותה באותה כת מצאה חן בעיני ה"גלח" (כומר) הראשי שלהם, הנקרא "גורו", שהוא ממש כמו מלך המושל בכל אנשי הכת והציע לה להינשא לו. ובהיות שהיה אותו גורו הודי חשוב, נראה בעיניה ככליל המעלות ושיא השלימות שבעולם, שמחה מאוד להצעה זו ולכן ניתקה את כל הקשרים עם משפחתה. כשפגשה פתאום את אחיה הגדול, אחר שטרח בחיפושיו אחריה עד אותו כפר נידח, אמרה לו בקור רוח ובהתנכרות גמורה, שחבל על כל הדרך הארוכה והטרחה הגדולה שעשה. "מצאתי כאן בפולחן זה את אור חיי, בעומק נפשי וליבי ואין אדם מושלם בעולם כמו 'גורו' זה, כאן אשאר לעולם! זה בעלי וכאן משפחתי! ואין לי עוד שום קשר לחיי הקודמים". אחיה התמלא רחמנות גדולה עליה, בראותו שכל נשמתה נתפסה בידי כוחות הסטרא אחרא והיא דבוקה באש הטומאה והזוהמה השפלה ביותר שבעולם, רחמנא ליצלן. האח הבין מיד שלא יועילו לו כל דיבוריו ושכנועיו לנתקה משם, אבל דרש ממנה לכל הפחות להודיע זאת יפה להורים. "הם הרי גידלו אותך במסירות ובנאמנות כל השנים, פיזרו עליך הון רב, ומימנו עבורך את כל הוצאות הלימודים הרבות ואף שילמו את כל הוצאותיך בנסיעה זו עצמה, ולא יתכן לעזבם כך לאנחות", טען האח. הוא תיאר בפניה את גודל צערם ודאגתם של ההורים, שאין להם לא יום ולא לילה בחיפושיהם אחריה. הוא ביקש והתחנן בפניה שלפני שהיא מבצעת את הצעד הנואל הזה, תבוא אל הארץ ותסביר להורים את החלטתה ותרגיע אותם שיידעו מה קורה עימה בעולמה. תחילה לא כל כך רצתה האחות לעזוב את מקומה, אבל בלית ברירה הבינה שהיא מוכרחה לעשות זאת למען ההורים. אחיה נתן בידה כרטיס טיסה ארצה והיא אכן פתאום הגיעה לביקור קצר בארץ, בעיקר כדי להיפגש עם הוריה היקרים ולהסביר להם את צעדיה הבאים בחייה. בהיותה כאן בארץ ישראל, חישב אחיה וחיפש אחר כל מיני דרכים ואופנים, כיצד ניתן לשכנע אותה ולהניאה מדרכה האווילית ולהציל אותה מבאר שחת שלא תשתמד חלילה ותרד לטמיון עולמים. הוא בא בדברים עם רב בית הכנסת שבשכונתו, שהיה איש מיוחד מאוד, מורם מעם בעל כוח הסברה ושיכנוע נפלא. כנהוג, הוא היה מוסר מידי יום שיעור מוסר של רבע שעה בין מנחה לערבית. הוא סיכם עימו שיביא יום אחד את אחותו אל בית הכנסת באיזושהי דרך וביקשו שבאותו יום שיביא אותה יתמקד הרב בשיעורו על גודל הסכנה הנוראה שבהתבוללות ושהמשתמד גודע עצמו מכרם ישראל קודש וכו'. ואכן, יום אחד קבע האיש עם אחותו להגיע אליו לפגישה בבית קפה סמוך, כביכול בענייני סידור הכספים והמסמכים שהיה צריך לסדר עבורה. תוך כדי ישיבתם בפגישתם הגיעה שעת מנחה-מעריב, ביקש אפוא האיש את אחותו להתלוות אליו לבית הכנסת ולאחר מכן ימשיכו בענייניהם. האחות לא סירבה ולא חשדה בכלום, היא התלוותה אל אחיה לבית הכנסת ונכנסה לעזרת הנשים להמתין שם עד תום התפילה. האח כבר שמח בליבו על הצלחת התכנית, אך מהר מאוד התאכזב כאשר בדיוק באותו יום נעדר הרב מאיזושהי סיבה מבית הכנסת וכל הדרשה המתוכננת נמוגה. בין מנחה לערבית נעמד שם אדם פשוט ביותר, אחד ממתפללי בית הכנסת, שלא היה לא רב ולא דרשן. רק כדי שלא לבטל את מנהג קביעות השיעור נטל בידו את הספר קיצור שולחן ערוך והקריא מתוך הספר בהלכה היומית, שעסקה אז בדיני "השבת אבידה". השיעור היה יבש ומשעמם והדרשן הבלתי מקצועי בעליל, לא ניסה אפילו להוסיף קצת נופך וחיות בשיעורו, רק בתום השיעור סיים במשפט אחד, שכנראה לפעמים משמים מסבבים שאיש אחד יאבד את אבידתו, כדי לזכות אדם אחר במצווה הגדולה של השבת אבידה, ובזה תם השיעור והחלה תפילת מעריב. האח היה מאוכזב קשות. עד שהצליח להביא את אחותו אליו לפגישה וכבר הגיעה לבית הכנסת עמו, וכבר סיכם הכל עם הרב, והנה הלכה לו כל התכנית. בינתיים המשיכה האחות לסדר הכל כמתוכנן, היא הסבירה להורים שהדבר מנוי וגמור ולא נותרה בפניהם שום ברירה כי אם להשלים עם המצב. היא סידרה כמה עניינים שהיתה צריכה לסגור בארץ והפליגה שוב מזרחה, והפעם על מנת שלא לשוב לעולם. היא היתה להוטה ודבוקה בתכניותיה עד הסוף, כאשר העידו חכמינו זכרונם לברכה (מגילה טז.) שכשהן יורדין יורדין עד התהום, ומיד החלה בהכנותיה לחתונתה, שתיפתח בטקס הטבלתה לשמד, רחמנא ליצלן, ומיד לאחר מכן ייערך טקס הנישואין עם אותו גוי נבל "גורו" משוקץ, שהיה כל כולו מפלצת גדולה של טומאה ואפיקורסות והתגלמות השטן והסטרא אחרא בעצמו בכל התאוות והתועבות הקשות ביותר, השם ירחם. חלפו להם כמה חודשים של הכנות קדחתניות, והנה ביום בהיר אחד לפתע פתאום מתקשרת הבת להוריה בארץ, כשבועיים לפני מועד טקס ההטבלה והחתונה, שהיא חוזרת ארצה. משום מה חלו כמה שיבושים וכל התכנית בוטלה, החבילה התפרדה והיא עוזבת את אותה כת לגמרי. השמחה במשפחה לא ידעה גבולות, הם התרגשו ושמחו עד מאוד על שובה של הבת האובדת וערכו לה מסיבת הפתעה של קבלת פנים מפוארת ויוקרתית ביותר, לגודל שמחתם בשובה לצור מחצבתה ולחיק משפחתה. הבת הגיעה ארצה נרגשת מאוד, וכשהזמינו אותה עם הגעתה לטקס מסיבת קבלת פנים לא ידעה את נפשה. היא חשבה שיגרשו אותה בבושת פנים ולא ירצו להכיר בה, אחר שהתנכרה אליהם כל כך, והנה הם משיבים לה אהבה עצומה תחת התנכרותה והתאכזרותה. מרוב התרגשותה הגדולה היא קמה בסערת רוח באמצע המסיבה וביקשה את רשות הדיבור, היא החלה לבכות בכי מזעזע קורע לבבות ולאחר שנרגעה פתחה בסיפורה המרתק בפני כל בני משפחתה, להסביר לפניהם מה שעבר עליה בתקופה האחרונה. תחילה, פתחה הבת, כשהגעתי לאותה כת בהודו היא ממש קסמה לי. מצאתי שם קצת משמעות מעניינת לחיים המשעממים שהיו לי כאן בארץ. אתם הרי מכירים את החיים הריקניים שאנו חיים כאן בארצנו הקיבוצניקית, התפוסים כל העת בפוליטיקה משעממת. כמו כל הצעירים בימינו, חיפשתי קצת תוכן מעבר לעבודה הפיזית הפשוטה. והנה שם בהודו, מצאתי באותה כת חיים עם תוכן של פולחן עבודה זרה שלהם (עפרא לפומייהו), העוסקים הרבה בענייני רוח ומיסטיקה, ולא רק בענייני הגוף והממון. נמשכתי כבחבלי קסמים אחר אותה כת, ובעיקר שבה את ליבי ה"גורו" הגדול, מלך הכת, שהיה נראה בעיני כאדם השלם. הוא חי מאוד את חיי הרוח והמיסטיקה ולכן דבקתי בו. והנה, יום אחד, בעודי מטיילת עם אותו גורו בחוצות הכפר, שוחחנו בנחת על עניינינו, והנה רואים אנו מונח על הארץ ארנק תפוח ונוצץ שנפל כנראה מאחד התיירים הרבים המטיילים במקום. היו בתוכו כל התעודות והמסמכים כולל שם וכתובת, מספר דרכון ומספר זהות וכו', ובתוספת של כמה אלפי דולרים ירוקים מרשרשים ונוצצים. הגורו הנכבד הרים ברוב כבוד את הארנק, בדק את תכולתו ובחיוך בעיניים נוצצות קורץ הוא אלי, באמרו: "הנה המזל שלנו משחק טוב" ותחב את הארנק עמוק בכיסו. באותו רגע, ממשיכה הבת ומספרת, נזכרתי בשיעור אחד שיצא לי לשמוע במקרה בביקורי בארץ בבית הכנסת של אחי, שלמדו שם הלכות השבת אבידה. היא פנתה לאחיה הנדהם, ושאלה אותו: "זוכר אתה אחי, כשהייתי עמך בפגישה וקפצנו באמצע למנחה-מעריב בבית הכנסת, היה שם איזה שיעור קצרצר שהקריא אדם אחד הלכות של השבת אבידה והסביר שלפעמים משמים מאבדים מאדם אחד כדי לזכות אדם אחר בזכות המצווה של השבת אבדה?". "בוודאי אני זוכר", אמר האח, ובליבו חשב, "הרי זו היתה החמצת החיים שלך". ובכן, ממשיכה האחות, פניתי אפוא אל חברי הגורו המהולל, ואמרתי לו: "וכי מה חסר לנו ארנק זה? הרי יש לך מיליונים רבים, שוכבים בחשבונות בנק בכמה מדינות בעולם". מכל השכר העצום שהיה גובה מנתיניו ומתלמידיו, ומעוד כמה עסקים שחורים וחסויים. ומה כל זה חסר לך? הרי בוודאי מסתובב כאן תייר מסכן, שאיבד את ארנקו, אין לו כלום על הנשמה והוא נשאר תקוע בלי פרוטה. הנה יש כאן דרכון עם תעודת זהות, וכל שאר הפרטים המזהים. למה לנו לאמלל אדם מסכן ולהשאיר אותו כך? מה חסרים לנו הכמה אלפים הללו? אבל הגורו נתן בי מבט עויין, זר ומרוחק ואף משפיל, "מה את שחה?" אמר, "ממתי שמענו שכשהמזל משחק לו לאדם ומביא אליו עד לפני רגליו ממש מתנת שמים מוכנה על מגש של כסף, שיבעט בה כך ויקלקל את מזלו במו ידיו? זהו קלקול לנשמה וקלקול כל האור שלמדנו בתורת המיסטיקה (עפרא לפומיה). מהלך מחשבה זה", המשיך הגורו להטיף, "עומד בניגוד מוחלט לכל מה שלמדנו, שאדם צריך לחפש אך ורק את טובת עצמו ואת האור שיאיר לעצמו ויעשה לו טוב. והנה כאן לפנינו מתנה מן המוכן, שצריך רק להרימה מן הארץ ובלא שום טירחה ויגיעה להרוויח כמה אלפים ירוקים טובים, הרי אין מזל נאה מזה". "אבל אני", מספרת הבת, "זכרתי היטב את תוכן השיעור שהקריא אותו אדם מן הספר, את הצו האלוקי הברור מסיני. הרי בכל זאת אני יהודיה ולא יכולתי להתכחש לאמת שזועקת ממאמר האלוקים שבמצוות השבת אבידה. היה ברור לי שמשמים הפילו את הארנק מאותו אדם כדי לזכות את המוצא במצווה". פניתי אפוא אל הגורו, בשאלה תמימה: "ואולי מן השמים הפילו מאותו תייר את הארנק, כדי שנזכה אנחנו בזכות הזאת להשיב לו את אבדתו ולהחזיר לו את חייו במקום לאמלל אותו ובכך נמצא את האור והטוב ואת שמחת חיינו, במה שעזרנו לאדם אחר ועשינו את המוטל עלינו?". "מה פתאום!" החל הגורו להתווכח, "הרי אנחנו מחפשים את טובת עצמנו הבלעדית, מה שטוב ונעים. זה מה שעושים ולא מתחשבים בשום דבר אחר. הכסף הזה הוא בדיוק המזל הטוב ששיחק לידי, בתור גורו המושל על המזלות". סופו של אותו וויכוח מר ונוקב, שגילתה הבת את האמת, שהם שני מינים שונים מאוד הרחוקים ומרוחקים זה מזה כרחוק מערב ממזרח, ומשם נפרדה דרכם, תוך שהיא נוטשת ועוזבת את אותו גורו ביום בהיר אחד, אף בלא לומר שלום. משהחלה להרהר בעומק משמעות התורה הקדושה ונתיבותיה, גילתה את המשמעות הפנימית העליונה של חיי הנשמה הטהורה. כאן מצאה בדיוק את מה שחיפשה ונהפכה לבעלת תשובה גמורה. לימוד זה המעשה מלמדנו כמה נסתרים דרכי השם ואין אדם יודע מה מכוונים לו מלמעלה. אילו היה מגיע הרב אותו יום לבית כנסת ומוסר את השיעור והחיזוק כמוסכם בינו לבין האח, בגנותה של עבודה זרה וחומר האיסור להשתמד וכו', מי יודע אם היה זה מועיל. שמא היתה האחות מגלה שהכל היה כאן טריק בשביל להערים עליה ואז היתה בדווקא מתנגדת, כנודע. מי יודע אם זה היה פועל. והנה דווקא שיעור פשוט של הלכות השבת אבידה שבקיצור שולחן ערוך, ללא שום חידוש ורעיון מבריק, לא בהלכה ולא באגדה, לא בחסידות ולא במוסר, עשה את העבודה הטובה ביותר. ללמדך, שלעולם אינך יכול לדעת כיצד יושלם דבר. עשה אתה את שלך, תן אתה את רצונך ואת לבך ומן השמים ישלימו הכל על הצד היותר טוב...!

אחים יקרים!

בואו נתחיל היום, נחפש להשיב אבידות לא רק לחפצים אלא גם לנשמות. כשאנו מוצאים חפץ אבוד, נכריז עליו במקומות המתאימים ונעשה את המאמץ להחזירו לבעליו. במקביל, נחפש את אלו שאיבדו את דרכם הרוחנית ונושיט להם יד חמה ותומכת. נזכור שהמעשים הקטנים שלנו- שיחה מעודדת, הזמנה לשיעור תורה, או אפילו חיוך אמיתי- יכולים להוביל לשינוי עמוק ומשמעותי בחייהם של אחרים.

לרווחת הקוראים היקרים הבאנו לפניכם מספר סגולות יקרות למציאת אבדה.

1. סגולה בדוקה ומנוסה למציאת אבידה, לומר 3 פעמים את המדרש הבא (מדרש רבה בראשית נ"ג, י"ד) אָמַר רַבִּי בִּנְיָמִין הַכֹּל בְּחֶזְקַת סוּמִין עַד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵאִיר אֶת עֵינֵיהֶם, מִן הָכָא וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ. וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵא אֶת הַחֵמֶת:. [ויש אומרים כך: אמר רבי בנימין, הכל בחזקת סומין, עד שיבוא הקדוש ברוך הוא ויפקח את עיניהם לעתיד לבא].
2. עוד סגולה אחרת, ינדור סכום כסף שיקנה בו שמן למאור לכבוד רבי מאיר בעל הנס זיע"א, ומיד ימצא אבידתו. ובתנאי שלא יעבור זמן רב מעת שאבדה לו האבידה. (מדרש תלפיות ענף אבידה ומציאה).
3. עוד סגולה אחרת, ידליק נר ויתן צדקה לכבוד רבי מאיר בעל הנס זיע"א, ויאמר כך: "אלהא דמאיר ענני! אלהא דמאיר ענני! ותעזור לי שאמצא או שיחזירו לי במהרה את אבידתי אשר איבדתי, בזכות שנתתי סך (יזכיר הסכום) שקלים לכבוד רבי מאיר בעל הנס זכור לטוב (ספר רפאל המלאך).

בברכת התורה הרב יואל ארזי