אוצרותיהם אמלא 2.
לעשות לכל הפחות כתר פשוט לכבודו של מלך
ישנה טענה הנשמעת מפי רבים, ועלינו לעוקרה משורשה: כיצד ניתן באמת להבין את החביבות המיוחדת של חודש אלול? כיצד ייתכן שעבודה בחודש זה תכפר ותציל שנה שלמה של עצלות, חוסר חשק וחוסר התלהבות בתורה ובתפילה? גם אם בחודש אלול האדם נעשה יותר צדיק, לומד יותר טוב ומתפלל יותר טוב - האין זו רמאות וערמומיות פשוטה ?
אכן, צריך לדעת ולהבין את הענין, ונבאר היטב על פי רבותינו מאורי הדורות.
נפתח במשל נפלא של אחד המגידים:
בארץ פורחת ומצליחה כיהן ביד רמה מלך נישא ורב כוח, שהחליט לרגל אירוע חשוב כי הוא מעוניין בכתר חדש לכבוד המלכות; ולא סתם כתר ככל הכתרים, אלא כתר מיוחד במינו שאין כמותו בכל העולם.
לאחר בירורים אינסופיים, הצעות ושיקולים, נבחר הצורף היחיד אודותיו התרשם המלך כי יוכל לעמוד במשימה הנדירה: אומן ותיק בעל ידים עדינות ומומחיות שאין כמותה. הוא קרא לו לארמון, והטיל עליו את המשימה: ליצור כתר מרהיב ביפיו, עם כל היהלומים ואבני החן היקרים ביותר שנמצאים. "כסף לא מהווה שום שיקול ביצירה זו", הבהיר המלך חד משמעית. "נקוב כל סכום שתרצה עבור חומרי הגלם - ותקבל אותו ללא שהיות, לבד כמובן מסכום כספי ענק שאתן לך מראש על עבודתך, כולל תוספת הוקרה מיוחדת".
ישב הצורף, עשה חשבון מדוקדק וקיבל את מבוקשו ללא אומר ודברים. כששב לביתו, נרגש עדיין מגודל המשימה ומהבעת האמון של המלך. התיישב והדהד כי לפי כישוריו, דרושים לו שבועיים בלבד להשלים את המלאכה המורכבת. אם כך, חשב לעצמו, יש לי כאן הזדמנות לצאת לחופשה ארוכה. קיבלתי הרי את השכר על העבודה מראש, ואוכל לחנוג' במשך כל התקופה, עד שלבסוף אתיישב ליצור את הכתר כפי שהורה המלך.
התחיל הצורף לנפוש ולטייל ככל העולה על רוחו, וכדרכם של מקרים כאלו, מהר מאד גלש משימוש בסכום שהגדיר המלך כשכר על העבודה - לשימוש בכסף שיועד לחומרי הגלם היקרים והנדירים. הוא נסחף ונסחף ולא שם לב לימים שחולפים ולאוצר המתרוקן, עד שדפק על דלתו שליח המלך והזכיר לו כי בעוד חודש ימים, עליו להתייצב בארמון ולהציג את יצירתו בפני המלך.
שוד ושבר. בבת אחת, כמי שמתעורר בפתאומיות משינה עמוקה, הבין את המצב בו הוא נמצא וחש כי אבן ענקית מתיישבת על ליבו. "מה עשיתי?", הרהר בליבו, "מה עוללתי !! השתמשתי בממונו של המלך לשטויות, נהניתי ובזבזתי - אבל כעת הגיע עת פרעון השטר... המלך הלוא יכול לתלות אותי בהבל פיו על מרידה נוראה כל כך במלכותו!".
בייאוש הולך וגובר שוטט הצורף חסר האחריות בביתו, צועד הלוך ושוב כארי בסוגר. "אין ברירה", אמר לעצמו, "אצטרך לעורר את רחמי המלך הטוב והרחום ולבקש ממנו כי יסלח לי - אבל כיצד אעשה זאת? הרי המדובר בסכומי עתק, ואין לי שום אפשרות בעולם להשיג מימון לכתר יקר כל כך"....
אחרי מחשבה רבה הגיע למסקנה, ומיד קם ועשה: הוא מכר באופן מיידי את כל רכושו הבית, הריהוט, החפצים וכל מה שהיה שייך לו, ושכר בקתה דלה בפאתי העיר בה הציב שולחן קטן עם כלי אומנותו. הסכום שקיבל היה קטן בהרבה ממה שהיה זקוק לו, אבל הוא רכש מה שיכל והתיישב יומם ולילה להכין כתר מלכות. אמנם הכתר לא היה בגודל שהמלך ביקש, וגם לא עם כמות היהלומים ואבני החן המרהיבות זהה לסכום הכסף שקיבל בתחילת עבודתו, אלא קטן יותר. אבל בהחלט כתר שמלאכת הריקוע ועבודת הצורפות שלו היו מדהימות ומיוחדות מאין כמותן.
הגיע היום. הצורף התייצב בארמון, בידו תיבה סגורה, וליבו הולם בעוז. הוא הוכנס לטרקלין המלכות והועמד לפני המלך. בידיים רועדות פתח את התיבה, הוציא בזהירות את הכתר והניחו על הכן שהוצב שם למטרה זו.
קריאת התפעלות בלתי נשלטת פרצה מפיות כל הנוכחים. זאת היתה, חד וחלק, יצירת הצורפות המרהיבה ביותר שראה העולם מעודו. ריקועי הזהב נעשו ביד אומן, מדוייקים כאזמל; העיצוב היה מושך עין ומשובב לב, וכל הכתר אמר הוד והדר שאין לעמוד בפניו.
אך בחלוף ההתרגשות הראשונית, שאל המלך: "זוהי דוגמא נפלא, אבל מתי יבוא הכתר המוזמן ל?"
באותו הרגע נפל הצודף על ברכיו נואש ופרץ בבכי תחנונים. כשדמעות יורדות מעיניו ללא הפונה, הוא סיפר למלך על כך שהכסף המיועד לכתר בוזבז בצורה מטופשת ואיומה, וכי הוא מתחנן למלך שיסלח לו על העוון הנורא.
העביר המלך את עיניו אל הכתר המרהיב, החזיר אותם אל הצורף, ואז הורה לצודף בתנועת יד קלה להתרומם על רגליו. "ראה", אמר המלך לאחד מחשבה של כמה דקות, "לולא שהראית לי את רצונך הטוב ואת כישוריך שהביאו ליצירה המדהימה הניצבת כאן מולי על הכן - היה כעת אחת דינך להמית. אבל עבודתך זו נטתה לך את חסדי, והפעם אקבל את סליחתך לפנים משורת הדין. אתה תקבל טוב ממון מאוצר המלכות כדי לבצע את המשימה, ואני סמוך ובטוח שהפעם-תעשה זאת על הצד הכי טוב שאפשר".
אוצרותיהם אמלא
הנמשל הוא אנחנו. קיבלנו מבורא עולם אמצעים ליצור עבורו "כתר" שירבה את כבודו. מה האמצעים? בריאות, פרנסה, החיים עצמם - כל אלו נועדו לכך שאנו נשרת אותו, ולא את עצמינו. שננצל כל רגע ורגע מהם בשלימות לעשיית רצונו יתברך, שזוהי תכלית ומטרת ביאתו לעולם. אבל אנו שוכחים, וגולשים משימוש בצרכי הגוף המחוייבים - לשימוש מוגזם ובלתי אחראי כלל. כך אנו מבזבזים את ה'ממון' הזה עוד ועוד, עד שמניע חודש אלול והשופר בא ומזכיר לנו: הולך וקרב מועד ההתיצבות לפני בורא העולם, בו עלינו להציג בפניו את ההישגים אליהם הגענו בשנה האחרונה.
אנחנו אכן מתעוררים, ייאמר לזכותינו, אבל אין לנו מושג כיצד נוכל בשלושים הימים הללו לכפר על שנה של חוסר אחריות למלא את שליחותנו.
מה עלינו לעשות: אנו עושים את מה שעשה הצורף. נראה לקדוש ברוך הוא מה אנחנו מסוגלים לעשות, וכיצד אנו נראים כשאנחנו כן זוכרים את תפקידינו. זאת אמנם תקופה קצרה, אבל היא מספיקה כדי ליצור לפחות כתר יפה ומוצלח, גם אם רחוק מאד מהתכנון המקורי.
כשאנו מציגים לפני הבורא יתברך את הכתר הזה, אנחנו נופלים לפניו ומתחננים: טעינו, שנינו, נסחפנו אחרי היצר ובזבזנו את כל הכלים שהעמדת לרשותינו. אבל אנחנו מסוגלים ויכולים ליותר! לא היינו בסדר, אבל מעכשיו נעשה כל שביכולתינו כדי לרצות אותך ולעשות את מצוותיך!
העבודה באלול - לשאוף לגבהים, ולעבוד כפי יכולתינו
ודווקא כאן, אחרי משל נפלא זה, מן הראוי להוסיף עוד הבחנה דקה, אך חשובה לבני תורה.
הזכרנו בעבר את ביאורו של המניד לדברי הגמרא המפורסמים במסכת ברכות, אודות דברי הפסוק בפרשת עקב: "מה ה' אלוקיך שואל מעמך, כי אם ליראה" - "אטו יראה מילתא זוטרתא היא?", ומשיבה הגמרא: "אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא". כל המפרשים כבר תמהים על תירוץ זה של הגמרא - הדי משה רבנו מדבר כאן לכלל ישראל כולו, ולא לעצמו.
ביאר המגיד מדובנא, כי ביאור הגמרא הוא הנחיה אל הדרך בה אכן ניתן להשיג יראת שמים: להיות "לגבי משה", כשאדם נמצא סמוך ליראי שמים, ליד תלמידי חכמים, ליד גדולי ישראל וצדיקים - הוא מקבל יראת שמים.
ומה הכוונה? ודאי שאכן כדאי לשהות בקרבתם של חכמי ומאורי הדור, אבל ביומיום, על פי רוב, אין הדבר מתאפשר. רק מה, לפחות בדמיון שלנו עלינו להיות שם... אנחנו צריכים לשאוף להיות כמו הרב ממנו קיבלנו תורת, כמו הצדיק שבירך אותנו לפני תקופה- לשאת עיניים לשם, וכך לזכות ליראת שמים.
אבל הנקודה שטמונה בנשיאת העיניים לצדיקים וקדושים, עמוקה יותר. היא אולי נשמעת כתמוהה בהתחלה, אך אין יסודית הימנה: על כל עובד השם לצעוד בנתיב שילו. עליו לשאוף למקסימום אך לדעת את מצבו ולעשות מה שהוא יכול ומסוגל באמת, ולא לדלג לדרגה שהיא למעלה מכוחותיו, כי היא לא תצלח.
ויהיו שיתמהו על כך. מדוע באמת עלינו להגביל את עצמינו כביכול? אם כעת אנו מרגישים על כפני נשרים', מלאי התלהבות, רצון וחשק טוב לדאות לגבהי מרומים - יהי כן! האין זה רצונו של הקדוש ברוך הוא?
התשובה לכך עדינה ודקה - אך חדה כסכין מנתחים. אין כל נזק, והדבר אפילו טוב, בכך שהאדם ידיח מדי פעם אויר פסגות וירגיש קרבה מופלגת לבורא עולם, למעלה מדרתנו הרגילה. אך עלינו לדעת כי העבודה הקבועה והעקבית, המסלול אליו צריכים אנו לשים פעמינו - אינו עובר דרך שם!
הקדוש ברוך הוא לא רוצה שנהיה מי שאיננו, אלא מי שאנחנו! אף אם נדמה לנו כי הדרך העולה בית א-ל עוברת במקום אחר, עלינו לדעת כי "לא זו הדרך ולא זו העיר" (מלכים בו, יט). ודווקא בעשיית מה שמוטל עלינו, ונדמה לפעמים כלמטה מכבודינו - נקיים בשלימות את רצונו יתברך.
