שפתיך תשמור

פרשה ופירושה

לקט פירושים על פרשת השבוע

כי תצא

בִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹדֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם:"בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב,דרוש וקבל שכר". (סנהדרין עא, א) דברים הללו תמוהים הם. וכי לא די בכל התורה כולה כדי לדרוש ולקבל שכר, הלא גם אם יחיה אדם אלף שנים, לא יחסר לו מה לדרוש בתורה, הרחבה מני ים. רבי משה מרדכי אפשטיין זצ"ל ראש ישיבת חברון, מבאר, "דרוש וקבל שכר", שהוא דבר נחוץ לכל ישראל, בכל עת ובכל זמן. והיינו, שידרוש הפרשה על מנת לדעת היאך להתנהג עם בניו, לגדלם מילדותם ללכת בדרכי התורה, ואם סוטים חלילה מן הדרך, לדעת להוקיעם ולהענישם.כי הרי מחד גיסא נאמר בבן סורר "מוטב ימות זכאי ואל ימות חייב", ומאידך גיסא מנעה התורה מלקיים זאת למעשה, בצוותה שלא להרגו אם אין האב והאם שוים בקולם ובקלסתר פנים, דבר שלא היה ולא עתיד להיות. על כרחך כדברינו, שאמנם המעשה הזה אינו יכול להיות, אבל לימוד המוסר והתעוררות הרגש של בן סורר ומורה, קיימים גם בהורים שאינם שוים במראם ובקולם.לפי זה מובן הלשון "ובערת הרע מקרבך, וכל ישראל ישמעו ויראו", שלכאורה אינו מובן, מה שייך להזהיר את כל ישראל שיראו מלהיות בן סורר ומורה, הלא לפי פרטי הדינים הרבים שבפרשה, רוב רובם של ישראל לא יתכן שיהיו לבן סורר ומורה. אכן הכונה היא שהכל ישמעו פרשה זו, ויראו ללמוד הימנה מוסר השכל. דהיינו, לבלתי תת לילד כל אשר יחפוץ, לבל יגדלוהו בתאוות לבו, רק ינהלוהו מנוער על מבועי התורה והיראה (פנינים משולחן גבוה)

לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו:רבי גרשון העניך מרדזין נזדמן פעם (קודם שהוכתר כאדמו"ר) בעיירה סמוכה למקום מגוריו. כשנכנס לבית המדרש מצא חבורה של קבצנים שפנו אליו בתלונה: הגביר הגדול בעירנו, סיפר אחד המה: ראשית, מכניס הערב את בנו לחופה ועורך בביתו סעודה כיד המלך, אך לנו אין דריסת רגל בביתו הנעול. בואו אחרי! קרא רבי גרשון העניך לחבורת הקבצנים. כשדפק על דלתות ביתו של הגביר, נשמע קול רוגז מעבר לדלת הנעולה: אין מכניסים היום אצלנו אורחים לא קרואים! נמצא עימכם הרב קרא רבי גרשון העניך יש לי שאלת חכם אליו. פתחו לו את הדלת ורבי גרשון הוכנס פנימה, כדי להציג את שאלתו לרב העיר שישב בראש הקרואים.רבנו! שאל רבי גרשון, מפני מה אמרה תורה (בפרשת כי תצא) "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו? דעתו של הרב לא היתה נתונה לדברי השואל, לכן השיב לו בקוצר רוח: אין אנו יודעים טעמן של רוב המצוות, והננו מקבלים אותן כגזרת הכתוב. ולי נראה-קרא רבי גרשון העניך בקול נמרץ- טעם הגיוני למצוה זו כמו שמובא ב"בעל הטורים"(ובדעת זקנים לבעלי התוספות) השור, כידוע, מעלה גרה בתום האכילה, ולעומתו החמור אינו מעלה גרה, וכשרואה החמור את השור בגרתו, נדמה לו שבא לפיו אוכל לפיו, וכיון שאין מוצא את האוכל שברא לו בדמיונו, הוא מצטער על כך צער רב. לכן חסה התורה על החמור משום "צער בעלי חיים" וגזרה התורה לא תחרוש בשור ובחמור יחדו".הדברים קל וחומר –אם התורה חסה כאן על החמור, שלא יראה באכילת חבירו ויצטער, על אחת כמה וכמה שאין לנעול את הדלת בפני עניים רעבים, כשאנו מסובים כאן ליד שולחנות ערוכים ומטיבים את לבנו בכל מיני מאכל ומשקה...בסופו של דבר, הביט הרב ובעל הבית את הרמז... (אוצר מרגליות)

בהשקפה ראשונה

מאמרי השקפה, מוסר והנהגות

מספרים על תושב בריסק, שנגרר אחרי המשכילים וירד והתדרדר עד שנסע לברלין וחילל שבת ואכל טריפות וכו' רח"ל, פעם נזדמן לו לעבור בבריסק, ונכנס לרבי חיים מבריסק זצ"ל, וברצונו היה לערוך ויכוח עם גאון הדור, כשראהו רבי חיים החל לנזוף בו קשות, מאין באת? מברלין הטמאה? האיך הגעת לחילול שבת? וכו', ענה לו אותו אדם "יש לי קושיות על הדת." רבי חיים שהכירו כבעל כשרון גדול, והבין שבכוונתו להשתעשע בויכוח פילוספי, נענה מיד ואמר, מקודם שנערוך ויכוח אשאל אותך שאלה אחת, אך בתנאי שתענה לי את האמת, וכשהסכים הלז, שאל אותו רבי חיים: מתי באו לך השאלות, לפני שחיללת שבת ואכלת טריפות או אחרי? והשיב, אחריי אם כך, אמר לו רבי חיים, אין לי מה לענות על שאלותיך! מדוע? מפני שאומר אתה בעצמך צצו ופרצו אחרי שעברת עבירות, ואם כן הוי אומר, שמצפונך התחיל להטריד אותך... והציק לך כהוגן, ולכן נתת לו תשובות בצורת שאלות על האמונה, וזאת בכדי להרגיע את מצפונך הכואב, ובאמת קושיותיך אינם קושיות אלא תירוצים - ואני, מסכם רבי חיים, יודע לענות תירוצים על קושיות, ולא תירוצים על תירוצים. ("לב שלום")

על רבי משה טורק זצ"ל המנהל של תלמוד תורה "יסודי התורה" בתל אביב. מסופר:כל חייו העצים את יראת ה' בלבבו, וחשש מכל דבר שעלול להשפיע עליו לרעה. איש דגול שעסק בקירוב קרובים ניסה לשדלו פעם שישוחח עם בחור שקרא ספרים חיצוניים והחלו להתעורר אצלו ספיקות באמונה. רבי משה הגיב בנעימות, אך בנחרצות: "לבית שלנו לא נכנס יהודי שיש לו ספיקות באמונה!"... [הסיבות שבגללן רבי משה לא רצה לשבת איתו שתיים על עשרה נשים, ומסוגלת היא על כן לפתוח שערי ברכה ולהשפיע גשמים לעולם הזקוק להם. אך הפונה אמר כי התבקש על ידי ראש הישיבה רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל להביאו אליו. או אז מיד שינה רבי משה את טעמו ואמר: "אה, אם רבי מיכל יהודה מבקש מצוה עלי לשמוע בקול חכמים", אך הסכים לשוחח איתו בתנאי ברור ומוסכם, שרק הוא ידבר והנער ישתוק.הבחור נכנס ורבי משה החל לדפוק על השולחן ואמר לו: "אבא שלי לא שיקר, סבא שלי לא שיקר. וכן גדולי ישראל לא שיקרו: ה"חזון איש", רבי חיים עוזר, ה"חפץ חיים",ה"בן איש חי" ה"בעל שם טוב", הגר"א, ולמעלה בקודש. כולם היו אנשי אמת וגם אנשים חכמים ו"מבינים" הרבה יותר ממני. אם הם האמינו בקדוש ברוך הוא שיש ובהשגחה פרטית ובתורת אמת שנתן לנו אז גם אני מאמין. הם ודאי אמרו אמת, ומידי בוקר אמרו 'מודה אני לפניך', "אני מאמין באמונה שלימה", אז אם להם לא היו ספיקות, האם אני צריך להסתפק? הריני סומך את ידי עליהם"...וכך חזר על מילים אלו שוב ושוב בלהט. הסתיימה הפגישה כשהוא מברכו לצאת מאפלה לאורה ושיתקדש שם שמים על ידו.לא היתה סיבה לחשוב שהשיחה הועילה. גם אותו רב שבא עמו, כמעט ולא נתן סיכוי. אותו נער יצא ובא בבתי רבים ועם כולם התווכח... אבל בחלוף כמה שנים הוא פגש את הבחור - והנה התחזק באמונה וגדל לשם ולתפארת. והבחור העיד בפניו: "כל היועצים שליווית אותי אליהם לא הועילו, אבל היה זקן אחד, אותו מנהל של התלמוד תורה, הוא שהשפיע עלי. הוא דיבר אמונה מהלב, בתמימות ובפשטות, וזעקת האמת הזאת שיצאה מקירות לבו הטהור החזירה אותי ליהדות"... (לדמותו של מחנך)

זָכוֹר אֶת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךְ עַמָלֵק. צריך להבין, מה זה "לך", לכאורה תיבה זו נראית מיותרת? היה רבי זיידל אפשטיין זצ"ל משגיח ישיבת תורה אור אומר: נרמז כאן לכל אחד ואחד, זכור את אשר עשה לך עמלק, זכירת עמלק אינה רק לזכור מי קידר את האמבטיה לכלל ישראל, אז, בדרך בצאתכם ממצרים, אלא מי הכניס את הכח של קרירות כזו, ששייך לראות ולא להתפעל, כח הקיים עד היום הזה, זאת עלינו לזכור ולראות שלא לתת לשום קרירות להכנס. (לתתך עליון)

אפילו בעת שיהודי אינו מרגיש את האמונה בלבו, צריך הוא לדעת ולהאמין שבכל זאת האמונה מושרשת בדמו, ומורשה היא לנו מאבותינו, שבפנימיות נפשו יש בו אמונה, ורק עבים מכסים בו את אור אמונתו, ולא יפול הנופל ברוחו". (נתיבות שלום)

מִפִּתְגָּמֵי אֹוְרַיְתָא

פתגמים, נצנוצי מחשבה, ורעיונות בדרכה של תורה

החכם כשטועה מאשים את עצמו, והכסיל שטועה מאשים את זולתו. (חיי המוסר)

אל תתבייש כששואלים אותך במה שאינך יודע שתאמר "איני יודע". (אבן גבירול)

התורה מתקנת המדות בעמלה ובקנין החכמה כמשפט חקוק בחוק הנפש. (חזון איש)