סיפור לשבת
לאחר מלחמת העולם השניה, נמלטו רבים מגיא ההריגה באירופה, ובדרך לא דרך הגיעו לעיר האמריקאית ניו-יורק.
שרידי החרב החלו להשתקם, ועל הריסות העבר יצקו את היסודות לבניני העתיד. החורבן, הדם, הכאב והצלקות, כמו נארזו בצרורות כמוסים ונטמנו הרחק מן העינים. הצו האלוקי: "על כרחך אתה חי" עשה את שלו, ואודים מוצלים, שברי אדם, צללים בצלם אנוש, החלו בעבודת שיקום ועשיה.
יהודים חרדים יסדו תלמודי תורה בדגם ה"חדרים" בעיירות שעלו באש. הרצון להחיות את העבר היהודי המפואר ולשמר גחלת ישראל, פעם בלבבות ודירבן למעשים.
***
כל ההתחלות קשות, מה עוד לאחר השואה הנוראה שפקדה את עם ישראל. הבניה לא התנהלה על מי מנוחות, ההפרעות, המניעות, העיכובים והקושי, צצו מכל עבר.
מלבד קשיים טכניים וחומריים צצו גם בעיות מסוג אחר; יהודים רבים, צמאי מנוחה ושלווה, עקורים ותלושים, ניסו להרפות ידי אחיהם.
***
"העבר גז, תם כחלום – טענו כמתיאשים – האילן המפואר נגדע, הענפים קוצצו, הפרחים הושמדו, והשורשים נעקרו... למה לנו לחפש את יום האתמול? להצמד לחלומות שחלפו? מלבד זה, אינה דומה אמריקה הצעירה והחדשה לאירופה השרופה והמיושנת. המקום שונה, האנשים שונים, והרוח נושבת כאן בכיוון אחר. לא נוכל בשום אופן – פסקו בהחלטיות – להמשיך כאן את חיי העיירה, לשקם פה את ה'חדר' היהודי העיירתי, ולהעביר את הבית הישן על אדמת אמריקה החדשה. והלא מי שהתעקש וניסה להעביר הנה את ביתו החרב, נכשל והתאכזב. למה לנו, אחים יקרים, להשקיע עמל ויגיעה בדבר שלא יצליח?..."
והיו הטענות הללו כמדקרות חרב בבשר החי. הלב התרפק על העבר אבל המציאות טפחה על הפנים, גם חזקה על הלשון שתישא פירות.
אם בעלי בתים פשוטים גרסו מה שגרסו, אבל שונה היתה דעת הרבנים שנמלטו מגיא ההריגה לעולם החדש. אלו עמדו כצור חלמיש בהגנה על קודשי ישראל. החורבן הנורא רק דירבן אותם לשמר את גחלת ישראל שלא תכבה, ודוקא במתכונתה הישנה.
בעמל וביגיעה, ביזע ובקושי, הצליח פעלם בידם. פה ושם, כאיי מפלט ירוקים באוקינוס גועש, הצליחו הרבנים חדרים וישיבות, ופתחו שעריהם לרווחה לילדי ישראל שיבואו לרעות בשדות אבותיהם ולשתות מבאר מים חיים עתיק אשר בכרם בית ישראל.
***
רבים נענו לקריאה, אבל אחרים אטמו אזניהם. אלו היו החלשים שכשל כח סבלם; שהנסיון גדול היה משיעור קומתם וממשורת כוחותיהם. הם ביכרו לשלוח את ילדיהם לבתי חינוך נוסח אמריקה הדמוקרטית, ביבשת הידידותית, שם יגדלו לאנשים נטולי פחד, רחוקים מן האנטישמיות האירופית. כיון שבבתי ספר אלו גם למדו יהדות אבל בסגנון אמריקאי חדשני.
חלפו מספר שנים, והאילנות הגדלים על מבועי מים
ברינה יקצורו
חיים, בדרך ישראל סבא, עשו פרי. בשטח כבר ניכרו תוצאות הנטיעות, תלמידי החינוך המיושן לעומת החדש. ישיבות קדושות שנוסדו במתכונת הישיבות המיושנות הוציאו פרי לתפארת; בחורי חמד שחכמתם מרובה ויראתם קודמת לחכמתם. לעומתם קם דור צעיר ואמריקני של יהדות נוסח אמריקה, ששורשיה היהודיים אינם נעוצים בקרקע היהודית וחשופים לרוח חולפת.
הורים רבים, בניהם של הקדושים והטהורים שעלו בלהבות השואה, עגמה נפשם לנוכח צאצאיהם. לא לבן הזה התפללו...
***
ביום מן הימים התדפקה משלחת של הורים אומללים על דלת ביתו של הגאון רבי מיכאל דב ויסמנדל זצ"ל, ראש ישיבת נייטרא. ההורים המאוכזבים בכו לפני הגאון על מר גורלם. על האש שפרצה בביתם, בדמות ילדיהם האמריקנים שמתדרדרים לעיניהם תהומה.
"מה נעשה לילדינו? - פכרו ההורים ידיהם - למען הצל אותם מבאר שחת? כיצד נבלום את הרעה? איך נשיג את הנוסחה להשיבם אל דרך אבותינו, שעלו והתעלו בעשן הכבשנים, למען שמו יתברך...
רבי מיכאל דב זצ"ל הקשיב בצער רב לדברי ההורים הכאובים. שעה קלה שתק, וכשאלו לא פסקו להפציר בו לתת להם תרופת פלאים לתחלואים הרוחניים של ילדיהם, נענה ואמר: אספר לכם ספור.
***
סמוך לגבול צ'כוסלובקיה התפרסה עיירה קטנה. הגבול כמעט חצה אותה. "בית החיים" המקומי התמקם מעבר לגבול, מחמת שבתוך הגבול לא נמצא לו מקום.
היתה זו משימה לא קלה לחברה קדישא כל אימת שיהודי נפטר, ל"ע, להטמינו בבית החיים שכאמור שכן מעבר לגבול. לפני כל לוויה נאלצו לארגן את המסמכים הדרושים, להתרוצץ במשרדים שונים כדי להשיג רשיון ותעודות מתאימות להוצאת הנפטר לחוץ לארץ... ובתום קבורתו, רשיון לשוב למדינה, כלומר לעיירה...
כיון שתהליך כזה הפך לבעיה ללא נשוא, פנו בסופו של דבר ראשי הקהילה אל הממשל בבקשה להקל את תהליך קבורת נפטר מקומי. לאחר עיון בפרשה באו הממונים על הענין למסקנה כי הדרישה צודקת, ולחינם מענים את המטפלים בקבורת המת. אי לכך הוחלט, כי מיום זה ואילך, יתר לחברה-קדישא להוציא נפטרים לקבורה מעבר לגבול ולשוב בחזרה, ללא שום תעודות ורשיונות.
החוקה החדשה הקלה מאד את העבודה על חברה קדישא, ואלו לא הופרעו יותר בעבודת הקודש.
***
הכל התנהל למישרים עד לאותו יום בו עלה בדעתם של סוחרים ממולחים לנצל את המצב למסחרים משגשגים...
לפתע תכפו ההלוויות. "חברה קדישא" העבירו ארונות ללא קושי, אבל הארונות לא היו ארונות קבורה כי אם ארונות סחורה. במקום נפטר, מילאו את הארון בכל טוב הארץ, לשווק בחוץ לארץ...
ארונות הסחורה שנישאו בידי הסוחרים עברו בקלות על פני תחנות הגבול. את הארון הביאו לבית החיים כמו בהלוויה רגילה, אבל ההמשך שונה היה... ידיים פרקו את הסחורה באישון ליל, וזו הצמיחה פירות יפים לבעלי עסקים...
***
מספר חודשים הצליחו הסוחרים להעביר מטענים נאים ולהערים על כל תחנות המכס. עד ליום המשבר. ביום מן הימים הגיע פקיד רם-דרג לביקורת מכס בתחנת הגבול. בדיוק באותו יום התקיימה "הלוויה", ואותו ממונה הביט בהשתאות בנושאי הארון העוברים על פני התחנה ללא הצגת תעודות ומסמכים.
לפליאתו הסבירו לו הפקידים כי הסדר זה הושג לאחר שהיהודים המקומיים הטורדו לחינם בהלוויות מתיהם.
אבל הממונה שנשלח לבקר את נהלי המקום, לא קיבל את דבריהם בתמימות. הוא עקב אחר נושאי הארון והמלווים, וחשד התעורר בלבו. איש מאלה לא הזיל דמעה! לא נשמעו בכיות ולא זעקות שבר... פני המלווים הביעו שלווה ואדישות. ואלו החשידו את המבקר.
בעוד הנושאים מתרחקים עם הארון, ביקש הפקיד הבכיר לעצור את מסע ההלוויה.
רק עתה הופיעו סימני פחד ודאגה על פני ה"מלווים"... המבקר הורה לפתוח את הארון, והסחורה המוברחת והיקרה התגלתה לפניו, גודשת את הארון מן הקצה אל הקצה...
ה"מלווים" החלו לבכות ולהתחנן על נפשם. הם ניסו לחפש ולהביע הצדקה למעשיהם, שפכו דמעות כמים כדי לעורר את רחמיו...
אבל המבקר האזין להם באדישות והגיב: הבכי שלכם פרץ מאוחר מדי! אלו בכיתם קודם, לא בכיתם עכשיו! עכשיו תשלמו על כל נכליכם!"
***
רבי מיכאל דב סיים את סיפורו והוסיף: "אחים יקרים! עתה מאוחר לבכות! הביטו על אחיכם ששלחו את בניהם לבתי חינוך יהודים שרשיים, אלו שזרעו בדמעה, אלו קוצרים עתה את פירותיהם ברינה. אלו עשיתם את חשבון נפשכם אז, לא הייתם צריכים לבכות עכשיו...".
כבשו האנשים את פניהם בקרקע, בהבינם כי כדי לקצור ברינה יבול מבורך, צריך להזיע ולעבוד בעמל ובדמעות...
