סיפור לשבת
מעשה נורא, מורגל היה בפיו של הגה"ק רבי פינחס מקוריץ זיע"א, אותו נוהג היה לספר, כדי לשמש מוסר השכל, לגודל מעלת עסק התורה הקדושה, ועד היכן מגיעות מדות אהבת התורה וההתמדה בלימודה, הנדרשות מן האדם. וכה היה המעשה: שני אחים, יראים ושלמים, ישבו יחדיו. האחד - עני ועוסק בתורה תמיד, ואילו השני - עשיר, ותומך בהונו באחיו המתמיד. יום אחד, בבוא האח העשיר להעלות את מנחתו, כמנהגו, לאחיו העני, פתח ואמר לו: אחי, אחי! מה יהא עליך? הזוהי התכלית שייעדת לעצמך, להישאר עני ואביון כל ימיך ולהיתמך בממון זולתך?! הבה, נטכס עצה, כיצד לחלצך, אחת ולתמיד, ממיצרך, ולהעמידך בשתי רגליך על בסיס כלכלי איתן, לאורך ימים ושנים...
לאחר ששקלו וטרו בדבר בכובד ראש, הגיעו לכלל החלטה, כי הענק יעניק האח העשיר לאחיו האביון, מנה אחת הראויה להתכבד בה, כדי שיתחיל לשאת ולתת באותו הממון כדרך התגרים - אולי תאיר לו ההצלחה פניה, ויעשה אף הוא עשיר, ויוכל להתקיים בכוחות עצמו, מבלי להזדקק לידי מתנות בשר ודם. היתה העצה עוברת לעשייתה, ועמד האח העשיר, ומנה על אתר לאחיו האביון, מאתים אדומים זהב עוברים לסוחר. ואכן, עשתה העצה פירות ופירי פירות, ידו של האח העני הלמדן, שנשלחה במסחר, לא הושבה ריקם, ושמש ההצלחה החלה מאירה וזורחת גם על שמיו שלו... נקפו ירחים ושנים, מעמדם של שני האחים היה איתן ויציב, מבוסס על הון רב ושופעת הצלחות, עד כי לא נודעו עוד שנות העוני אשר חלפו על ראשו של האחד. לימים, ישבו שני האחים וגלגלו בשיחה, והחלו עוסקים בהזכרת נשכחות מימים עברו.
נענה האח העשיר הראשון ואמר: בכל יום ויום, נותן אני תודה לבורא, יתברך שמו, על העצה הטובה שחנני למענך, ואשר הוציאה אותך, בסייעתא דשמיא, מן המיצר למרחב. איברא, האמת אומר, כי בכל זאת אין שמחתי שלימה, ומצפוני נוקפני בקרבי לא אחת, בהעלותי על לבי את החשש, שמא בגלל עצתי זאת, זנחת קמעא את התמדתך בלימוד התורה, אשר היתה לך מימי קדם... דומני, כי לא אותה התמדה שהיתה בידך פעם, ישנה בידך גם כיום, ועל זה לבי דווי, ובמסתרים תבכה נפשי כאן, נוהג היה הצדיק מקוריץ להתעכב בסיפורו, ולהוסיף בלשונו הטהורה לאמור: אילו היה הלמדן, משיב, לפחות, ואומר באנחה: הוי! אכן, הצדק עימך, אח יקר! אך מה יכולני לעשות, ונסיון העושר - נסיון קשה הוא עד מאוד! טרדת עסקי המסועפים רובצת ומעיקה על שכמי, עד כי אנוס אנכי לבטל מתלמודי על פיה! - כי אז, לא היתה מדת הדין נמתחת כנגדו עד כדי כך, ולא היתה נפרעת הימנו תיכף ומיד ופוגעת בו על אתר. אלא שהוא, תחת להיאנח בשברון מותנים ולגנוח על ירידתו בלימוד התורה, פצה את פיו והשיב בשביעות רצון: נו, נו! - אילו הייתי יושב ולומד כמקדם - הן לא הייתי היום עשיר!... הדברים היו עדיין על שפתיו - וזרם של דם פרץ מחוטמו... מתחילה, נדמה היה, כי ענין של מה בכך הוא זה, אולם, מרגע לרגע הלך פרץ הדם וגבר, עד כי גבר מאוד ...משהבחינו הנוכחים, כי בפיקוח נפש ממש הדברים אמורים, מיהרו והזעיקו רופא.
עשה זה מה שעשה, ניסה לפעול ככל יכולתו, אך לשוא. הדם הולך ונובע כמעיין המתגבר, וכל המאמצים לעוצרו, מתכלים להבל ולריק. הוזעקו, איפוא, רופאים נוספים, גדולים ונכבדים מן הראשון, אך עד מהרה נוכחו אף הם באוזלת ידם. לפתע, בעוד הרופאים רוגשים ומכרכרים סביבו כמרקחה, נפלה עליו, על החולה, תרדמה. לאחר רגעים אחדים, משהקיץ מתנומתו, פתח וקרא בקול רם: מורי ורבותי! חבל על המאמצים! הוציאו כל רופא מעלי! כבר נגזרה גזרה, ואין אחר מעשה בית דין כלום...! כרעם ביום בהיר פגעו הדברים בבני המשפחה, ואלו התקבצו סביבו בבכיות וביללות עד לב השמים. הסו! - קרא השכיב מרע לעברם - רגעי ספורים! האספו ואגידה לכם את אשר קרה אותי באלו הרגעים!... זה עתה, באה אלי בחלומי התורה הקדושה בעצמה, והודיעה לי, כי נגזר דיני להסתלק מן העולם, וכי שום פעולה לא תועיל עוד להצילני! כל כך, משום שפגעתי בכבודה וביישתיה, באומרי, כי לימוד התורה, הוא גורם, חלילה וחס, למניעת הטוב... אך כילה האיש לצוות לביתו, גווע ויאסף אל עמיו...
מסיים היה הצדיק מקוריץ את סיפורו ואומר: בזכות כל אותן שנים טובות, בהן ישב ולמד תורה לשמה באהבה ובהתמדה עצומה, זכה לפחות, כי התורה הקדושה בעצמה נגלתה אליו בחלום, והוכיחתו על פניו בתוכחת מגולה...! בלימוד התורה, ראה הצדיק הקדוש מקוריץ, חזות הכל. גם המופתים והישועות, אשר פעל, בסייעתא דשמיא, לישועת הכלל והפרט, וכדי לקרב לבם של ישראל לאביהם שבשמים, מסמיך היה על דברי תורה, וקובע להם מסמרות בפסוקים מן הכתוב ובדברי חז"ל הקדושים.
בשנה שחונה אחת, כאשר בצורת קשה פקדה את העולם ונתמשכה לה עד שלהי תמוז, ציוה רבי פינחס ללמוד ברבים מסכת תענית, אשר תוכנה עוסק בתפילות ובתעניות הנגזרות על עצירת גשמים, ומסוגלת היא על כן לפתוח שערי ברכה ולהשפיע גשמים לעולם הזקוק להם. היה זה בתחילת חודש מנחם אב, כאשר באו והודיעו לו, לרבי פינחס, כי החיטים השמורות, אשר נקצרו בעבורו למשמרת עד הפסח, הנה הינן, וכי העגלות הנושאות אותן מגיעות וקריבות. קפץ רבי פינחס ממקומו, מיהר בריצה לבית המדרש - שם ישבו עשרות שומעי לקחו ולמדו מסכת תענית בהתלהבות מרובה - ניגש אל הבימה, הטיח עליה נמרצות, ודרש מן הקהל לחדול לפי שעה מלימודם באותה מסכת. הלומדים מיהרו למלא אחר הצו, ללא עוררין, ועברו להגות במסכתות אחרות. אדהכי והכי, נעצרו העגלות ליד הבית, ותחת עינו הפקוחה של הצדיק נפרקו שקי החיטים, והוכנסו הביתה תחת שמירה מדוקדקת וקפדנית. כל אותה עת, עמד הצדיק והאיץ בנושאי השקים להזדרז ולהחיש מלאכתם. ויהי אך כילו המכניסים להכניס את השק האחרון הביתה, ומטר סוחף ניתך ארצה, ללא הפוגות. אלמלא פסקתם לפי שעה מלימודכם במסכת תענית, נם רבי פינחס ללומדים בבית מדרשו, נותרים היינו ללא חיטים לפסח!... ללמדנו, כי גם מפתח של גשמים, בידי לימוד התורה הוא מסור.
