סיפור מההפטרה
בְּשֶׁעֶוּ קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֶּךְ וּבְחֶסֶד עוֹלָם וְחַמְתִּיךְ אָמַר גְאֲלֵךְ ה':
בהקדמה לספרו המפורסם, "חיי אדם", מגולל המחבר, הגאון הנודע, רבי אברהם דאנציג, מתלמידיו של הגר"א, את נס ההצלה המופלא, אשר עמד לחיבורו "חכמת אדם" על שולחן ערוך יורה דעה, ואשר בו ראה המחבר אות ומופת מן השמים, להדפיס את ספריו, לחלקם ביעקב ולהפיצם בישראל.היה הדבר, בשעה שהמוני חיילים צרפתיים פשטו על האיזורים בסביבות וילנה, תוך העלמת עין של הפיקוד העליון, אשר נואש מלספק את צרכי החיילים בצורה מסודרת. איברא, רבים ממקרי השוד והביזה, לא ענו כלל על הקטגוריה של "למלא נפשו כי ירעב". אחד מאלו, היה על ביתו ואוצר ספריו של בעל ה"חיי אדם", אשר התגורר בוילנה ושימש בה כרב וכמורה הוראה.לאחר שמילאו את כריסם בכל מצרכי המזון והביגוד, אשר בבית, בעלייה ובמרתף, שלח אחד החיילים את ידו, וגזל גם את תכריך כתביו של בעל הבית, אשר הכיל את כתב היד הערוך והמוכן לדפוס של ספרו, "חכמת אדם".רבי אברהם דאנציג, אשר נחבא עד כה מן הצד ולא ניסה, כמובן, להתערב בנעשה, מתוך שבח והודיה לבורא עולם על שאין חיות האדם הללו שולחות את ידיהן בנפשות, חלילה, יצא עתה מגדרו, כאשר הבחין בשלל שנפל לידו של החייל, והגיח חוצה הוא פנה בבכי גדול ובתחנונים אל החייל החמסן, וביקש ממנו להשיב לידו את כתב היד, אשר אינו אמור ממילא להביא לו שום תועלת, בעוד שלגביו מדובר במפעל חיים כביר, אשר הקדיש לו את מיטב שנותיו וכשרונותיו.ואולם, החייל המרושע, אשר ניחן גם במידה לא מבוטלת של שנאת ישראל לשמה, הביט בו בבוז, ומתוך רשעות וכוונה להכעיס, תחב את הכתבים עמוק עמוק בתוך תרמילו, והסתלק עמם מן המקום. עיניו של רבי אברהם חשכו, ודומה היה לו שעולמו חרב עליו.אמנם, כעבור זמן לא רב, משנעלמו החיילים הבוזזים מן האופק והשקט שב לשרור בעיר, צצה בלבו של רבי אברהם תקווה כמוסה, כי מן השמים יסייעו לו להשיב לידו את הגזילה היקרה. הוא הגה, אפוא, רעיון נועז, לגשת אל מחנה הצבא הצרפתי אשר בסביבות וילנה, ולנסות להתקבל לראיון אצל מפקד הגדוד – אולי יעלה בידו להסביר לו, עד כמה יקר אותו תכריך כתבים בעיניו, כנפשו ממש, ועד כמה אכזרי הוא מעשהו של אותו חייל, אשר גזל דבר אשר אין לו שום חפץ בו. אולי יתן ה' את חינו בעיני המפקד, ויורה לחייל להשיב לו את הגזילה אשר גזל מאיתו.ואולם, במחשבה שניה, דחה רבי אברהם את הרעיון בעצמו, ודן אותו כבלתי מציאותי בעליל:"והיה כי אתקבל כבר לראיון אצל המפקד" אמר לעצמו - "ואף אשא חן בעיניו, בכדי שייאות להורות להשיב לי את כתב היד – כלום אוכל למצוא ולזהות את החייל הגזלן ?! לך וחפש חייל אחד, מבין מאות אלפים!..."ברם, גם על מחשבה מייאשת זו התגבר רבי אברהם לבסוף,וכמו נשאו אותו רגליו מאליהן, מצא את עצמו ניצב על שערי המחנה הצבאי...הרבה דמעות ותחנונים שפך רבי אברהם, עד אשר זכה להשיג את הרשיון המיוחל, להיפגש עם מפקד הגדוד. והנה, כאשר אך קרב אל לשכתו של המפקד, ומן העבר השני, צץ לפתע לנגד עיניו, לא אחר מאשר אותו חייל גזלן, ולא עוד, אלא שהספר הגזול, הכתוב בעצם כתב ידו של רבי אברהם, אחוז בכפו המפקד, אשר התרשם עמוקות מעצם הנס שהתחולל בזה, וראה בכך סימן משמים, הורה תיכף ומיד להזמין את החייל ללשכתו, ופקד עליו להחזיר את הספר לידיו של היהודי היושב לפניו.רבי אברהם, יצא מן המחנה כשהספר מאומץ אל לבו, וכשאינו מאמין בעצמו, לנס הגלוי אשר התרחש עמו זה עתה.כך, בדרך נס שמחוץ לדרך הטבע, ניצול ספר ה"חכמת אדם" מידי עשיו, והעולם היהודי זכה לאורו. (עם לבדד ישכון)
