סיפורים על הרב זצ"ל
תכינו את הפנסים
הנקיות של הרב זצ"ל הכ"מ הייתה גם בדברים הגדולים וגם בדברים הקטנים ביותר. כשהייתי ילד והיה מו"ר אבא לוקח אותי ואת אחי לסליחות, היה מכין אותנו לילה קודם לכן להכין פנסים וכדו', כדי שנתרגל למחשבה של הסליחות כבר לפני השינה. וכך בבוקר היינו קמים באשמורת הבוקר ביתר קלות. וכשהיינו קמים היה מעיר אותנו בלחש כדי שאמא לא תתעורר ולא יהיה גזל שינה חלילה ויצא שכרנו בהפסדנו.
וכך הייתה כל הדרך אל הסליחות בלחש גמור, לא לטרוק את הדלת של הבית שלא יתעוררו השכנים. ולא לדבר בקול בחדר המדרגות שלא להפריע את מנוחתם. וכך כל הדרך לבית הכנסת, הכל כדי להזהר מגזל שינה, שלא ניתן להשיבו.
(הרב שמואל אליהו, בן הרב)
הקול חזר בזכות ברכת הרב
המקרה אירע בשנת תשס"ה, היה זה בתקופת אלול-תשרי, לאחר תקופת הסליחות. אבא, שנוהג לקחת חלק בתפילות כשליח ציבור, דיבורו נחלש מאוד לאורך תקופה די ארוכה עד כדי כך שלא היה יכול לדבר אלא לכתוב בלבד. הוא הלך להתיעץ עם רופא אף-אוזן-גרון. הרופא ביקש ממנו לקחת ביופסיה תחת הרדמה מלאה בבית החולים הדסה.
בהתייעצות עם אמא, החליטו לקבוע פגישה וללכת לרב זצ"ל לשאול בעצתו. הרב כמובן הכיר את אבא ולאחר חילופי ברכות, זיהה הרב את הקושי בדיבור אצל אבא. אבא סיפר לו מה אמר הרופא ושצריך לעשות ניתוח. אמר הרב: "לא ניתוח ולא בָּטִיח. תלך הביתה". ואכן למחרת בבוקר הקול של אבא חזר להיות כרגיל ולא היה צריך שום טיפול ושום התערבות.
(עדה גיל, מושב קשת. מנחה תוכנית לנשים בהריון, "דבש מסלע")
לא מפסידים סליחות עם סבא
תקופה קצרה גרתי בבית סבא וסבתא בעת שלמדתי במכללה. זה לא קל לקום לסליחות, ועוד פחות קל אם ישנת בלילה קודם בשעה מאוחרת. אבל סבא תמיד היה עירני, לא משנה באיזו שעה הלך לישון, תמיד הוא היה קם בשמחה, מוכן ומזומן לתפילה, כמו לפגישה עם מלך.
בבית היתה אווירה של רוממות ותחושה שהדבר הכי אהוב על סבא זה להתפלל, והוא עושה את זה בציפייה, כאילו לא עשה זאת גם אתמול. קשה היה שלא להידבק. ולכן לא היינו מפסידים סליחות עם סבא הרב ז"ל. והעיקר היה בעת שהיינו חוזרים מהתפילה. אווירה אחרת היתה בבית. שמחה אחרת. קשה להסביר.
עם כל החשיבות שסבא ראה בתפילה, הוא מעולם לא אמר למישהו ללכת לתפילה, הוא לא העיר למישהו שבחר להתעכב בבית ולא לקום לסליחות. תמיד הוא פנה בסגנון עדין של הצעה או שאלה, אף פעם לא בצורת הערה.
(רחל בזק, נכדתו של הרב)
