פרק ה' – תורה אור – חיבור לחלקו הפרטי בתורה
חלק הכלליות שבתורה וחלק הפרטיות שבתורה
בתורה יש את החלק של סדר מסירת תורה, שמשה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וכו', וזו מסורת התורה עד ימות משיח. ומצד כך, ישנה אבחנה שהאדם לא אמר דבר שלא שמע מרבו כלל, וזה מצד הכלליות של מדרגת המצוות.
ואולם ישנה אבחנה מתהפכת, של "חכם ומבין מדעתו", ומצד כך ישנה אבחנה ש"כל מה שעתיד תלמיד ותיק לחדש נאמר למשה בסיני".
"כללותיה ופרטותיה נאמרו למשה כולם בסיני", וצריך להבין מה ההבדל בין כללותיה לפרטותיה, והאם מה שנאמר למשה בסיני נמסר מדור אחר דור, לכאורה התשובה היא שלא. הכלליות של התורה נמסרה למשה בסיני ומשה מסרה ליהושע וזה מה שנמסר לכל דור ודור. ומה שכל תלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה בסיני, אולם החלק הזה אינו נמסר, אלא נאמר הוא למשה בסיני ונשאר אצל משה בסיני. שמשה הוא בחינת הדעת של כנסת ישראל כולה, שנשמת משה היא כנגד כל השישים רבוא נשמות של כל כנסת ישראל, והפרטיות של כל אחד ואחד כבר נמסרה למשה בסיני, אולם היא נשארה אצלו, ולא נמסרה לדורות.
והאדם מקבל מרבותיו בכל דור ודור את חלק הכלליות של התורה שנמסר למשה בהר סיני, וחלק הפרטיות של כל אחד ואחד בתורה נמסר גם הוא למשה בסיני, אולם דבר ברור הוא, שאדם שאומר חידוש שלא נמסר למשה בסיני הוא "מגלה פנים בתורה שלא כהלכה". ובשונה מחלק הכלליות של התורה, חלק הפרטיות של כל אחד בתורה נשאר אצל משה, ולא נמסר לדורות.
וכמו שנמסרו המצוות בכל דור ודור, כך גם התורה שנמסרה מפה לפה נמסרה בעומק באופן של סיני, שישנם ב' אופנים בלימוד התורה, אופן אחד הוא סיני ופירושו, משה שמסר את התורה ליהושע וכו', וחלק זה הוא שנשאר ליהושע, חלק הסיני שבתורה. והאופן השני הוא חלק "עוקר ההרים" שבתורה, והוא החלק הפרטי של כל אדם ואדם, וחלק זה לא נמסר לדורות, אלא נתקבל הוא למשה בסיני ונשאר אצלו ולא נמסר הלאה, וכל מה שעתיד תלמיד ותיק לחדש, לא נמסר מרב לתלמיד, שהפרטיות של כל אחד בתורה אינה יכולה להימסר, משום שחלק הפרטיות שלו בתורה הוא חלק שיכול להגיע אליו רק בכוחות עצמו ע"י לימודו.
ועפ"ז מובן מדוע נאמר על מי שהגיע לפרטיות שלו בתורה "משה שפיר קאמרת", כיון שהוא השיג את הפרטות של 'תלמיד ותיק שעתיד לחדש' שנאמרה למשה ונשארה אצלו.
שתי מדרגות של חיים - מדרגת מצוות ומדרגת תורה
ולפי דברינו נמצא, שישנם ב' מדרגות של חיים – המדרגה האחת היא, חיים במדרגת מצוות, והמדרגה השניה היא, חיים במדרגת תורה.
ודבר ברור ופשוט הוא שכולנו מחויבים במצוות, אולם יש חיים במדרגת מצוות, ויש חיים במדרגת תורה, אדם שהגיע לחלק הפרטי שלו בהשכלת דברי תורה בחייו, חשוב הוא לאדם שחי חיים במדרגת תורה. משא"כ אדם שלא הגיע לפרטות של הילוך המחשבה הפרטית שלו בעסק התורה, אפילו אם הוא יזכור את כל התורה שלמד, בכל אופן חשוב הוא לאדם שחי במדרגת מצוות שלא הגיע למדרגת תורה.
ואמרו חז"ל על רבי שמעון וחביריו שהיתה תורתם אומנתם, ולא הפסיקו מלימוד התורה אפי' כדי להתפלל, משום שהתפלה היא חיי שעה אולם התורה היא חיי עולם. ועומק הדבר הוא, שתפילה היא חיי שעה משום שהיא נמצאת במדרגת מצוות, ואדם שלא מפסיק מלימודו לתפילה הוא אדם שחי במדרגת תורה.
וזה עומק הפירוש במושג "תורתם אומנתם", התורה נקרא אומנות, מלשון אומן, ואין הכוונה שהוא עושה מה שחבירו עושה, שהרי ההבדל בין אדם שהוא אומן לאדם שאינו אומן, הוא בשטחיות, דהיינו, אדם שאינו אומן עושה דברים שאינם משובחים, ומעשיו הם מעשי הדיוט, ולכן מותר לעשות מעשים כאלו בחול המועד. משא"כ אדם שהוא אומן עושה דברים משובחים. אולם זו רק ההגדרה השטחית של אומן.
וההגדרה הפנימית של אומן היא, אדם שעושה דבר מיוחד שאף אדם אחר לא יכול לעשות כמוהו, ודבר זה נקרא מעשה אומנות, ומעשה זה מגלה את האני היחודי והפרטי של האדם. אולם דבר שאינו מעשה אומנות הוא דבר שגם אדם אחר יכול לעשותו בדיוק כמו שהוא עשאו.
וזה נקרא "תורתו אומנתו", בעולם הזה ובעולם הבא, ואומנות היא מלשון אומן ומלשון אמונה, כלומר, שהיא דבר נסתר ונעלם, ו"תורתו אומנתו בעולם הזה ובעולם הבא" זה רק מחמת שהוא נמצא במקום ובחלק הפרטי שלו בהילוך מחשבת התורה, שהיא הנקודה הייחודית והפרטית של האדם, שאינה ניתנת לגילוי לזולתו.
והטעם שהזולת אינו יכול לקבל את אותה הנקודה הייחודית והפרטית של חבירו, הוא משום שזה לא הוא, והחלק הזה לא שייך לו, ולכן הזולת לעולם אינו יוכל לקבל את החלק הזה. ואפי' אם יאמרו לו את זה, יכתבו לו את זה או שהוא ישמע את זה, לעולם הוא לא יוכל לקבל את זה כמו שהאדם שזה החלק שלו קיבל את זה, משום שזה לא הוא, וזה לא חלקו השייך לו. והוא יוכל לקבל את הדברים רק לפי מי שהוא, אבל לעולם הוא לא יוכל לקבל את עצם הדברים כפי שהם נאמרו לו.
וכתב הרמח"ל, "החכמים הולכים וחושבים תמיד" . ובשטחיות יש לומר שביאור הדבר הוא, שאדם חכם לוקח מחשבות מסוימות אל תוך מוחו והוא חושב בהם תמיד. ובודאי שראוי לאדם לעשות את זה במדה מסוימת, ועל זה נאמר בעומק, "אשת יפת תואר – בשביה הוא לוקח אותה", כלומר, הוא משתמש בדברים החיצוניים ומנתב אותם למקום פנימי, דהיינו 'יפת תואר', שהרי מראה האשה הוא רק דבר חיצוני ואינו מעיד על הפנימיות והאישיות שלה, והוא לוקח את המראה ומנתב אותו למקום פנימי. ואין זה הכח הפנימי שדיבר עליו הרמח"ל שהחכמים הולכים וחושבים תמיד, שהרי דבר ברור הוא לכל בר דעת, שכמו שהלב פועל כל הזמן, משום שזו חיותו, כך יש כח בנפש לחשוב תמיד, ולכן החכם חושב תמיד, משום שזו חיותו. וכח המחשבה הפרטי שלו, שהוא בעצם מקור הנביעה הפרטית שלו, מתגלה משום שכל חיותו מגיעה משם.
אדם שלא הולך וחושב תמיד מצד אותה הנקודה הפנימית שלו, אע"פ שבכללי הוא הולך וחושב תמיד, זה רק מדין כולם, מדין כללות. אולם אין מחשבה זו שייכת למקור הנביעה של החכם שהולך וחושב תמיד מצד הנקודה הפנימית והאישית שלו.
ויש כאן הבנה ברורה, כלל ישראל קיבלו את התורה והקב"ה דיבר איתם בהר סיני, וכל אחד מישראל שמע את קול ה' בהר סיני לפי מדרגתו. "משה ידבר והאלוקים יעננו בקול", פירושו, כל אחד שמע כפי כוחו, הזקנים לפי כוחם, שאר האנשים כפי כוחם, הנשים כפי כוחם והילדים כפי כוחם. אין זה ענין של גיל, אלא כל אחד ואחד שמע כפי מדרגתו.
