הבה נדמיין שאנו עבדים מאז שאנו זוכרים את עצמינו. הורינו וסבינו היו כולם עבדים, עבדו קשה, יום ולילה, הוכו ללא סיבה, הורעבו ונהרגו. ואז לבסוף, פתאום יום אחד, אנו משתחררים בדרך פלאית על ידי ניסים גלויים. הקב"ה יורד וגואל אותנו מהשעבוד ולוקח אותנו תחת חסותו. לא רק זאת, אלא שהוא מדבר אלינו בגלוי, ולא משאיר ספק באשר לזהותו. הוא גם מבהיר שרצונו הוא שנשרת אותו בנאמנות. עד כמה נעבוד אותו בנאמנות ונשמור את מצוותיו? מה יידרש מאתנו כדי לשנות את נאמנותנו לאל אחר, חס ושלום?
משעבוד לחירות
למרבה התדהמה, זה מה שקרה לכלל ישראל. הם היו עבדים של פרעה במצרים במשך 210 שנה, וכך גם הוריהם וסביהם. הם הוכו וסבלו מהמצרים מאז שהם זוכרים את עצמם. לבסוף, ביום בהיר אחד, בא משה רבנו - שליח ה', לגאול אותם. הוא לא עשה "מהפכת עם" רגילה - הוא עשה ניסים מדהימים, כדי להפגין את יד ה' לאומה. הוא החל בהפיכתה של הנילוס "האלוהים של מצרים" - לדם, כדי ללמד אותם שהאלוהים שלהם - הוא חסר אונים.
זו הייתה רק ההתחלה. מיד לאחר מכן באה מכת צפרדע, כינים, ואחר כך חיות בר שתקפו והרגו את המצרים, אך נמנעו מלהיכנס לארץ גושן, מה שממחיש בבירור את כוחו של הקב"ה ואת אהבתו לעם ישראל. בסך הכל הוכו המצרים בעשר מכות עוצמתיות ביותר, שהיוו שיעור נוקב באמונה, והגיע לשיאו במכת בכורות. "מפגני הכוח" המדהימים הללו לא נועדו עבור המצרים, אלא עבורנו: "למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים" כדי ללמד אותנו אמונה וביטחון בה', המסר שילוה אותנו במשך דורות רבים.
עשרת המכות וקריעת ים סוף
אבל זה רק עשרת המכות. לפי דעות רבות זה המשיך עם 50, או אפילו 250, מכות פלאיות בקריעת ים סוף. הקב"ה בקע את הים לשנים עשר נתיבים שדרכם יכולנו לעבור, ובדיוק כשיצאנו מהים והמצרים נכנסו, המים התרסקו עליהם והטביעו את כולם. ובכל זאת, לא כולם סבלו באותה מידה - זה היה תלוי ברמות הרשעות שלהם. וכמו כן באותו זמן ממש, כל כינוס מים שבעולם - כל נהר, בריכת שחייה, וצלחת מרק – נבקע, כדי להדגים לכולם את יד ה' – "אחת ולתמיד".
לאחר מכן נתעשרו עם ישראל ב"ביזת הים" וחוו ניסים רבים במדבר, ביניהם ירידת המן, בארה של מרים וענני הכבוד. לאחר מכן, בפרשת יתרו ראו את הניסים שהתרחשו במתן תורה.
מתן תורה
כלל ישראל היו צריך להתכונן למתן תורה - הם לא יכלו פשוט לקפוץ לקבל את התורה, לרגע ההיסטורי הזה, שבו הם היו שומעים את קול ה' מדבר אליהם ישירות, הם היו צריכים להתכונן לכמה ימים, לטהר את עצמם לגמרי.
כאשר הגיע העת של מתן תורה, עם ישראל ענו בהתלהבות רבה "נעשה ונשמע", וה' עיטר כל אחד מהם בשני כתרים. ואז העולם השתתק, האריות לא שאגו, הציפורים לא צייצו, כל חיה וכל אדם שתקו לרגע ההיסטורי הזה, הרגע שהעולם חיכה לו מאז הבריאה. הקב"ה הכריז: "אנוכי ה' אלוקיך", וקול ה' היתה כה עוצמתית עד שהעם הועף לאחור י"ב מיל, ולכן משה היה צריך להעביר אליהם את שמונה הדברות הנותרות.
בשלב זה כלל ישראל כבר קיבלו את התורה ישירות מהקב"ה. הם ידעו בוודאות מיהו הבורא, והחלו לקיים את מצוותיו.
חטא העגל
אך למרבה הפלא, בפרשת השבוע, קצת יותר מחודש לאחר מתן תורה, עשו את העגל הזהב, והכריזו: "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים". מה הם חשבו? איך הם יכלו לשכוח כל כך מהר את כל מה שחוו - את כל המסרים העוצמתיים באמונה ואת כל הניסים? האם הם באמת האמינו שגוש הזהב הזו הוציאה אותם ממצרים?
חז"ל מסבירים שמה שגרם להם לחטוא ולחפש אלוהים אחרים – זה לא היתה ענין של אידיאולוגיה, אלא הרצון שלהם לחירות. הם השתמשו באידיאולוגיה כתירוץ.
למה הם חיפשו "חירות"? הרי אחרי שראו את עוצמתו של הקב"ה במלוא תפארתה וקיבלו את תורתו הנפלאה, לא היו צריכים לרצות שום דבר אחר? האם הם לא הבינו שאין דבר גדול כמו זה? מה הכריח אותם לעזוב הכל וללכת לעבוד ה"עגל הזהב"?
האולטימטום
הגמרא במסכת שבת מספרת, שבמתן תורה הקב"ה כפה את הר סיני מעל ראשי כלל ישראל כגיגית, ואז הוא הציב להם אולטימטום: "או שתקבלו את התורה או שכאן יהיה מקום קבורתכם".
למעשה, הגמרא מציינת שזה היה "מודעה רבה לאורייתא" - לכלל ישראל היה זה תירוץ שהם קיבלו את התורה בכפיה. רק לאחר נס פורים, כשקיבלו שוב את התורה, הפעם מתוך אהבה, כבר לא היה להם תירוץ.
שתי דרכים לעבודת ה'
ר' יצחק ברקוביץ הסביר לאחרונה, שאם מקבלים את התורה רק מתוך כפיה, ללא רצון וחיבור, בסופו של דבר זה לא יחזיק. תוך זמן קצר אנשים יתעבו אותה, ויחפשו תירוצים לברוח.
יש אנשים ששומרים תורה ומצות ומדקדקים בהלכה באדיקות, כי זה מה שהקב"ה דורש. הם אינם רוצים לקבל את העונשים הצפויים למי שאינו נאמן לתורה ולמצוות – אולם קיום מצוות כזה לא יכול להימשך.
אנשים אחרים, לעומת זאת, למרות שגם הם מודעים לחובת קיום המצוות, מקיימים אותן מסיבה עמוקה הרבה יותר, והיא מפני שהם אוהבים את ה', ומבינים שזו צורת החיים הטובה ביותר. זוהי הזכות הגדולה ביותר והמקור לאושר.
נהנו מסעודתו של אותו רשע
הקב"ה גזר גזירה נוראה על כלל ישראל: "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים". הגמרא מסבירה שזאת היתה העונש על שהיהודים נהנו מסעודת אחשוורוש. במילים אחרות, הגזירה הקשה לא נבעה מהשתתפותם בסעודה אלא מהנאתם ממנה. הם לא הצליחו למצוא הנאה ביהדות – ולכן מצאו הנאה ו"חיים" בתרבות הלא יהודית. ליהדות מהסוג הזה אין קיום – ולכן לא היתה ברירה אלא להשמידם.
בעקבות חג הפורים, כשהבינו כיצד טעו, קבלו על עצמם יהדות שונה לחלוטין. "קיימו וקבלו" – מתוך אהבת הנס - הם קיבלו את התורה לא מתוך כפיה, אלא מתוך אהבת ה' – ומתוך הנאה וחיבור עמוק.
כלל ישראל חווה בימים אלה את אחת התקופות הקשות ביותר בהיסטוריה האחרונה. יש כל כך הרבה פצועים, הרוגים ועקורים, כמו כן ישנם גם כל כך הרבה צרות אחרות. כלל ישראל רוצים להתחזק בכל התחומים, בתורה בתפילה ובחסד ועוד. יהי רצון שנצליח להתחזק עוד ועוד.
בלי שמחה
הבה נבחן את הסיבה שהתורה מודיעה לנו, שיבואו כל הקללות הנוראות שנאמרו בתוכחה. הם לא באים עלינו על עבירה מסויימת על אי קיום המצוות, אלא "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב".
עבודה זו חשובה בכל עת, אך במיוחד בעידן הנוכחי של עיקבתא דמשיחא.
זמנים נוכחיים
הספרים מתארים כיצד הדורות הראשונים בגלות התחברו לה' בעיקר מתוך יראת שמים טהורה. עם זאת, ככל שאנו מתקרבים לגאולה, זה משתנה באופן דרסטי.
חז"ל מספרים כי אחד הסימנים של עיקבתא דמשיחא הוא "יראי חטא ימאסו", אנשים יזלזלו ביראת שמים. החוזה מלובלין היה מצטט את ידידו ר' זושא מאניפולי (תלמידו של המגיד ממזריטש), שהיה מסביר זאת בדרך אחרת. "יראי חטא ימאסו" - אין פירושו שאנשים יתעבו את אלה היראים מלחטוא, בגלל רמתם הרוחנית הנמוכה. אלא שעבודת ה' מתוך יראה יהיה דבר לא מצוי, כי אנשים ישתוקקו לקשר עמוק יותר עם ה', כזו המבוססת על אהבה ולא על יראה.
בתקופה זו, ככל שנתקרב לשיא ההיסטוריה, הרגע שבו נגיע להתקרבות מוחלטת עם הקב"ה בתוך בית המקדש, תבוז הפרדיגמה של עבודת ה' אך ורק מתוך יראה ופחד. למה? כי אנחנו נשתוקק למערכת יחסים עמוקה יותר, מערכת יחסים של אהבה וחיבה לה'.
הדרך הטובה ביותר להבין זאת, היא על ידי בחינת הצורה הקרובה ביותר של יחסי אנוש, של בעל ואישה. אם כל הסיבה שבעל משקיע בנישואיו ונותן לאשתו את מה שהיא צריכה - נובעת מפחד, וכן אם הסיבה היחידה שאישה מפנה מזמנה עבור בעלה - היא כי היא מפחדת מהתגובה שלו, איזה מין מערכת יחסים זו? האם אפשר בכלל לקרוא לזה מערכת יחסים אמתית?
זהו, אמר ר' זושא, היא אופיים המיוחד של אחרית הימים לפני ביאת המשיח. אנשים ישתוקקו למערכת יחסים עמוקה הרבה יותר, מערכת יחסים שבה הם לא פועלים רק מתוך פחד מההשלכות בעולם הזה ובעולם הבא. הם יתלהבו ליצור קשר עמוק ורגשי יותר.
חודש אדר
רבים תוהים מדוע חודש אדר וימי הפורים הם זמנים של שמחה כה גדולה. נכון - חווינו ניסים רבים בחודש הזה, אבל היו ניסים הרבה יותר גדולים במועדים אחרים של השנה. למה אנחנו "מרבים בשמחה" רק בימים אלו?
לאור האמור לעיל ניתן להבין זאת. שמחת הפורים אינה שמחה רגילה - היא שמחת "קיימו וקבלו - מאהבת הנס", זוהי חגיגת הרמה הגבוהה יותר של קבלת התורה - הערכה של מהי תורה ומהי מהות הקשר לה'.
על ידי פיתוח הקשר המיוחד שלנו עם הקב"ה, עכשיו בחודש אדר – בעקבתא דמשיחא, נזכה להינצל מכל הצרות והזוועות. וכשם שבעקבות נס פורים כלל ישראל זכו לבנין בית המקדש השני, כך נזכה בקרוב לבנין הבית השלישי.
