שו"ת בסוף השיעור
שאלה: יצחק שהיה עסוק בחפירת בארות האם זה קשור להורדת השכינה למטה מהקרקע?
תשובה: זה סוגיא רחבה, בכללות ממש יש בדברי רבותינו שבור בגימטריא יצחק, היה לו נשמה של נוקבא מלשון נקב, הזכרנו בקצרה אבל ודאי מה שאתם אומרים אמת, הזכרנו שתי דוגמאות ברורות שמבוארים בדברי רבותינו.
שאלה: מצד הגוף אפשר לומר שהחלק הגבוה מצד הפנימיות זה הלב?
תשובה: הגדרה מדויקת, כל גוף נקרא גוף מלשון גו לתוך, כמו זורק אבן לגו וכדומה בלשונות הש"ס, ומרכז נקודת התוך שבאדם הוא הלב, על שם כן בעומק הגוף נקרא גוף כי הוא נקודת התוך המרכזי. בלשון כללית מאוד הראש הוא גבוה למעלה, והרגליים יורדים למטה, התוך של האדם נמצא במקום הגוף, על שם כן הוא נקרא גוף - תוך. בקלקול הוא נקרא גוף מלשון דבר ניגף דקלקול, אבל מצד התיקון הוא נקרא גוף מלשון גו - תוך נקודת המרכז. נקודת המרכז או שהיא נמצאת בלב, או שהיא נמצאת בטבור, או שהיא נמצאת בין הטבור ללב, זה נקרא בלשון חז"ל טבורא דליבא שזה כולל את שניהם, זה נקודת האמצע ביניהם.
שאלה: הרב אמר שהמדרגה התחתונה זה שעם ישראל נלחם וה' עוזר, המדרגה השניה היא מדרגת התפילה, והמדרגה השלישית היא מלחמת האמונה.
תשובה: אמת ומדויק. אני מקוה שגם אחרים הבינו בכזה תמצית, אבל זה מה שנאמר, זה תמצית שלשת המדרגות.
שאלה: אם אפשר לחדד מה ההבדל בין המדרגה האמצעית לעליונה, כי הבטחון נכון שזה עוד לא האמונה, אבל אם אדם לא בוטח בה' אז זה גם מראה על חוסר אמונה בעצם?
תשובה: שאלו בסוף השיעור, והתשובה היא שיש מי שנמצא בנקודת החסר והוא מבקש להשלים את החסר בתפילה; ויש מי שנמצא בנקודת החסר והוא בטוח שזה יושלם בעתיד וזה ביטחון; ויש מי שנמצא למעלה מן החסר שזו המדרגה של האמונה, ואמונתך בלילות, זה שלשת המדרגות. בתוך החסר הוא מתפלל להשלמה; בתוך החסר והוא לא מתפלל כי הוא בטוח שזה יבוא בעתיד וכל העתיד לבוא כבר כאילו בא, אבל הוא עדיין בחסר; ויש מדרגה שעכשיו הוא נמצא במדרגת השלם שזה סוד האמונה של "ואמונתך בלילות", שהוא לא רואה נקודת חסר.
שאלה: המדרגה התחתונה זה מי שעושה את המלחמה בפועל וה' עוזר ושמה התפילה. עכשיו השאלה על מי שנלחם בפועל כשהוא עוסק בלחימה אסור לו להסיח דעת כי זה מסוכן? אם זה כך איך הוא רואה אשת יפת תואר? אלא התשובה שכאשר יש מלחמה אז מתגלה כל הג' עבירות: מתגלה הכפירה - כחי ועוצם ידי; מתגלה הרציחה כי הורגים אנשים בשני הצדדים; ומתגלה אשת יפת תואר של עריות, אז מתגלה השורש הכי פנימי של הג' עבירות במלחמה. לכן מלחמה היא הזמן הכי קשה, כי מתגלה עומק תוקף שלשת העבירות. כשהוא זוכה הוא מאמין בהקב"ה והופך אותם לקדושה, הוא רוצח את מי שמצוה לרצוח, הוא מבטל את יצרא דעריות, אבל אם לא כמו שרואים בפועל מה מתגלה במלחמה? כפירה, רציחה בפועל ותערובת, זה כל מציאות של מלחמה אשת יפת תואר עד התערובת שיש היום, בכלל מה יש לדבר.
שאלה: האם במדרגה השניה והשלישית אם אפשר לא להסיח דעת ברצוא ושוב יש את זה, אבל השאלה אם יש סכנה כמו במדרגה התחתונה שמי שמסיח דעת הוא בסכנה.
תשובה: בודאי שבמדרגה העליונה שהיא מדרגת האמונה היסח הדעת הוא כמו בציץ ותפלין שהיסח הדעת הוא עיקר הפגם שבהם. עצם ההיסח דעת לא נפק"מ על מה הוא מסיח את הדעת, וממה הוא מסיח דעת, יש כאן שלשה חלקים: לאיפה הוא מסיח את הדעת; ממה הוא מסיח את הדעת; ועצם היסח הדעת, זה הגדרה של דביקות שהוא עומד תמיד לפניו יתברך שמו.
שאלה: אדם שנמצא במדרגה העליונה כדוגמת משה רבינו במצרים, כאשר הוא ראה את הילדים שנכנסים לתוך הבניינים רש"י אומר שכאב לו אז הוא שאל למה והקב"ה ענה לו שהם רשעים, אז זה גם הרגיע אותו, האם הוא לא הסתפק בתשובה של הקב"ה והלך והוציא אותם?
תשובה: השאלה ברורה, התשובה היא ברורה ופשוטה. הכאב הכי גדול שיש היום הוא שכשיש מציאות של צער גשמי בעולם כולם מתעוררים, וכל יום נשרפים נשמות שזה דבר הרבה הרבה יותר קשה, וההתעוררות מזה היא מאוד קטנה. כשמשה רבנו ראה שמכניסים את אותם תינוקות לתוך הבנין אז כמו שאמר לו הקב"ה אלו רשעים שלא עתידים להגאל, למשה לא כאב רק על זה שהכניסו אותם לתוך הבנין, אלא שממילא הם לא יצאו ממצרים, וזה היה עיקר הכאב, וכמו שמשה רבינו הוציא את הערב רב על דעתו, כך גם הוא הוציא אותם ויצא מזה העגל - הע"ז שהוציאו עמהם. כלומר, כאב לו על זה שיש נשמות שישארו במצרים, מה כאב למשה יותר, השיעבוד הגופני שבמצרים או המ"ט שערי טומאה שהם הגיעו אליהם? אז כל אדם שחי בדור הזה עיקר הכאב שלו הוא רק כשיש מלחמה, זה משפט עמוק, כואב לאנשים רק שיש מלחמה ולא כואב לאנשים שכל הזמן יש מלחמה פנימית, ופתאום שיש מלחמה חיצונית, בשמחת תורה אנשים התעוררו ובאו לדפוק בבית, למה לא דופקים כל השנה, פתאום נהיה מלחמה ומפחדים למות אז הכל התהפך. אבל עיקר הכאב האמיתי הוא כאב על המלחמה הרוחנית שנמצאת כל יום, וכאב על מה שאנשים כואב להם פתאום שהתעורר המלחמה, וגם כאב על הגשמיות של כולם. נדגיש את הלשון, יש קומה שלימה של כאב, אי אפשר להתפס רק בכאב התחתון, כשנתפסים רק בכאב התחתון מתחברים לערב רב שעשו את המלחמה, שהם סיבת המלחמה, והם אלו שעושים את המלחמה, וכל מה שהם מצליחים הופך להיות עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. הצורה הפנימית היא כאב של כל הקומה כולה, זה צורה שלמה של חיים, זה נאמר על כל דבר וזה נאמר בודאי גם על המקרה הזה, פתאום רק הנקודה החיצונית הגשמית התערערה, אנשים אין להם בית וכמובן הצער הוא עצום, אנשים גלו ממקומם.
הרי כל אדם שמבין מעט יודע אבל שתשעים ותשע אחוז של הנשמות שיוצאים מהעולם לא מגיעים לגן עדן, והעונש שלהם הוא הרבה יותר קשה מזה, אז למה לא כואב הכאב הפשוט הזה? כי זה יותר מופשט, זה יותר רוחני וזה לא לעין הרואה, האדם לא רואה את זה. אבל אדם שחי טיפה יותר בעולם רוחני לא צריך לשמוע חדשות, הוא לא צריך לדעת מה שקורה בעזה או בטורקיה או בלבנון, כואב לו המציאות, אם הוא רק רואה טיפה ממה שקורה במציאות שהכל כאן כואב הכאב הזה מצטרף לכאב עצום ונורא, ואז הוא יכול לכאוב, וכמו שיש לאדם קומה שלימה מעומק הנשמה עד הגשמיות, אז הוא גם כואב על הגשמיות הפיזית של אנשים אחרים, אבל בפועל לכאוב רק על זה? זה הכאב העצום שיש בבריאה שרואים רק ענף בלי שורש, רואים גוף בלי נשמה, זה עיקר הכאב.
