שהוא לא מתנועע ממקום למקום בבחינת "דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר" אלא התנועה היא באותו מקום והיא הנקראת 'תורת שעשועים'. הפנים במה שיצחק רצה לברך את עשיו כי עשו הוא מאותו שורש של שעשוע [שאותיות עשו בתוכו], זה תפיסת המדרגה של יצחק כיצד מתגלה מכחו מדרגתו של עשיו, אלא שעשיו מצד עצמו כמובן, היה נפול להיכן שהוא נפל.
מכח ההארה של יצחק שבא לברך את עשיו – הוא מברך אותו באותו מקום של תנועה של שעשוע, זו מדרגת תורתו של יצחק שהיא תורת השעשועים ומכח כך הוא בא לברך את זרעו כי הוא תופס את זרעו באותו מדרגה של תנועה שהיא באותו מקום עצמו.
מדרגת עוה"ז – תנועה של עינוי, ומדרגת עוה"ב – תנועה של שעשועים
הזו היא בעצם שורש התיקון של ההארה כל הבריאה כולה, כל תפיסת התנועות שמתגלות בבריאה הם הופכות להיות נע- עינוי. השורש של התנועה שמתגלה באברהם זה בשעת ירידתו למצרים – "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה".
יעקב אבינו בהליכתו ללבן שבחזרה וכן הם כורתים ברית על הגל – "עד הגל הזה ועדה המצבה הזאת" ושם נאמר "אם תענה את בנותי", זה היציאה לחוץ לארץ שיש בה את הגדרי עינוי וכן כשיעקב חוזר לארץ ישראל יש את המעשה דדינה שנאמר שם על שכם בן חמור "וישכב אותה ויענה", לשון של עינוי.
מכח מדרגתו של יצחק מתגלה אבל שהעינוי הוא לא עינוי אלא העינוי עולה ומתעלה לכח מדרגת ה'נע במקומו', והוא מעלה את עשיו למדרגת "כי אח עשיו ליעקב", - יצחק מעלה את עשו לשעשוע מכח מדרגתו ואז התנועה היא איננה עינוי אלא התנועה היא במדרגה של שעשוע.
ההבדל בין תורה של עולם הזה לתורה של עולם הבא, בתורה של עולם הזה נאמר "שתהיו עמלים בתורה" שיש עינוי בהשגת הדברי תורה וכמו שהוזכר פעמים הרבה ששורש העינוי של תורה זה הע' פנים לתורה והנ' שערי בינה, עמל התורה.
כח הארתו של יצחק זה הארה של תורה של עולם הבא והתורה הזו היא לא במדרגה של עינוי, התורה הזו היא תורה 'במקומה', הכל גלוי מתוך אותו מקום – כל ה'ילכו מחיל אל חיל'.
מדרגת העקידה – לעקוד את הכל למציאות ה'אחד'
לך מארצך' זהו תפיסת העינוי, אבל 'לך תפיסת ה'ילכו מחיל אל חיל" היא תורת שעשועים, זה עומק גילויו של יצחק. מכח הארת העקידה עוקד את הכל יצחק ומצרף את הכל, הוא עוקד את העוה"ז והוא עוקד את העולם הבא. – הוא עוקד בנפש את אברהם ואת יצחק והוא עוקד במקום את כל ארץ ישראל בד' אמות והוא עוקד בזמן עוה"ז ועוה"ב יחד, זה עומק שורש הגילוי שהכל מציאות של אחד ושם ההיפך ממציאות ה'נאנק' אלא שם הגילוי של שער הבינה – "וקראתם דרור בארץ" שנאמר על שנת החמישים, שמה מתגלה "יובל היא שנת החמישים", זה הארתו של יצחק.
הכל נעקד, כל מה שמתפרט ועי"כ בשבעים, כל מה שמתפרט בשבע שנים ובשבע פעמים שבע שנעשה שנת החמישים שזהו שנת הנ', - מכחו של יצחק זה לא הע'-נ' של עינוי – מדגישים – אלא 'אחד' של הנ', זה גילויו של יצחק. אברהם יש 'אחד היה אברהם' אבל מכח מכחו של יצחק מתגלה ה'אחד' השלם של עליונים ותחתונים – "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".
תקציר מהשיעור:
[מתברר כאן בשיעור שרשי כח התנועה והמנוחה שהם דבר והיפוכו ואיחודם בגילוי של התנועה המתמדת שבמקום המנוחה עצמו]
במהלכי האות נ' יש דבר והיפוכו
[-שרמוז במילוי – נו"ן, נ' ונ'], מצד אחד היא שורש הנע, התנועה, ומאידך היא שורש הנח, המנוחה, - ומכח כך מתגלה בכח התנועה שני אופנים של קלקול, או תנועה שמגיעה לידי מנוחה דקלקול שהיא שביתה מתנועה בבחינת מוות שזהו שורש האנחה שכנגד הנח דתיקון, או תנועה שלא באה לידי מציאות של מנוחה בבינת נע ונד שגורמת שהאדם נאנק מעצם התנועה עצמה שזה שורש האנק שכנגד הנע דתיקון.
התיקון הוא גילוי ה'נע' שבמקום ומעמקי ה'נח', תנועה מתמדת שנמצאת במדרגת המנוחה.
באדם הראשון שנתגרש מגן עדן
התגלה מצד הקלקול התנועה מהפנימיות לחיצוניות בבחינת פוק וזה מה שמתגלה גם בקין בנו ה'נע ונד תהיה בארץ' ומצד כך האות קו"ף [=אותיות פוק] היא השורש של הקלקול והקללה, ולכך נתמעטה קומתו של אדם הראשון לק' אמה.
התיקון הוא במדרגת יצחק ושורש שהוא אותיות חצי - ק' שמגלה שהאות ק' הוא לא ק' כפשוטו אלא היא הכפלה של הנ' – שזה הגילוי של הנו"ן הגמור – ה'נח' וה'נע'. ומצד כך מה שיצחק נולד לאברהם כשהוא בן מאה שנה ויצחק מוצא מאה שערים זה משורש ה'לך-לך' דאברהם שהוא ב' פעמים נ' – שזה שורש תחילת תיקון התנועה של אדם הראשון במה שמתגלה אצל אברהם התנועה ההפוכה מבחוץ לפנים, אל ארץ ישראל.
אבל, אצל אברהם ויעקב שהם גם
יוצאים מא"י מתגלה המעין דמעין של יציאת אדם הראשון מגן עדן לחוץ, ומצד כך עדיין אין את התיקון השלם של הק', אבל אצל יצחק שאין יציאה מא"י מתגלה שא"י היא מקומו ונחשבת כד' אמות שלו וכל תנועתו בא"י היא תנועה במדרגת המנוחה בגדרי שבת שנאמר בה "שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו" שהתנועה היא 'במקומו' – וזוהי מדרגת "תלמיד חכם איקרי שבת" שמתגלה בעיקר אצל יצחק, וזהו התיקון של הקו"ף שהיא איננה פוק אלא באופן של ב' נוני"ן.
שורש הב' פעמים נ' הוא בפרשת 'ויהי בנסוע הארון' שיש נ' לפניה ונ' לאחריה שמגלה שהנסיעה של הארון, ה'נע' של ה'יסעו' וה'נח' של ה'יחנו' שהוא "על פי ה'" 'במקומו דמי' שזהו שורש הדין שה'סותר' שבמשכן הוא 'על מנת לבנות במקומו', ומכח נסיעת הארון מתגלה ה'ארון נושא את נושאיו' שכל הכנסת ישראל נישאים במדבר במדרגה של 'במקומו דמי'.
לכך מתגלה בקריעת ים סוף ובהקבלה שהים נקרע מכחו של יוסף שנמשל לדג ודגים נקראים בארמית 'נוני' מלשון נו"ן כי חיותו של הדג היא בים שמוגדר כולו כמקום אחד, ומצד כך עם ישראל הם בבחינת 'נוני' והם עדיין בהגדרה של אותו מקום גם לאחר שעברו את הים, וכן כניסתם לא"י היא ע"י יהושע בן נון שהוא בהבחנה של בן נ'.
כל תפיסת התנועות שמתגלות בעולם הזה הם נע בבחינת עינוי שאלו הם הלשונות של עינוי שמתגלים באברהם ["ועינו אותם"] וביעקב ["אם תענה את בנותי", "ויענה"] ומצד כך עמל התורה בעוה"ז הוא משורש הע'-נ' שבעינוי, ע' פנים לתורה ונ' שערי בינה, וזהו עומק של התנועה בעולם שהיא ממקום למקום שמכח חֶסר שקיים כאן הוא הולך למקום אחר להשלימו בבחינת דברי תורה 'עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר', אבל יצחק הוא במדרגת עוה"ב שהוא יום שכולו שבת וכל התנועה של ת"ח שאין להם מנוחה אפי' בעוה"ב הוא תנועה במקום המנוחה עצמו מכח שהכל נמצא באותו מקום ואין צורך להשלים ממקום אחר, וכל התנועה היא תנועת שעשוע.
שורש תיקון ה'אנק' זהו הגילוי שהק' שהוא הכפלה של הנ' שורשו בא' שזה הגילוי של תנועה שכולה באותו מקום מכח שהכל גנוז באל"ף – באלופו של עולם שהכל נמצא ב'אחד', וזהו עומק ההארה של העקידה שמכח יצחק עוקד את הכל, את אברהם ויצחק במדרגת נפש, את העוה"ז והעוה"ב במדרגת זמן ואת כל ארץ ישראל לד' אמות [שמתגלה ב'קיפל כל ארץ ישראל תחתיו' שנאמר ביעקב] במדרגת מקום, וע"י שהכל נעקד ל'אחד' מתגלה ה'אחד' השלם.
