מחלוקת קרח ועדתו – שורש כל המחלוקות בבריאה, הם ממחלוקתו של קרח ועדתו. וכח המחלוקת בבריאה, מצד התיקון, זהו מכח האור דלעתיד לבוא, שזהו כח של ביטול, שזהו אור של ’כלות’, אור של אחדות שמאחד בין הכלי לאור, ע”י ביטול הכלי לאור, ביטול הגוף לנשמה. אך בקלקול, הוא מבטל את חבירו, ומשתמש באור הכלות במקום הלא נכון. וזו הייתה טענתו של קרח, “כל העדה כולם קדושים”, שהכל אלוקות, הכל קדוש, גם הגוף, אחדות מוחלטת בין הנשמה לגוף, ע”י ביטול הגוף לאור הנשמה, שזהו האור דלעתיד לבוא של תחיית המתים [משא”כ היום שהגוף חוזר לעפר – “מעפר באת ולעפר תשוב”]. וכח זה חזר אליו בחזרה, שהארץ פתחה את פיה ובלעתו בנשמה וגוף יחדיו. (שבת קודש – בלבבי משכן אבנה, עמ’ רכ”ו ואילך)
– קרח ועדתו – מצד אחד טען קורח “כל העדה כולם קדושים”, ומצד שני רצה להיות נשיא. ויישוב הסתירה, שמצד ה’אין’ שבו טען שאין צריך לראש, אך מצד היש שבו רצה להיות נשיא. וכל זה מצד שהיש והאין שבו אינם מאוחדים כדי הצורך, ולכך יש מהלך נפרד לאין שבו ומהלך נפרד ליש שבו, אולם מצד התיקון, האין והיש כלולים זה בזה, וזהו התיקון הגמור. וזהו שורש מחלוקתו של קורח, שמחד נבעה מאור האחדות הגמור, ומאידך לא הביאה לידי אחדות אלא להיפך, ואין לך מחלוקת גדולה מזו, וזהו מחמת שלא היה בהם איחוד כראוי בין הגוף והנשמה [בין היש והאין]. (תורת הרמז – בלבבי משכן אבנה, פרשת קרח, ט”ז ז’; שבת קודש – בלבבי משכן אבנה, שם)
– קרח ועדתו – ישנה התדבקות בקב”ה מצד הגבול, מצד ’תכלית’, שלבריאה יש תכלית [כגון לגלות את מלכותו, להיטיב לנבראיו, לגלות ייחודו, ועוד טעמים], ויש התדבקות בקב”ה מצד הבלתי בעל גבול, מצד הא”ס. ועומק טעותו של קורח, ששאל את משה מה הדין בטלית “שכולה תכלת”, שהעמיד את הדבקות בקב”ה רק מצד נקודת התכלית – תכלת שבציצית, ללא הנקודה של ה’לבן’ שבציצית, שבלבן אין אחיזה – התפיסה שלמעלה מהגבול. ורצונו ית’ בשניהם, “וראיתם אותו וזכרתם”, שהציצית תזכיר לאדם גם את התכלת – תכלית, וגם את הלבן – הדבקות בא”ס ללא תכלית. (בלבבי משכן אבנה, מועדי השנה, חלק א’, עמ’ רמ”ו)
– קרח ודעתו – יש את פנימיות הנפש, שזו הנשמה, ויש את חיצוניות הנפש, שאלו הם שאר רובדי הנפש. כאשר נקודה יוצאת מהנשמה, היא יוצאת בטהרתה, אך כאשר היא יורדת לשאר רובדי ולבושי הנפש, אם הלבושים זכים, הנקודה נשמרת כצורתה, אך אם אינם זכים כל צרכם, אזי הנקודה מתראה בכל לבוש לפי רצון ומהות הלבוש. וזהו הביאור שמצינו במחלוקתו של קרח על משה כמה סיבות למחלוקת, כמובא ברש”י (טז, א), שנתקנא על כך שמשה מינה ע”פ הדיבור את אליצפן לנשיאות על בני קהת, ועל כך שמשה ברר לאחיו אהרן כהונה. וזהו מחמת שבשורש הנשמה, טענתו של קרח אמיתית, אך כאשר היא השתחלשלה לשאר לבושי נפשו, כל לבוש נתן פירוש משלו, ומכך נוצרו טענות שונות. וז”ש “ויקח קרח”, ואתפליג, שהיה פילוג [ותרגומו] בלבושי נפשו. (תורת הרמז – בלבבי משכן אבנה, פרשת קרח)
– קרח ועדתו – פיקחותו של קורח, היא זו שהולידה את חטא המחלוקת, וכדברי חז”ל “קורח שפיקח היה מה ראה לשטות זו וכו”’. אילו הייתה בו תמימות וישרות וקבלת עול נביא ה’ – משה רבינו, לא היה מגיע לחטוא בכך. (בלבבי משכן אבנה, חלק ד’, פרק י”א)
– ’מחלוקת קרח ועדתו’ – בלשון המשנה אמרו ’מחלוקת קרח ועדתו’ [שזו מחלוקת שאינה לשם שמים], ולא ’מחלוקת קרח ומשה’, וביארו המפרשים, שזהו מחמת שבתוך עדת קרח עצמה הייתה מחלוקת, אך משה רבינו מעולם לא חלק על קרח. ועל אף שחלקם באו עם אותן טענות, אך המניע של כל אחד היה פרטי, שעל ידי כן ישיג לעצמו שררה. משא”כ מחלוקת לשם שמים, זוהי מחלוקת שהמניע את החולקים הוא לגלות את דבר ה’. (מסילת ישרים עם פירוש בלבבי משכן אבנה, חלק ג’, פרק כ’, עמ’ שט”ז)
