לנצל הכוחות הבאים משמים לטובה

איתא במדרש רבה (יח, כב) מעשה באחד שהלך מארץ ישראל לבבל, וכשהיה אוכל לחם, ראה שתי ציפורים ניצים (מריבים) זה עם זה, והרג אחד מהם את חבירו, הלך הציפור החי והביא עשב והניחו על פי המת והחייהו, הלך אותו האיש נטל את העשב ההוא שנפל מפיו של הציפור, ורצה להחיות בו את המתים, כשהגיע לסלמה של צור (שם מקום), מצא אריה מושלך מת, רצה אותו אדם לנסות את העשב, הניחו על פיו של האריה והחייהו, עמד האריה ואכלו.

בספר נחלת אליעזר כתב דבר נפלא, מעשה זו מלמדינו מוסר השכל הנוגע למאורעות הפרשה הלזו: כי הנה הקב"ה משפיע על האדם סייעתא דשמיא ומשלח לו כוחות כדי שיוכל להתעלות ולבא למדרגות רמות, ומה עושה האדם?! הולך ומשתמש בהן לגריעותא! כמו שמצינו בקרח ובלעם שניתנו להם כוחות למעלה מן הטבע, והשתמשו בהם באופן שאינו ראוי. והרי זה דוגמת אותו האדם שהחיה את הארי, ולבסוף המיתו הארי, שנמצא שגרם רעה לעצמו, וכן הוא אצל כל אדם, שמקבל משמים כוחות להשיג מעלות רמות, ומאידך גיסא יכול לנצל כוחותיו אלו להשחתת העולם, והחכם עיניו בראשו שלא לאבד המתנות טובות שנותנים לו, וישתמש בהן אך ורק למעליותא ולא להיפוך ח"ו.