מידה כנגד מידה

וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרְכוּשׁ (ט"ז, ל"ב)

וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה' וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת (ט"ז, ל"ה)

ובגמרא (סנהדרין ק"י, ע"א): "במתניתא תנא: קרח מן השרופין ומן הבלועין. מן הבלועים – דכתיב: ותבלע אותם ואת קרח, מן השרופין – דכתיב: ואש יצאה מאת ה' ותאכל את חמשים ומאתים איש, וקרח בהדייהו".

הנה מוצאים אנו, כי קרח ועדתו – מצאו את מותם בכך שנבלעו באדמה אשר פצתה את פיה, בעוד מאתיים וחמישים האנשים מקריבי הקטורת – מצאו את מותם באמצעות האש אשר יצאה מלפני ה'. ולכאורה יש להבין: במה נשתנו אלו מאלו? הלא כולם שותפים היו באותה מחלוקת?! יתר על כן... גם אם נאמר כי חטאם של קרח ועדתו היה גדול יותר מחטאם של מאתיים וחמישים מקריבי הקטורת, עדיין יש מקום להתפלא, אחר שקרח בודאי נמנה בין אלו שחטאם הוא החמור ביותר – מה טעם היה לעונשו בעונש כפול, עם השרופים ועם הבלועים? וכי לא די היה בעונש החמור שבין השנים?

תשובה לשאלות אלו, נמצא בעקבות המעשה הבא: היה זה בשנת תרמ"ב, כאשר הגיע לירושלים מייסד מוסדות חברת כי"ח הצרפתית, כדי לסייע בכינונו של בית ספר ברוח ההשכלה... בכוונתו של אותו ברנש היה להתפלל בשבת הקרובה בבית הכנסת ה'חורבה', ולרבי יהושע לייב דיסקין נודע כי בין גבאי בית הכנסת ישנם כמה וכמה שרוח ההשכלה כבר אחזה בהם... קרא אפוא רבי יהושע לייב... לתלמידו הגדול – רבי יוסף חיים זוננפלד, והורה לו לגשת תיכף ומיד אל בית הכנסת 'החורבה', ולהכריז בריש גלי את דבר החרם... [הסיפור ממשיך בתיאור מסירות הנפש של ר' יוסף חיים והעונש שקיבל המורה שהכה אותו שנים לאחר מכן].

הרי לנו, כי הקדוש ברוך הוא גובה את שלו מידה כנגד מידה! אותה היד שהונפה על שליחם הנאמן של גדולי ישראל – קיבלה את עונשה משמים! ומכאן, תשובה לשאלתנו: שכן הנה, בין האנשים שהצטרפו לקרח, ניתן היה למצוא שני סוגי אנשים. היו שם אנשים כמו דתן ואבירם, אשר מעשיהם נבעו כולם מתוך שאיפותיהם הארציות והגשמיות. אנשים אלו, נענשו בכך שהארץ פצתה את פיה ובלעה אותם. אולם ביניהם היו גם מאתיים וחמישים מקריבי הקטורת, אשר היו אנשים נעלים ביסודם, ומעשיהם נבעו מתוך שאיפה רוחנית – גם אם מוטעית לחלוטין. אנשים אלו נענשו אמנם במיתה, אולם מותם היה בדרך של מידה כנגד מידה – מוות רוחני באמצעות אש רוחנית שיצאה מאת ה'.

היוצא היחיד מן הכלל היה קרח, אשר מעשיו נבעו מתוך שני מניעים: מחד – היתה לו שאיפה רוחנית, לזכות להעפיל למדרגות נישאות בעבודת ה' באמצעות הכהונה, אולם מאידך – היתה לו גם שאיפה גשמית וארצית, לכבוד ולגדולה... לפיכך, קרח אכן נענש מידה כנגד מידה בשתי הבחינות: הוא נשרף באש הרוחנית – כנגד שאיפתו הרוחנית, וגם נבלע באדמה – כעונש על שאיפותיו הארציות...