יוצרת תפיסה של חציצה, הבדלה, חלוקה, כריתה. הקפדה יוצרת כריתה של הדבר, ההקפדה חותכת את הדבר. הגמרא אומרת שיש שלשה פתחים לגהנים, ופתח אחד נמצא במדבר, והשר הממונה על הפתח הזה נקרא קיפוד, ושם נבלעו קרח ועדתו, וכמו שמפורש בקרא שקרח ועדתו נבלעו בפתח שבמדבר. קרח כל מציאותו היה מחלוקת, חלוקה, הוא בא לחתוך ולחלק דברים. ברור שאין ענינו של קרח רק לחתך בפועל בלבד, אלא 'איזהו מחלוקת שאינו לשם שמים – זה מחלוקת קרח ועדתו', זה תפיסה שבכל דבר שהוא נוגע בו הוא מחלק אותו. כמובן שבשורש זה התגלה באופן של מחלוקת קרח על משה רבינו, אבל יש תפיסת קרח בקומת הנפש שהוא כח לחלק דברים.
המתפשט מזה הוא – שנאה, מלשון שנים. אבל ה'שנים' הענף הזה היא רק תוצאה כאשר מחלקים את 'אחד' לשנים. אבל שורש הכח הזה, עצם הכח לחלק, לכרות, להבדיל – זה נקרא המידה השורשית שנקרא קפדנות. (דע את מידותיך אש – הקפדה 091)
הגמרא אומרת חללו של גהנים נברא קודם העולם, (פסחים נד.) ואור של גהנים נברא ביום שני דמעשה בראשית, ששם היה חלוקת מים עליונים ומים תחתונים, וביניהם היה אמצע, רקיע, אותיות קרע – זה שורש בריאת גהנים. וא”כ בעומק מאיפה נברא גהנים? מהרקיע, מנקודת האמצע.
שורש לאמצע דקלקול, עיגול דקלקול, שהתגלה בחטא זה העגל.
העיגול דקדושה מתגלה בבני קרח, שנבלעו באדמה, שורש ומקום נתבצר להם על גבי גהנים. וצריך להבין את הדבר: הם נבלעו בקרקע, וא”כ מאיפה המקום שנתבצר להם? מונח כאן הגדרה עמוקה.
נבלעו ביסוד העפר, “ותפתח האדמה את פיה”, העפר בלע אותם. הם ירדו חיים שאולה. אותו אדמה שבלע את דמו של הבל, אותו אדמה חזר ובלע את קרחו וכל בניו ורכושו. אבל מה ’מקום נתבצר לבני קרח בגהנים’? כי הבליעה של השורש של בני קרח לא היה מדין יסוד העפר, אלא הם נבלעו מיסוד האש, מנקודת האמצע של האש. הבני קרח שנתקיימו, השורש לזה בהבדלת הרקיע ביום שני למים עליונים ומים תחתונים, ושם נבראה גהנים, בנקודת אמצע. ברור שכאשר נתבצר להם מקום והיה להם קיום, מאיפה נתבצר להם מקום? בנקודת האמצע של ראשית בריאתו של אור של גהנים. שם נתבצר להם המקום.
הגמרא אומרת, מי שנותן עיניו במה שאינו שלו, גם מה שלו אינו. והגמרא הביא ראיה מהנחש שנתן עיניו בחוה, ונתקללה ב”על גחונך תלך”. והגמרא אומרת שזה נאמר בנחש, בקין, בקרח, בדואג ואחיתופל, ובגיחזי. כבר דיברנו על היחס בין גיחיזי לגחון. ונאמר בליעה באדמה אצל קין, ונאמר אצל קרח שנבלעה באדמה, מדין “ארורה האדמה”, שפתחה את פיה. אבל בני קרח שניצולו, הם ניצולו מדין נקודת האמצע שבלע אותם. ונקודת האמצע הזו שבולעת אותם היא זו שחוזרת ומחברת את הכל.
הנקודת האמצע שבהם בולעת את הדבר ואז היא בגחלים, בולעת את הכל, והיא מאחדת את הכל. זה הגילוי של חג דקדושה, ואחד מלשונות של חג הוא לשון מחול, ונאמר ’עתיד הקב”ה לעשות מחול לצדיקים וכל אחד מחוי באצבע ואומר זה ה’ קוינו לו’, עומק הדבר, השחור בנקודת האמצע תבלע את כולם, וכאן מקום אחדות של כל הבריאה כולה. “לכן אתה א-ל מסתתר”, מצד הנקודת האמצע של שחרירות דאש, נעשה חיבור לכולם. (דע את מידותיך אש – גחלת 096)
