מובא בגמרא (סנהדרין קט: אמר רב; און בן פלת, אשתו הצלתו. אמרה לו לבעלה: מה מועיל לך כל העניין הזה? אם זה קרח הרב - אתה תלמיד, ואם משה הרב - אתה תלמיד, בכל מקרה אתה לא תרוויח. אמר לה: ומה אעשה? עמם הייתי באותה העצה, אמרה לו: שב בבית - ואני אצילך. הלכה והשקתו יין והשכבתו במטה, וישבה על פתח הבית, וגילתה את שערותיה. כל מי שבא וראה אותה - מיד חזר )שלא רצה להסתכל על אישה גלוית ראש), בינתיים נבלע קרח וכל עדתו. על כך נאמר במשלי (יד, א): "חַ כְמוֹת נָשִּ ים בָנְתָ ה בֵיתָ ה וְאִּ וֶּלֶּת בְ יָדֶּ יהָ תֶּ הֶּרְ סֶּנּו " - זו אשתו של און בן פלת . וצריך להבין, מה חכמה גדולה יש כאן לאשתו של און בן פלת? האם הוא עצמו לא יכול היה לחשוב על זה ?
הסיפור התרחש באחת השכונות המתחדשות בארץ. ציבור גדול של יהודים שבאו להתגורר במקום. זקוק היה לבית כנסת. אחד האברכים הנמרצים בשכונה, מינה את עצמו לגבאי ואחראי. לאחר חיפושים, איתר יהודי גלמוד אשר התגורר בגפו בתוך בית גדול ורחב מידות בשכונה יוקרתית בירושלים. הגלמוד, הביע את חפצו למכור את ביתו, ואת התמורה אשר הסתכמה בכמה מיליונים, לתרום עבור בניית בית הכנסת. הוא עצמו בשנים המעטות שנותרו לו לחיות ב"פרוזדור", יסתדר בדירה קטנה שכורה, ובינתיים יכין לעצמו "טרקלין" מפואר לעולם הבא. התיישבו הקשיש עם הגבאי אצל עורך דין וסידרו את הדברים ביניהם בחוזה מפורט. אחד מן הסעיפים בהסכם, דרש מן הגבאי, לרשום חלק ניכר מבית הכנסת על שמו של התורם. הגבאי לא ראה בכך כל בעיה, כי הרי היהודי נחשב לגלמוד ואלמוני.
בניית בית הכנסת ארכה כמה שנים , ובסיומן עמד הבניין על תילו, מפואר ומרשים מאוד. הזקן אף זכה להשתתף בחנוכת הבית ולאושרו לא היה גבול. יחד עם בניית בית הכנסת, גם נחנך אולם שמחות מפואר ומרשים. מלכתחילה, יועד האולם עבור המתפללים, אלא שמיקום בית הכנסת והגישה אליו משכו תושבים רבים מן השכונות הסמוכות, והזמנות רבות החלו לזרום. בתוך כמה שנים, הפך האולם להיות אחד האולמות המרכזיים ביותר בעיר. מתפללי בית הכנסת אמנם שילמו מחיר מסובסד עבור השימוש באולם, אך שאר התושבים, התבקשו לשלם מחיר מלא. מיום ליום הביקוש רק הלך ועלה, והעיסוק הרב מסביב לאולם, דרש מן הגבאי להעמיד עובד במשרה מלאה. באותה תקופה, חיתן הגבאי את בתו הגדולה, ואך טבעי היה שהיא תשמש כמנהלת האולם ובשעות הערב לאחר הכולל, יגיע החתן לנהל את העניינים. בנו הצעיר יותר שהתחתן אף הוא, פתח קייטרינג במקום וידיו היו מלאות תעסוקה.
כמה שנים נוספות עברו. באחד הימים, נכנס לבית הכנסת יהודי עם כיפה קטנה לראשו וזיפי זקן אפורים קצרים מעטרים את פניו, לא היה זה אורח סתמי בכלל. מתברר שהתורם הלך לבית עולמו, ומשום מקום צץ פתאום אחיין שהוא היורש הטבעי. הוא בא בדברים עם הגבאי , והודיע לו שעל פי חוק, החל מהיום, הוא בעל הבית על בית הכנסת. לאחר רגעי ההלם, פנה הגבאי לעורך הדין אשר אצלו נחתם ההסכם עם היהודי הגלמוד, והתברר, שהסיפור לא פשוט בכלל. היה ברור לכל המתפללים, שאי אפשר להסכים שיהודי שחיי הקהילה כל כך זרים לו, יהיה כאן בעל הבית. וכך התעוררה סערה אדירה בבית הכנסת. הגבאי החליט שלא לחשות. לאחר שהיורש סירב להתדיין בבית דין שהיה מקובל על הצדדים, קיבל הגבאי היתר לפנות לערכאות. כך החלה מערכה מסונפת, שחוץ ממה שעלתה דמים מרובים, הייתה מלווה בהמון מתח ולחצים.
באחד הימים, הסיח הגבאי את לבו לפני חברו, על הקשים החיים ועל לילות טרופי השינה שהוא חווה. "ואם כך, בשביל מה לך כל זה"? תמה החבר באוזנו. הגבאי הזדעק: " מה זה בשביל מה? האם אתה קולט מה שמתרחש כאן? מגיע יהודי, לפי השמועות הוא בקושי שומר שבת, והוא יהיה כאן בעל הבית!? זה עלול להמיט חורבן. הוא עשוי להכניס את כל ההשקפה הפסולה שלו לכאן. חייבים להילחם! זו מלחמת מצווה לה' ולתורתו" ! הגבאי המשיך לצטט הרבה מן המקורות לטובת מלחמתו.
בתקופה הבאה, הגבאי חזר והתלונן על לחצים קשים וכאבים ומחושים שונים, וכאשר החבר ניסה שוב לשכנעו לעזוב את המערכה בטענה שזה מזיק לבריאותו. ענהו הגבאי "שלוחי מצווה אינן ניזוקין'' . הדיונים בבית המשפט נמשכו, וככל שעבר הזמן, החל הגבאי לזנוח את העיסוקים החשובים בבית הכנסת, לטובת העיסוק במערכה הגדולה. היו אלו ימים ספורים לפני הכרעת בית המשפט. הגבאי קיבל טלפון מחברו. "יש לי מידע חשוב מאוד עבורך". שמעתי שבית המשפט מתכוון להעניק לנו את הבעלות על בית הכנסת, ואת האולם להעביר לבעלותו של היורש". הייתה שתיקה ארוכה... ניכר היה שמשהו גדול מתרחש בלבו של הגבאי. למחרת בבוקר התקשר הגבאי לחבר, "נראה לי שאני עוזב את כל המערכה. אבל תגיד לי, מאין יש לך את המידע הזה"? הלה נענה: "כבר אומר לך, אבל לפני כן תגיד לי מדוע אתה עוזב את כל המערכה"? הגבאי התבייש לענות, חברו לא הרפה מהגבאי עד שהוא נענה לו ואמר: "תראה - אני חשבתי שתהיה לי כאן פרנסה עבור הילדים שלי. אבל אם אין לי את האולם, אז כל המלחמה לא שווה לי. ועכשיו תענה לי אתה: "מאין יש לך את המידע"? תגובת החבר הותירה אותו פעור פה: "זה מידע בלי כל בסיס, אבל היה לי חשוב שאתה תגיע למסקנה המתבקשת. רציתי שתסיק בעצמך מה מניע אותך, האם זו מלחמת מצווה או מריבה על כסף. כך אולי תעשה לך מחדש את החשבון, אם זה שווה לך". "מה אומר לך"? הגיב הגבאי, "אתה יהודי פיקח"!
זו הייתה חכמתה של אשת און בן פלת. באותו זמן שהוא דיבר על מלחמת קודש, היא קלטה בחכמתה את הסיבה האמתית שמניעה אותו. והבינה שהוא רוצה כבוד ותו לא. רק לאחר שהיא שאלה אותו את השאלה הנכונה, הוא קלט בעצם שמה שמניע אותו זה הרצון להנהיג, והרי לזה הוא לא יגיע ממילא, וכך החליט לעזוב את המחלוקת ולכן ניצל.
