"ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן" [טז, א]. (ניצוצות)
איזהו עשיר? ומה ראה קרח לחלוק עם משה? נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל (רש"י).
כל אוצרות קורח לא ישמחו את האדם, אם אינם שלו, אם אינם מיגיע כפיו, ואם הוא מרגיש, שאין לו תביעה מוסרית עליהם, קורח, שקיבל את רוב עושרו מאוצרו של פרעה, לאחר שהיה שומר האוצרות שלו – ואוצרותיו של פרעה כללו את כל שאסף יוסף מכל העולם כתשלום עבור התבואה! – כל האוצרות הללו לא יכלו לשמח את קורח. אחד הקשיים בדרך אל השמחה הוא תסמונת ההשוואות. קורח היה יכול להיות מרוצה מאד במה שהיה לו, אילולי קיבל אליצפן את נשיאות השבט. כעת, כשהעמיד את עצמו לעומת בן דודו, צפה על פני המים חוסר שביעות הרצון. מנת משכל, עושר, וגבורה... כל אלו שורשם נעוץ בהשוואות. ועשיר – עשיר הוא זה השמח בחלקו. הימנעות מן ההשוואות מאפשרת לאדם להודות לה' על מה שיש לו, במקום לבכות את אשר יחסר.
כשמתעוררת מידת הקנאה, עלינו לזכור את דבריו של רבינו ה'מסילת ישרים': "הקנאה גם היא אינה אלא חסרון ידיעה וסכלות, כי אין המקנא מרוויח כלום לעצמו וגם לא מפסיד למי שהוא מתקנא בו...", ואז יקל עלינו להתגבר על המידה הרעה הזו, כפי שיעיד הסיפור הבא:
בישיבה לא למדתי מי יודע מה, ולדאבוני לא זכיתי להיות מיושבי בית המדרש, וע"כ לאחר נישואי ידעתי שעלי לחפש עבודה כדי שאוכל להביא טרף לביתי. לאחר בירורים נרשמתי עם חברי משה אהרון לקורס הנהלת חשבונות. אחר תקופת הלימוד הייתה בידנו תעודה. והתחלתי לחפש עבודה אולם ברוב המשרדים העדיפו מנהלי חשבונות ותיקים שיש להם ידע והמלצות בנושא. על דבר אחד לא היינו מוכנים להתפשר – לא לעבוד בחברה מעורבת. גם המחיר שהציעו לנו כמשכורת היה מגוחך במיוחד. בסופו של דבר הבנתי שעל גובה המשכורת אצטרך להתפשר ועם הזמן תעלה גם היא.
התחלתי לעבוד בבית חרושת גדול, הייתי אחד ממנהלי החשבונות, במשרד היו 3 מנהלי חשבונות כשאחד מהם אחראי על כולם. חברי שלמד איתי עדיין לא מצא עבודה. חצי שנה חלפה, המשכורת שלי גדלה באופן משמעותי, באותו זמן פתחו במשרד שלוחה נוספת והיה צורך במנהל חשבונות נוסף. מיד הצעתי את חברי והמלצתי עליו המלצות חמות, המנהל שהיה מרוצה ממני סמך עלי והזמין אותו לראיון אישי. מהר מאוד השתלב חברי, משה אהרון, בעבודה והפך למנהל חשבונות מהשורה. כך עבדנו ביחד 5 שנים נוספות, היינו שלושה מנהלי חשבונות ועוד אחד בכיר שהיה אחראי על כל הסניפים, המשכורת שלו הייתה בהתאם, כמעט פי שניים משלנו.
לאחר 5 שנים הודיע מנהל החשבונות הבכיר כי הוא מוכרח לעזוב את העיר, לגבינו זה אמר שמישהו מאתנו צריך לתפוס את מקומו, הרגשתי כי אני מסוגל למלא את מקומו. באותם ימים הגעתי לעבודה דרוך ומצפה, כל צלצול טלפון הקפיץ אותי גם בביתי, הייתי מתוח ונרגש: שמא הבוס יעדיף לפנות אלי כשאני בבית ולא דרך מקום העבודה.
בוקר אחד כשהגעתי לעבודה, פנה אלי חברי, משה אהרון, וסיפר לי בתמימות כי הציעו לו ליטול את תפקיד מנהל החשבונות הבכיר, הוא גם שאל לדעתי. הבטתי בו המום ושתקתי. כמעט ולא החלפתי עמו מילה רק שאלות עניתי לצורך העבודה. חששתי שקולי יבגוד בי אם אנסה לדבר עמו. הלכתי בתום העבודה לביתי סהרורי כשאני תפוס בהרהורים: הרי אני הכנסתי אותו לעבוד... איך הוא עשה לי דבר כזה... משה אהרון החל ללמוד את תפקידו ואני בחדר הסמוך הרגשתי כמו ילד קטן שחברו הטוב נבחר לתפקיד חשוב והוא ממורמר על כך שלא מעריכים אותו מספיק. כל התכנונים והתוכניות על מה שאדבר ואיך, לא יצאו לפועל, ידעתי שרק אוכל להזיק לעצמי ובעצם המנהל מכיר אותי היטב ואם לדעתו משה אהרון מוצלח יותר לתפקיד לא אוכל לשכנעו אחרת... ידעתי שאני מוכרח לעבוד על עצמי, קראתי הרבה ספרים בגנות הקנאה והשתדלתי להתחזק באמונה. התאמצתי לשוחח עם חברי כרגיל שיחות רעים כמו בימים ימימה, אבל משהו השתנה. הידידות האמיצה התפוררה והפכה לשברירית. לא היה בי האומץ לשוחח עמו על רגשותיי, היו פעמים בהם עברה בי המחשבה שהוא היה צריך לבקש מהמנהל לתת לי את המשרה, הוא סיפר לי בהזדמנות כי הוא חוסך עבור ילדיו ולי... אי ן מהיכן לחסוך.
כך התהלכתי עוד 10 שנים, בזבזתי אותם על דאגה לעתיד, בחוסר אמונה מובהק וביגון חסר טעם. יום אחד התקשר השדכן: "יש לי הצעה מיוחדת, אני בטוח שלא תסרבו לה, ולפני שהספקתי להגיב הוא נקב בשמו של חברי, משה אהרון. יש לו בת מיוחדת... וחוץ מזה הם מוכנים לתת דירה לבחור שימצא חן בעיניהם". "נו" שאלתי, "והבן שלי...", "הבן שלך מוצא חן בעיניהם" אמר השדכן. שנינו המשכנו לבוא לעבודה, החדרים הנפרדים והיחסים שהלכו והתקררו סייעו בידנו להתחמק זה מזה עד אותו יום בו הפכנו למחותנים. הייתי נתון בסבך של התרגשות ואושר. אחרי שבוע פתאום הבנתי מה קרה כאן.
משה אהרון קיבל את משרת מנהל החשבונות, והרוויח את הכסף שכה השתוקקתי לקבל בשביל מה, בשביל לתת אותו לי – לבני. הרגשתי בושה איומה מעצמי ומה-10 השנים האחרונות שעברו עלי בקנאה ובחוסר אמונה. "אתה רואה? הקב"ה נתן לך את הכסף בלי שתטרח עליו". התביישתי, במקום לחיות באמונה פשוטה שהקב"ה יסייע בבוא העת, ביליתי 10 שנים בדאגות של מה יהיה? ואיך? וחיצי קנאה מורעלים עברו לחדר השני בו ישב מנהל החשבונות הבכיר שישב ועבד כדי לתת בבוא היום את הכסף הזה לדירה לבני.
