החיים בדורנו, מכריחה כל מי שרוצה להישאר בן תורה מציאות כצורתו, ליצור מציאות כזו שיהיה לו מקום של חיים עצמיים לעצמו - כך הקב"ה סובב בהשגחתו. ההתבדלות הזו היא כמובן מהשבעים אומות, מאלו שאינם יראי שמים, אבל בעצם זה הרבה יותר עמוק מכך.
ישנה תנועה פנימית, שזורמת ומוליכה את הכל לשאול תחתית. רובם כבר שם, אבל התנועה היא כל הזמן לשם. “ירדו שאול" - זו כל תנועת הבריאה, כך היא מתגלה. ואם האדם לא מעמיד את עצמו כמציאות לעצמו - הוא מתנועע עם כולם. כמובן, יש מי שמתנועע מהר ויש מי שמתנועע לאט, אבל זו אותה תנועה, ובהכרח שהוא ייכלל ח"ו באותה תפיסה של אותה תנועה.
כאשר האדם מבדיל את עצמו מן העולם, בעצם הוא יוצר בשעה לעצמו מדור לעצמו, מעין מה שנאמר אצל בני קרח: “מקום נתבצר להם" - בגיהנם עצמו. וכשהאדם מעמיד את עצמו באותו מקום, התפיסה הפנימית היא שהוא לא נע אחרי מה שנמצא סביבותיו, אלא יש לו תנועה עצמית של חיים.
לרוב בני האדם זה קשה מאוד, מחמת שהאדם מטבעו לא רק שדעתו מעורבת עם הבריות, אלא במחשבתו דיבורו ומעשיו ובכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, הוא מתנועע אחרי אלו הנמצאים סביבותיו. ובמעמקי נפשו של אדם, כשהוא בא לבדוק אם דבר טוב או רע, הוא מביט לראות מה עושים אלו שנמצאים סביבותיו, ואם רואה שנהגו להיתר, הוא אומר: ’נו, כבר התירו פרושים את הדבר'... וממשיך הלאה.
זה היה נכון עד הדור האחרון, אבל בדור האחרון גם זה לא נכון, בדור האחרון חייב שיהיה לאדם עולם לעצמו. דברים אלו הם בגדר פיקוח נפש גמור. זו ההצלה היחידה שעל ידה האדם יכול להתקיים כאן בעולם: ליצור מציאות של מדור בין המצרים לעצמו, חיים לעצמו. (חורבן הדור וחיי פנימיות, תשע"ז 028)
