ההתנהגות הנכונה בזמן אזעקה לפי שיטת ארבעת היסודות

שאלה:

בתקופה הנוכחית, רבים נאחזים בחרדה בעת שמיעת האזעקות, ורצים בבהלה למקלטים. רציתי לברר, מהי הצורה הנכונה להתנהג בשעת אזעקה לפי שיטת ארבעת היסודות?

תשובה:

(נדפס בדברינו בתשובה על "מנוחת הנפש בזמן מלחמה" עיין בעלון 17, שנגענו בעבודה הזו בקצרה תחת "יסוד האש", וז"ל התשובה שם:)

הנפש שבאה מצד יסוד האש היא כח אדיר של בטחון שיכול לאזן את הפחד החד של יסוד האש, כמו בזמן של אזעקה וכדומה. זהו עניינו של "סגולת הנפש החיים", שעניינו שהאדם יתרומם לזכור ולהמחיש לעצמו את המציאות האמיתית הפנימית שכל מהותו של כל הבריאה אינה אלא רצון ה' שהתגלם לעינינו בכל צורתו שאנחנו מכירים, אבל פנימיות מהותו אינה אלא רצון ה' שה' מחיה אותו כל רגע. כאשר האדם ממחיש לעצמו את היסוד הזה ומנסה להרגיש ולהפנים את המבט הזה, זה נותן מנוחה פנימית שיכולה לרכך גם את הפחדים הכי חזקים. ואף שבמשך היום אינו חי עם מודעות והרגשה שלימה למדריגה הגבוהה הזו, מ"מ בזמן של סכנה ממשית זה חלק מעבודת האדם, להמחיש לעצמו את הדברים עכ"פ במדריגת התעוררות חזקה לשעתה, וזה מאזן את תוקף הפחד של הסכנה, וגם משאיר רושם של אמונה ובטחון שמתחזק כל פעם.

[והנה, למי שזוכה לחיות ככה בתמידיות זה מגיע באופן טבעי, מיסוד הרוח ולא מיסוד האש. אך, למי שצריך להתרומם למדריגה הזו שמעבר למדריגתו התמידית, זה שייך ליסוד האש, כמו שנתבאר]

שם הבאנו את דברי ה"שומר אמונים" שכתב, וז"ל: ובמקורות "הנה בבחינת בטחון... הבחינה הראשונה הוא כשהוא כבר עמד בהרבה נסיונות, ובהמשך הזמן וברוב העבודה נתאמת אצלו בחוזק תוקף מדת הבטחון בל ימוט עולם ועד, וזה הנקרא בתואר ובמעלת "בוטח", דכתיב אשרי אדם בוטח בך, בוטח בה' אשריו. ויש מדריגה הפחותה מזה שהוא גם כן מחזק לבו בבטחונו, רק אינו כמו הראשון, וזה נקרא חוסי בו יתברך, אשרי כל חוסי בו, שכתבו הספרים שהחסיון הוא פחותה במדריגה מבטחון" (שומר אמונים, דרוש הבטחון, פ"ה).

[אולי כוונתו לדברי רבינו יונה (משלי יד, כו) וז"ל, "והבטחון יתר על המחסה, שנאמר: 'טוב לחסות בה' מבטוח באדם'."]

שם בביאור דבריו, שלשון "הבוטח" משמע שהוא בוטח מעיקרא, ואינו צריך לעשות פעולה חדשה בשעת הפחד בכדי לחזק את בטחונו, וזוהי המדריגה העליונה. אך, יש עוד מדריגה בבטחון שהיא ה"חוסה" בה', שהכוונה שכאשר יש פחד הוא רץ לחסות תחת כנפי המקום ע"י שמעורר בתוכו הרגשת הבטחון בתוקף רב לפי שעה, וכסגולת הנפש החיים, ואע"פ שודאי אי"ז המדריגה השלימה של הבטחון, מ"מ גם ע"ז כתוב "אשרי כל חוסי בו".

בזמן אזעקה, מצד כלל ארבעת היסודות

מצד יסוד המים: התגובה הטבעית בזמן אזעקה היא שמתעוררת חרדה, ושורשה באדם הוא מכח יסוד האש, שממנו שורש הפחד כידוע. אך, תוקף החרדה מונע מהאדם את האפשרות להתייחס לאזעקה בצורה הנכונה והראויה, ולכן העבודה הראשונה היא שהאדם צריך לרכך את קיצוניות הפחד הזה ע"י כח היסוד ההפכי, יסוד המים. בכדי לעשות את זה, האדם יכול להתבונן לעצמו: הרי ברור שה' לא שלח לנו את האזעקה הזה רק כדי להפחידנו. ממ"נ, על הצד שכבר הגיע זמנינו ושה' רוצה ח"ו שיפגע בנו הטיל, הרי הוא יכול לשלוח אלינו את הטיל גם בלי להפעיל שום אזעקה, ושיפגע בנו ח"ו בלי שנדע לפחד קודם. ואם לא, אז מה העניין שאנחנו סתם נפחד או נרוץ בבהלה למקלט? וחוץ מזה, הרי אנחנו רואים כי מספר האנשים הנפגעים ע"י הטילים הוא ברוך ה' מעט, ולעומת כך, מספר האנשים ששומעים האזעקות הוא מספר עצום מאוד. וא"כ, ברור הדבר כי כוונת השגחה העליונה היא בעיקר לעורר את הלבבות לתשובה ע"י שמיעת האזעקות, בתקווה שלא יצטרכו לקבל ייסורים באופן פיזי, על דרך מה שאמרו חז"ל (ברכות נט.) "לא נבראו רעמים אלא לפשוט עקמומית שבלב".

שכן, האדם צריך לקבל את האזעקה בעיקר לא כ"איום" וכיון שעוד שנייה עלול לפגוע בו טיל ח"ו, אלא כ"קריאה של חיבה", קריאה מאת אבינו שבשמים שרוצה קשר איתנו וקורא לנו להתעורר לחזור אליו יתברך. והוא צריך לדעת שזה שהוא שמע את האזעקה, זה אומר שהקב"ה קורא אליו בפרטות, והוא מעוניין שהאדם יפנים את הקריאה ויפנה אליו יתברך בחזרה. ומעיקר עבודת ה"תשובה" ו"פשיטת העקמומית שבלב" שה' דורש הוא עצם עבודת הבטחון שבעז"ה נבאר עוד מעט, אבל השלב הראשון הוא שהאדם יפנים שה' מעוניין בו ושה' פונה אליו ומבקש את עבודתו, וזוהי תחושה של קירבה ואהבה ודביקות, מכח יסוד המים. בנוסף, האדם צריך לחוש "רשאי" להתמקד בעבודת הבטחון ולא להיות טרוד במחשבות האם הוא צריך לרוץ למקום מוגן או לא. ולכן לפעמים עבודת האדם הוא תחילה ללכת למקום כזה בכדי שיהיה לו את היישוב הדעת לעורר בתוכו את הבטחון, וכמו שכותב הבית הלוי (עה"ת, פרשת מקץ) וז"ל, "הא דהתירה התורה להשתדלות הוא משום דלא כל אדם יכול להגיע למדרגת הבטחון הגמור, וע"כ הותר לו ההשתדלות כדי שיהיה לו סיוע שיגיע למדריגת הבוטח, וצריך כל אדם לחדש לו מלאכה ועסק כדי שיהיה נקל לו לבטוח בה'. וכמו דמצינו בכל התורה שהתירה לפעמים כדי שיהיה לו סיוע לבא להמדרגה המבוקשת, וכמו שאמרו 'לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה', הותרה שלא לשמה כדי שיהיה סיוע לבא לבחי' לשמה. וא"כ שיעור ההשתדלות הנרצה אינו שוה בכל אדם רק כל אחד לפי ערכו".

ולעומת כך, האדם שנוהג שלא ללכת למקום מוגן צריך להיות שלו ורגוע בדרכו שכיון שהוא יכול להגיע לתחושה אמיתית של בטחון גם כח הבטחון הזה.