עם ביאור בלבבי משכן אבנה – שולחן ערוך
סימן יג' - סעיף ג'
אם נודע לו בשבת כשהוא בכרמלית שהטלית שעליו פסול, לא יסירנו מעליו עד שיגיע לביתו, דגדול כבוד הבריות. הגה: ואפילו טלית קטן שתחת בגדיו אין צריך לפשוט. והוא הדין אם נפסק אחד מן הציציות ומתבייש לישב בלא טלית דיכול ללובשו בלא ברכה מכח כבוד הבריות, ודוקא בשבת דאסור לעשות ציצית אבל בחול בכהאי גוונא אסור.
בירור הלכה - סעיף ג'
אפילו טלית גדול (ד"ה אפשר) וז"ל, וכתב ב"י (ס"ק ז) וכתב המג"א שלנו שאין לובשין אותו למלבוש וליכא ביזוי בהסרתו, אפילו הכי אין צריך להסירו, כיון דלא גזרו רבנן, עכ"ל. וז"ל, ולענ"ד דברי הב"י (ס"ק ו) הרע"א בהגהותיו והקשה תמוהים, דהא לא נמנו חז"ל ביחוד לדבר זה להתיר לילך בטלית זו בלא ציצית בכרמלית שיהא שייך לומר כיון דהותרה אמרו כלל, (ברכות, יט, ע"ב) הותרה גם טלית שלנו, אלא דחז"ל אמרו כלל, כבוד הבריות דוחה ל"ת דרבנן, וממילא בטלית היכא דאיכא גנאי לפשוטו מותר, והיכא דליכא גנאי אסור, וצ"ע, עכ"ל. (שבועות, ל, ע"ב) וז"ל, שכתבו התוס' (ס"ק ח) כתב המג"א והנה לחד שינויא, דדוקא גנאי גדול שרי לעבור איסור דאוריתא (חושן משפט, סימן כח סעיף ה') בשב ואל תעשה, אבל גנאי קטן לא, כמ"ש דתלמיד חכם צריך לילך לב"ד להעיד משום דבר איסור אע"ג דגנאי הוא לו, וסבירא להו דלישב בלא טלית הוא גנאי קטן, ומ"מ נראה לי אם נפסק ציצית "ברשות הרבים" בטלית קטן, אין צריך לפושטו אפילו בחוץ, דהפשיטה הוי גנאי גדול, עכ"ל.
שורש הדין שיש כח בחכמים במקום זה להתיר לעבור על איסורא דאורייתא ממש בשב ואל תעשה, ביאר רש"י (ברכות, כ, ע"א, ד"ה שב ואל תעשה עדיף) וז"ל, דברים רבים התירו לעקור דבר תורה מפני סייג ומפני כבוד הבריות היכא דאינו עוקר דבר במעשה ידים אלא יושב במקומו ודבר תורה נעקר מאליו, כגון תקיעת שופר ולולב בשבת וסדין בציצית ודכותיהו טובא ביבמות, עכ"ל.
לדברי המג"א הנ"ל ע"פ תוס' בשבועות נראה דס"ל שחכמים נמנו להתיר טלית שנפסקה ברה"ר, וס"ל שלא אמרו שכל מקום שיש גנאי גדול הותר איסור ל"ת בשב ואל תעשה, אלא בכבוד הבריות שהותר בכל מקום איסור דרבנן כמ"ש הרע"א, אלא בכלל הא שהתירו סדין בציצית, הרחיבו ההיתר אף לטלית קטן בנפסק בר"ה.
שתקנו לבדוק ציצית כל יום, כי חששו שיפסק, ולכך ס"ל לב"י שכאן שיש חשש שיפסק בשבת ברה"ר וכרמלית, לכך הרחיבו ההיתר לעקור איסור תורה בשב ואל תעשה במקום שיש גנאי גדול, וכן לעקור איסור מדבריהם בכרמלית בטלית, וכיון שהתירו בטלית קטן התירו אף בטלית גדול דלא פלוג.
הלכה פסוקה - סעיף ג'
אם נודע לו בשבת כשהוא בכרמלית שהטלית שעליו פסול, אף אם אינו מתבייש אין צריך להסירו.
פירוש על דרך הסוד - סעיף ג'
ושבת - אמרו (מגילה, ג, ע"ב) בעי רבא, מקרא מגילה ציצית ומת מצוה, הי מינייהו עדיף, מקרא מגילה עדיף משום פרסומי ניסא, או דלמא מת מצוה עדיף משום כבוד הבריות, בתר דבעיא הדר פשטה, מת מצוה עדיף, דאמר מר גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה. וכח כבוד הבריות נגלה דייקא במת, שכל הויתו היפך כבוד, שהרי הנשמה נקראת כבוד, כמ"ש למען יזמרך כבוד, וכמ"ש הבעל המאור בברכות, וכשמת נסתלקה נשמתו הנקראת כבוד. ויתר על כן אמרו (ע"ז, כ, ע"ב) דאמר אבוה דשמואל, א"ל מלאך המות, אי לא דחיישנא ליקרא דברייתא, הוה פרענא בית השחיטה כבהמה. והבן מאוד, שמלאך המות שמסלק הנשמה, כל עניינו סילוק הכבוד, ואע"פ כן חס מעט על כבודם ולא פורע להם בית השחיטה כבהמה, מפני כבוד הבריות. ולכך עוטפים את המת בטלית דייקא, שהוא בא לסלק הבזיון ולגלות הכבוד, ששורש הטלית במעשה של שם ויפת שלקח הטלית לכסות את ערות אביהם נח. ובפרט נגלה הדבר במת מצוה, וכלשון המצודות דוד לרדב"ז (מצוה תקפ"א) מת מצוה שאין לו קוברים, אפילו היה כהן גדול, אם לא היה עמו אחר מטמא לו וקוברו, דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה. והבן מאוד, שדין בזיון, מאבזרייהו של רציחה, שפיכות דמים, וכל דין גדול כבוד הבריות, הוא מדין שח"ו אלולי יהא להם כבוד אלא בזיון, נחשבים כמתים, ומת תובע דין כבוד, ודו"ק היטב. וזה עומק דברי חז"ל שאמרו (ילק"ש, מלכים, א, רמז ר"א) שהקב"ה מקפיד על כבוד הבריות יותר ממה שמקפיד על כבוד עצמו, שהרי אליהו כשתבע כבוד אב ולא כבוד הבן נדחה לגמרי, שוב לדרכך דמשק, אבל יונה שתבע כבוד הבן ולא כובד האב לא נדחה לגמרי, רק שני פעמים דיבר עמו המקום (ילק"ש, ירמיה, פרק לו, רמז שכה). והביאור כנ"ל שאצל הקב"ה אין ח"ו סילוק כבוד שנעשה כביכול מת, אולם אצל בו"ד סילוק הכבוד הוא מיתה, ולכך כל הויתו של המת תובעת כבוד. והבן שניצוץ כח הטוב שבס"מ הוא כבוד הבריות, ודו"ק היטב היטב, והוא הכח שמחייהו. ולכך אמרו שכח הס"מ לשלוט שס"ד ימים, זולת ביוה"כ, שלית ליה רשות לאסטוני. ולכך דוחה כבוד הבריות לא תעשה, "ששורשו" שס"ה (ודו"ק שאינו דוחה בפועל לא תעשה כמ"ש בגמ', שדוחה לא תסור בלבד). וכבוד הבריות נגלה ביוה"כ, כמ"ש חז"ל (זוה"ק, ח"ב, מז, ע"א) לקדוש ה' מכובד, דא יוה"כ. ולכך ביום זה "שכולו" כבוד, אין לו רשות לאסטוני, ודו"ק, שכל הויתו בזיון, ויבז עשו, ויונק מניצוץ של כבוד, וביום שכולו כבוד אין לו שליטה.
