הגמרא מביאה את הדרשה "יראה יראה, כדרך שאדם בא ליראות כך בא לראות". יש כאן כמה גירסאות בראשונים, ועל כל פנים הצד השווה שבהן הוא שהראייה של האדם צריכה להיות תואמת למה שה' רואה אותו, ועל כן סומא בעין אחת פטור מן הראייה שאין ראייתו החסירה דומה לראיית ה' שהיא שלימה.
ובספרים הקדושים דרשו, שזה עומד כנגד זה: "יראה יראה", היינו שמה שהאדם מקבל מהקב"ה כשהוא מתראה לפניו לבהמ"ק, תלוי באיכות הראייה שלו. שכמידת ההשתדלות וההכנה שלו לראות, כך הוא מקבל מלמעלה.
בספר חרדים כתב: "בן אדם, ראה תמיד את בוראך בעיני שכלך... ובראייתך תעשה רושם... וכן ה' בהסתכלו בך ישפיע לך כל מיני שפע וברכה". ולהמון העם, הוא ג' רגלים בשנה בזמן המקדש, אבל למשכילים, כל יום תמיד. בהסתכלך כלפי מעלה ברעותא דלבא, יתעורר עלך אתערותא מרעוא דכל רעוין ב"ה.
ובספר עבודת הקודש מביא שזה ביאור דברי הזוהר שבכל פעם שבאים לראות את פני ה', צריך לבוא עם הכוונה הנכונה של שם ה', ורק כך אפשר לקבל את ההשפעות של ראיית פנים בבהמ"ק. הוי אומר, שאין די בעצם הביאה לבהמ"ק, אלא צריך לעשות את ההשתדלות בכוונה נכונה ובהתלהבות הנדרשת.
כעי"ז איתא בספרי חסידות. בשם משמואל מביא שאביו האבני נזר פירש: "שכמו שבא לראות הדר כבוד שכינתו, כך יראה בו בעצמו ויבחון אם הוא ראוי לכך". אדם צריך לדעת כשהוא בא לבהמ"ק שהקב"ה מחכה לו! מצפה לו!
ובשפת אמת איתא "שכפי ההשתוקקות שיש לאדם לתקן מעשיו כך נתקנים המעשים". זוהי הפתיחה למסכת חגיגה: הצורה לקבל את ההשפעות של הרגל היא ע"י שאדם מרומם ומעלה את עצמו אל מול השפע שמגיע מלמעלה.