גם בלי ללכת למקום מוגן, מותר לו לעשות כן. אין כאן מקום להאריך בנושא הזה, ועיקר כוונתינו כאן רק שהתנאי הראשון לעבודת הבטחון הוא שהאדם ירגיש שעבודת הבטחון שלו היא "רצויה" כלפי שמיא, מכח יסוד המים. מ"מ נעיר באופן כללי, שכיון ש: כמות האנשים ששומעים את האזעקה היא גדולה הרבה מאוד מכמות האנשים שנשקפת להם סכנה מהטיל אפילו אם לא יירט, בנוסף, ברוך ה' רוב הטילים לא מגיעים ליעדם, ובמקרה שהטיל כן יגיע ליעדו, אין הצלתו בטוחה גם במקום מוגן, לכן, גם במקום שלא היו שיקולים חזקים למה לא להיכנס למקום מוגן, נראה שגם לשיטת ר' ישמעאל שאומרים "הנהג בהם מידת דרך ארץ", ודאי שבכה"ג הרשות נתונה לאדם לבחור להתחזק בבטחון עד שהוא כבר יהיה רגוע, ובכך לפטור מההשתדלות הזו. וכ"ש שהרבה פעמים ישנם גם שיקולים חזקים למה לא להיכנס למקלט, כגון במקום שזה יגרום חרדות לילדים, הן מעצם ההתייחסות המעשית לסכנת הטילים והן מהאווירה וההתנהגות של שאר הנכנסים לשם, ועוד שיקולים דומים של "ברי הזיקא".
וברור שאין בדברינו שום פתח לזלזל בסכנה ולהקל בו ראש, כי סו"ס ודאי שיש כאן סכנה ממשית שדרך העולם להיזהר ממנו, וא"א להגיד באופן גורף שאין מקום להשתדלות הזה. כל כוונתינו אינו אלא שיש שתי דרכים איך להגיב כלפי מצב הסכנה, דרך של השתדלות ודרך של בטחון, ונראה שבמצב כזה הרשות נתונה לו לאדם לבחור באיזה דרך הוא רוצה ללכת.
הערת מו"ר – אולם, צריך בדיקה אמיתית שאינו משתדל מחמת בטחון ולא מחמת עצלות, זלזול, וכדו'. ובנקודה זו טועים רבים. ובודאי שההנהגה השווה לרוב בנ"א, להשתדל באמצעי מיגון, כי זו מדריגתם.
[בעקבות הערה זו חזרתי ושאלתי ממו"ר שאלה מפורטת יותר, וז"ל המכתב:]
לכבוד מו"ר שליט"א, בהמשך למה שכתב מו"ר ש"ההנהגה השווה לרוב בנ"א" הוא "להשתדל באמצעי מיגון כי זו מדריגתם", רציתי לשאול קצת יותר בפרטות. איך שאני מבין, המצב אצל רבים [מהשמורים ועובדי ה'] הוא שהסיבה העיקרית שלא הולכים למקום מוגן, לפחות בלילה, הוא כי פשוט אין להם פתרון טוב, בעיקר מבחינה נפשית ורוחנית. מדובר ברבים שאין להם בבית חדר מוגן, והמקלטים שיש הם משותפים לכל דיירי הבניינים, שחלקם חילונים או "משפחות בלתי שמורות" שיורדים עם מכשירים וצופים בהם כל הזמן.
אצלינו, למשל, כמעט כל הבניינים הם מעורבים עם חילונים, ואפשרויות היחידות שיש זה או לתכנן מעיקרא להביא משפחה שמורה עם ילדים קטנים למקלט לישון באותו חדר עם משפחות חילונים ודתיים, איך שהם מתנהגים ואיך שהם לבושים וכדו', לשבוע\שבועיים רצוף, או להזעיק את כל הילדים באמצע הלילה ובאמצע שינתם כשיש אזעקה [שע"פ רוב הם לא מתעוררים ממנו לבד] ולהריץ אותם למקלט. לפום ריהטא שני האפשרויות לא נראות כ"כ השתדלות סבירה, ולכן נוקטים ש"איהו דחיק ומוקים אנפשיה" שצריכים ללכת במהלך של בטחון ולהתחזק בזה כפי היכולת, אפילו אם זה קצת מעבר למדריגתם הרגילה, מחוסר ברירה.
גם לאלו שגרים במקומות חרדיות, ישנם הרבה פעמים משפחות "פתוחות" שתמיד מנסים להתרחק מהם. אחד שסיפר לי שיש לו בבניין שלש משפחות כאלו שיורדים עם מכשיריהם הפסולים וצופים בחדשות כל הזמן, והוא לא רוצה עכשיו להביא את ילדיו להתקרב להשפעות שהוא תמיד מוסר את נפשו להרחיק מהם.
אפשרות נוספת הוא להנהיג ללכת לאיזה פינה פנימית בבית, לפחות למי שער או למי שמתעורר בזמן האזעקה, אלא שלא כ"כ ברור כמה מידת התועלת שבהשתדלות הזה חוץ מלתת מידה מסויימת של רוגע נפשי ש"לפחות עשינו משהו".
לענ"ד היה תועלת אם מו"ר יוכל להנחות אותנו איך להתייחס לשיקולים האלו, שמותר לכל אדם להתנהג לפי מדריגתו מגיע מיסוד המים, שמחבר בין האדם הפרטי לבין עבודתו.
ההקדמה הזאת מגיע עיקר עבודת האדם כלפי האזעקה, אחרי שהוא לעורר בקרבו תחושה חזקה של "אין עוד מלבדו", שהקב"ה הוא "כח הכוחות כולם", וש"הוא עשה, עושה, ויעשה לכל המעשים". העבודה הזו בנויה בעיקר על השימוש ביסודות האש, העפר, והרוח, וננסה להסביר את הדברים קודם בלשון קצרה, ושוב ביתר אריכות.
קצרה, בקרב כל יהודי קיים כח של אמונה שאין שום כח בלשון בעולם כלל מלבד מרצונו יתברך שמו, וזה מכח יסוד העפר שבנפש, שמכוחו האדם מרגיש "כגמול עלי אמו" שאין לו מעצמו כלום ותלוי ועומד כולו על אמו. אלא, שבדרך כלל התחושה הזו גנוזה בעומק הנפש, אבל בפועל, מכסים עליו הרבה מאוד שכבות של "רבות מחשבות בלב איש" ו"המה בקשו חשבונות הרבה", הנותנים תחושה לאדם שרצונו והחלטתו שלו, ביחד עם רצונותיהם והחלטותיהם של הסובבים אותו, הם הקובעים את מה שקורה בעולם, וזה מקביל ליסוד הרוח שבנפש שהוא כח בחירת האדם. ועבודת האדם הוא להשתמש בכח הפחד של יסוד האש בכדי לנתק את עצמו מהתחושות האלו של "כוחי ועוצם ידי" ולחזור לתחושת יסוד העפר שאין שום כח לא לו ולא לאחרים, וברגע שהוא ירגיש כן, שוב הוא יראה את עצמו מוקף בהרבה כוחות שכולם אינם אלא ביטויים של רצונו של ה' יתברך שאין עוד מלבדו, וזהו התיקון של יסוד הרוח.
עכשיו להרחיב על כל אחד מהשלבים האלו. ננסה הזדהות האדם עם יסוד העפר או יסוד הרוח:
של עבודת הבטחון היא שהאדם יגיע לחוש את כל מהותו המטרה כ"יסוד העפר" - כדומם המוטל בידי כוחותיו של הקב"ה המקיפים אותו מכל צד. אך, ישנם כמה שלבים שהאדם צריך לעבור בכדי להגיע לתחושה הזו, ונסדר שלש מדרגות כלליות מלמטה למעלה:
במדריגה הראשונה, האדם מזהה את עצמו עם יסוד העפר
אבל לא כיסוד העפר של הנשמה המתב מיסוד הרוח טלת לבוראה, אלא הוא כיסוד העפר של הגוף הכבד והשפל שאינו רוצה לזוז, שכל תנועתו הוא מכח הרצונות של הנפש הבהמית המקיפים אותו מכל צד ומפעילים אותו. ברור שבמצב הזה הוא רחוק מאוד מלחוש "אין עוד מלבדו", שהרי במצב הזה הוא חי ב"אין עוד מלבד" גופו ורצונותיו הבהמיות! לכן, העבודה הראשונה היא להתרומם מעל גופו, ולהתחיל להזדהות עם התנועה הבסיסית של יסוד הרוח של עשיית חובתו בעוה"ז.
במדריגה השנייה, האדם כבר רואה את עצמו כייצור פעיל
ובעל תנועה בעצם - מיסוד הרוח - המוקף ב"נתוני" עולם החומרי הדומם שסביבו - יסוד העפר. המדריגה הזו מתחלקת לשתיים: בצידה הנמוך, זה עדיין הזדהות עם הרצון הטבעי של הנפש הבהמית הפועלת לצורך עצמה, ורואה את העולם החומר שסביבה כמקום ביסוסה ומנוחתה. אבל במדריגה הפנימית של הנשמה, זו הזדהות עם התנועה הכללית של מילוי חובתו בעולמו לשם שמים, והאדם רואה את העולם החומרי כמקום שתפקידו לזכך ולקדש ע"י שישתמש בו לש"ש לצרכי עבודתו, וכמבואר בפרק א' במס"י. וזהו אכן מבט אמיתי וטוב שיהא לאדם על עצמו ועל עולמו באופן כללי, אבל גם זה עדיין אינו המבט הפנימי והשלם של מדריגת "אין עוד מלבדו".
במדריגה השלישית העליונה, האדם עוד פעם מזדהה לא כבעל תנועה מיסוד הרוח אלא כדומם מיסוד העפר
אבל עכשיו אי"ז מכח יסוד העפר של הגוף, אלא מיסוד העפר של הנשמה, שרואה את כל כוחות התנועה ככוחו של הקב"ה. ולעומת זה, הנשמה כבר אינה רואה את כל הסביבה כמציאות חומרית דוממת, מיסוד העפר, שהרי היא מנותקת מכל עולם החומרי. ממבט הנשמה, כמו שהגוף אינו אלא לבוש לנשמה, כן המציאות החומרית המקיפה אותנו אינה אלא ה"לבוש" ל"כח החוויה הפנימית" של נשמתינו. ואותו "כח החוויה" היא כח של תנועה, כח של חוויות שהולכות ומשתנות בזו אחר זו באופן רצוף, שפנימיותן אינה אלא גילויים וביטויים שונים של רצון.
הם שלש מדריגות כלליות בנושא הזדהות האדם, האם הוא מזדהה בעיקר עם כח הפעולה והתנועה והוא רואה את המנוחה ככח שמחוצה לו, או האם הוא מזדהה בעיקר עם כח חוסר תנועה ומנוחה, והוא רואה את התנועה ככח שמחוצה לו שמפעיל אותו.
הירידה ממדריגה למדריגה ע"י יסוד המים
שנשאר לנו להסביר הוא איך עולים בסולם הנ"ל ממדריגה למדריגה. [והנה, עבודת האדם לאורך ימי חייו באופן כללי הוא לעלות בסולם המדריגות האלו מעלה מעלה, אבל חוץ מזה, מה שנוגע לענייננו, הוא שבזמן של סכנה מוחשית יש אפשרות גם למי שבאופן כללי איננו אוחז במדריגה העליונה של הרגשת אין עוד מלבדו "לקפוץ" באופן זמני להשיג לפחות חלק מאותה הרגשה, וזוהי העבודה שאנחנו מתארים כאן.]
ארבעת היסודות, הכח שאיתו האדם עולה מעלה מעלה במדריגות הנ"ל הוא מיסוד האש שטבעו לעלות, ולעומת כך, הכח שגורם לאדם לרדת למטה הוא מכח יסוד המים, שעוזבים מקום גבוה והולכים למקום נמוך. וננסה לבאר את הדברים באופן מעשי, ונתחיל עם הכח ההפכי – הירידה ממדריגה למדריגה ע"י יסוד המים.
בדברי רבותינו שאדם הראשון קודם החטא היה נתון באופן טבעי במצב השלישית העליונה של "כגמול עלי אמו", וראה עצמו רק כ"חווה" את מה שהקב"ה מגלה לו ולא כ"פועל" בעולם כלל. והכח שהפיל אותו מאותו מדריגה היה כח התאווה מיסוד המים, וכמו שנאמר "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעיניים". והסיבה לכך, כי יסוד המים תמיד תובע הרחבה והתפשטות, ומכח כך, האדם מבקש להרחיב את ה"אני" שלו לא רק להיות מקבל וחווה את כוחו של הקב"ה, אלא גם להיות פועל כמותו – "והייתם כאלוקים...". וזה מוריד את האדם מהמדריגה השלישית למדריגה השנייה.
כך, גם בתוך המדריגה השנייה האדם מתחיל עם "פעילות" ומעין של רצון אחד של רצוננו לעשות רצונך, אבל ע"י כח התאוה של יסוד המים האדם עלול לבקש להרחיב את מעגל שליטתו ולחפש רצונות פרטיים לעצמו – לרדת ממדריגת "אלוקים עשה את האדם ישר" [המדריגה העליונה של יסוד הרוח של הנשמה] ל"המה בקשו חשבונות רבים" [המדריגה הנמוכה של רצונותיו הרבים של הנפש הבהמית]. ובסופו של דבר, אם האדם ממשיך לרדת ולרדת, הוא יתור אחרי רצונות נפשו הבהמית עוד ועוד עד שיפול לכבידות החומר והגוף, ויישאר במדריגה הראשונה התחתונה של ההזדהות עם יסוד העפר החומרי השפל.
ראינו איך שכח התאוה של יסוד המים שמחפש "הרחבה", וא"כ, באמת מוריד את האדם ממדריגה למדריגה מטה מטה.
ממדריגה למדריגה ע"י יסוד האש: העלייה
ננסה להסביר איך האדם יכול לעלות מעלה מעלה עכשיו במדריגות הנ"ל ע"י כח יסוד האש.
הראשון השלב [לעלות מהמדריגה הראשונה לשנייה] הוא שהאדם ינער את עצמו מעפרו ע"י שיכיר את חשיבות נפשו, וכדברי רבינו יונה בתחילת שערי עבודה, "הפתח הראשון הוא שידע האיש העובד ערך עצמו ויכיר מעלתו ומעלת אבותיו וגדלותם וחשיבותם וחיבתם אצל הבורא יתברך". וזה ירים אותו מעל יסוד העפר החומרי, ויעזור לו להתחיל להזדהות עם הנפש הרוחני ולא עם הגוף החומרי.
השני השלב [לעלות מעלה מעלה בתוך המדריגה השנייה] זה שהאדם יתבונן שוב ושוב ב"מה חובתו בעולמו", ויבטל לעצמו את הרצון לחפש כל מטרה שאינה מביאה לידי קירבת ה', וכמבואר בפרק א' דמס"י, וכן באריכות בספר בלבבי משכן אבנה תחילת ח"א. וע"י כן, האדם מוריד מעצמו לאט לאט עוד ועוד מה"חשבונות הרבים" שהם תולדות התאוה, ומגלה את מדריגת ה"אלוקים עשה את האדם ישר" של הנשמה.
השלישי והשלב [לעלות ממדריגה השנייה למדריגה השלישית] הוא שהאדם יזהה בעצמו שזה לא רק שמזוית הראייה הפרטית שלו, לא כדאי לבחור דבר חוץ מקירבת ה' [כלומר שזה עדיין הבחירה שלו] אלא שכן היא המציאות גם לו היה רוצה אחרת! עצם טבעו של הנשמה, איך שבראו ה', הוא שאיננו רוצה כלום חוץ ממה שיביא לקירבת ה', ואין לאדם שום יכולת או בחירה לשנות את זה! כל בחירתו אינו אלא שניתנה לו הרשות להעלים עין מהמציאות הזאת באופן זמני, אבל אין בכוחו לשנות את המציאות האמיתית של רצון עצמו. וע"י ההתבוננות הזאת, האדם יבוא לזהות את התנועה של ביקוש קירבת ה' פחות ופחות כ"תנועה שלו" [בחירה שלו] ויותר כ"כוחו של הקב"ה" שמפעיל אותו מבחוץ, ויבוא לזהות את עצמו עם יסוד העפר – שהוא רק מקבל את כוחו של הקב"ה ומופעל על ידו.
ע"ע בזה בספר עלי שור, שער ג', תחילת מערכה ב'.
