בפרשות השבוע של שלושת השבועות האחרונים אנו מתוודעים לסיפורם של אנשים רמי מעלה כאשר הם נקלעים למצבים בהם הם נדרשים להתנהל באופן מסוים אך בשל שיקול דעת מוטעה הם מתנהלים באופן אחר שגורר אחריו השלכות הרות גורל הפוגעות בהם ובחלק מהמקרים אף במשפחותיהם ובכלל עם ישראל.
המקרה הראשון הוא של מרים, מרים שומעת את ציפורה אשת משה מביעה צער על נשות אלדד ומידד שהפכו לנביאים ומתוך כך מבינה מרים שמשה רבנו גירש את ציפורה כעת ניצבת מרים בפני השאלה מדוע משה עשה זאת – האם על פי ציווי ה' או על פי החלטה עצמית, מרים מכריעה לטובת האפש רות השנייה ומביעה את מורת רוחה בפני אהרון שהרי גם בם דיבר ה' ואם כן מדוע משה חש שהוא צריך לעשות מעשה חריג שכזה, מרים בכך שנטתה לפרש את מעשיו של משה באופן שלילי עברה על איסור לשון הרע ונענשה בצרעת.
המקרה השני הוא סיפורם של עשרה אנשים כשרים שנתונים במאבק פנימי בין ההבנה שבשלב מסוים תפקידם כנשיאים יבוא לסיומו לבין הרצון לשמר את תפקידם הרם וכשמוטלת עליהם משימת ריגול הם בוחרים לנצל את המשימה הזו כדי לנסות ולהבטיח את הארכה בתפקיד הנשיאות, כדי שזה יקר ה הם מעניקים פרשנות משלהם למה שראו במהלך הסיור שערכו בארץ ישראל בעקבות הדברים נוצרת תסיסה רבתי שמתפתחת להתנגדות כוללת להיכנס לארץ ישראל, על המעשה הזה נענשים המרגלים במיתה משונה ועל כל עם ישראל הבוגרים נגזר שלא להיכנס לארץ ישראל.
המקרה השלישי הוא של קורח, אדם שזכה לכל מה שניתן לבקש, עושר, השגות רוחניות גבוהות (רוח הקדש), משפחה מכובדת ולמרות כל מה שהיה לקורח מקננת בו רגש קנאה על שלא מונה להיות נשיא והוא בוחר לצאת למהלך שנועד לערער על מנהיגותו של משה, כחלק מהמהלך הוא סוחף אחריו 250 אנשים מהעילית הרוחנית של עם ישראל ומטיל את כל העם לתוך מערבולת של פילוג ומחלוקת, בשל המעשה הזה של קורח הוא וכל השותפים לו נבלעים באדמה, 250 איש נשרפים ועוד 14700 איש מתים במגיפה.
כשמתבוננים בסיפור הדברים יש לעמוד על מספר נקודות הטעונות ביאור:
א.
בין הפסוקים שמביאים את סיפורה של מרים מובא הפסוק "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" ולכאורה מה עניין ענוותנותו של משה קשורה לעניין של מרים וכי יש משמעות הלכתית באיסור לשון הרע בין אם משה היה עניו במידה כזו או במידה אחרת? עוד יש לברר בעניין ההדגשה שמשה היה עניו 'מאד' מה משמעותה?
ב.
בראשית פרשת המרגלים הרש"י מביא את המדרש רבה ששואל: 'למה נסמכה פרשת המרגלים לפרשת מרים? לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר', בפשטות נראה שכוונת המדרש היא שהמרגלים היו צריכים ללמוד ממרים את איסור לשון הרע ולא למדו אך אליבא דאמת לא יתכן לומר זאת שכן אין איסור לשון הרע בסיפור על חפץ דומם ואם כן המרגלים בהוציאם את דיבת הארץ לכאורה לא עברו על איסור כלשהוא, אם כן צריך להבין מה בדיוק היו צריכים ללמוד המרגלים מפרשת מרים?
ג.
קורח שפיקח היה, ראה את אשר אירע למרים ולמרגלים ואף ראה ברוח קודשו שעתידים לצאת ממנו שמואל הנביא ששקול כמשה ואהרון וכ"ד משמרות שמתנבאים ברוח הקודש, מה ראה צורך לקום ולהסתכן? מה ההיגיון מאחורי התנהלותו?
כיון שהחילונו לשוטט במרחב הזמן וחזרנו עד לפרשת בהעלותך, ניקח עוד צעד אחורה ונחזור לחג השבועות, בהקשר של חג הזה ידועה הגמרא במסכת פסחים (סח:) שמביאה את דברי רב יוסף שאמר 'אילולי האי יומא (חג מתן תורה) כמה יוסף איכא בשוקא' ובשו"ע סימן תצ"ד מביא בבאר היטב ג' קושיות על דבריו אלו של רב יוסף ובקושייתו השלישית מקשה 'אחרי שהיה רב יוסף ענו מכל אדם וכו' וכאן התפאר דמחמת נתינת התורה הוא עדיף משאר אינשי ואין זה מגדר ענוה?' ומוכיח הבאר היטב את ענוותנותו של רב יוסף מהגמרא בסוף סוטה 'משמת רבי בטלה ענוה, אמר ליה רב יוסף לא תיתני ענוה דאיכא אנא' ולכאורה מהמקום שבא להוכיח ענוותנותו קשה טפי וכי זה מגדר הענווה שאדם מעיד על עצמו שיש בו מידות טובות?!
אלא שכדי להתחיל ליישב את הדברים יש קודם להבין מהי ענווה.
בעניין זה יש סיפור שסיפר הרב נח ויינברג זצ"ל על שיחה שהייתה לו עם תייר שלא שמר תו"מ שטייל בארץ ישראל והתאכזב מכך שלא נתקל ב'קדושה' שאל אותו הרב 'ועם כמה בופפסטים נפגשת?' התבלבל התייר ושאל 'מה זה בופפסטים?' ענה לו הרב 'לא הבנת אותי, לא באתי לדון מה זה בופפסטים אלא שאלתי עם כמה כאלה נפגשת?' ענה לו התייר 'אם אני לא יודע מה זה בופפסטים איך אני יכול לדעת עם כמה כאלה נפגשתי?' ענה לו 'ואם אתה לא יודע מה זאת קדושה איך תדע עם פגשת בה או לא?! אם ברצונך לדעת עם פגשת את הקדושה, עליך ללמוד תחילה מה היא קדושה'.
כמו כן לעניינינו, כדי לדון האם דבריו של רב יוסף הם מגדר הענווה או לא וכדי להבין מה המשמעות שמשה היה עניו מאד מכל האדם שעל פני האדמה עלינו ללמוד תחילה מהי ענווה.
אמנם בספר 'אורחות צדיקים' מבאר בהרחבה את עניין מידת הענווה, אך אני חיפשתי הגדרה קצרה וקולעת, כזו שאפשר לזכור ולהפנים ביתר קלות ושוחחתי בעניין עם כמה ת"ח ולבסוף שמעתי מהרב חיים מן שליט"א הגדרה שענתה לציפיותיי:
אדם עניו הוא אדם שחיי בהכרה מוחלטת את הידיעה ש'אין עוד מלבדו'!
וכנגד זה אדם בעל גאווה הוא אדם שאמנם חיי את הידיעה הזו אך במידה מוגבלת.
ונסביר זאת בדרך משל על אדם שהיה עשיר מופלג וברשותו הייתה אחוזה גדולה, כדי להפעיל ולתחזק אותה הוא שכר צי של משרתים, כאשר לכל אחד הוא נתן תפקיד אחר, את האחד מינה לאחראי על הניקיון ואת האחר על המטבח והשלישי על הטיפול בגינות וכן על זה הדרך כל משרת ותפקידו, את אחד המשרתים הוא לימד לנהוג ברכב והפקיד אותו להיות נהגו האישי, תחילה היה המשרת אסיר תודה על האמון הרב שנתן בו האדון והוא השתדל למלא את תפקידו כמיטב יכולתו, עם הזמן החולף ובעקבות הנסיעות הרבות שהוא עשה בחברת האדון הוא התחיל לאמץ גינונים כשל האדון ובהמשך אף החל לחלק הוראות כמו האדון, לא חלפו ימים רבים והאדון פיטר אותו, ביקש המשרת לדעת על מה ולמה והאדון הסביר לו: כדי שענייני האחוזה יתנהלו באופן הראוי חובה על כל המשרתים לדעת שיש אדון אחד שמחלק את ההוראות ושכל היתר תפקידם למלאות את ההוראות שאם לא כן, לא ירחק היום שכל אחד יחליט להיות אדון לעצמו ונמצאו כל ענייני האחוזה נזנחים ונהרסים, עד כאן המשל.
והנמשל, ה' הוא אדון הכל והוא הביא את הבריות לעולם ונתן לכל אחד תפקיד שאותו עליו למלאת לאחד נתן חכמה כדי שילמד אותה לאחרים לאחר נתן עושר כדי לסייע לנזקקים וכן על זה הדרך כל אחד ותפקידו, אכן כל עוד האדם חי בהבנה שהוא משרת את האדון הרי שיש לו זכות קיום אך אם אחד המשרתים ישכח את תפקידו ויתחיל לייחס לעצמו סוג של אדנות הרי שאדם כזה אין לו עוד מקום בעולמו של ה', על אדם כזה אומר ה': אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת.
הענווה בדרגה הנעלה ביותר שלה היא כאשר אדם חי בהכרה מוחלטת שאין לו בעולמו כלום מלבד התבטלות מוחלטת לפני ה', אדם כזה לא נותן לחכמה ולעושר ולכישרונות שלו או לאנשים סביבו לבלבל אותו אלא הוא חי את הידיעה שאין לו משלו כלום אלא הכל מאתו יתברך וכל מה שיש לו נועד אך ורק לשרת אותו.
על פי היסוד הזה נעניק הסבר קצת שונה לפרשות שהזכרנו בראשית הדברים וכדלקמן:
כאשר מרים בוחרת לדבר לשון הרע על משה החטא שלה הוא לא 'רק' לשון הרע אלא התביעה כלפיה היא על כך שהיא דברה לשון הרע על משה רבנו כאילו משה פועל על דעת עצמו בעוד שאליבא דאמת משה היה עניו מאד מכל האדם שעל פני האדמה דהיינו שהוא התבטל לחלוטין בפני ה' ולא עשה דבר וחצי דבר שלא על פי רצון ה' וכפי שמדגישה התורה בפסוקים הבאים "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא" ולכן בשל החשד הזה במשה מובן מדוע "ויחר אף ה' בם".
ובאשר לסמיכות הפרשיות אין כוונת המדרש לומר שהיה להם למרגלים ללמוד את איסור לשון הרע ממרים שהרי לא בטוח שהם עברו כלל על איסור לשון הרע כמדובר, אלא מה שהיו צריכים ללמוד ממרים הוא את החשיבות הגדולה שה' מייחס למשה בשל התבטלותו המוחלטת לרצונו של ה' כך גם ה ם היו צריכים לבטל את שאיפתם להמשיך בתפקידם כנשיאים בפני רצונו של ה' וכשלא עשו זאת והוציאו את דיבת הארץ הרי שנענשו בעונש חמור, הם וכל מי שערער על אדנותו של ה'.
כאן המקום להתייחס לדברי רב יוסף שכשאמר לא תתני ענווה דאיכא אנא הוא בעצם אמר לא רק רבי אלא גם אני חי בהכרה שאינני כלום וכל מה שיש בי הוא מאת ה' ונועד לעבוד את ה' זאת אכן הוכחה שהוא עניו אולם כאשר רב יוסף מייחס לעצמו חשיבות עצמית ביחס לשאר ה'יוסף' המצויים בשוק כאן יש מקום לשאול הרי אין זה מגדר הענווה ועל שאלה זו עונה הבאר היטב יעיין שם.
ולעניין מה ששאלנו על קורח איך אדם שיש לו הכל ברוחניות ובגשמיות מוכן לסכן הכל בשביל הכבוד כאן אנו נדרשים לפסוק שבפרשת האזינו 'יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי כשעירם עלי דשא וכרביבים עלי עשב' ומפרש שם רש"י שכרביבים עלי עשב מדבר על התורה שהיא כמו רוח שמחזקת ומגדלת את העשבים כך גם התורה מחזקת ומגדלת את לומדיה ומוסיף הגר"א שצריך לדעת שהתורה מצמיחה את האדם כפי מה שיש בו אם הוא בעל מדות טובות והשקפה נכונה הרי שהתורה מצמיחה אותו לבעל מידות טובות יותר ובעל השקפה טהורה יותר אך אם יש בו מידות רעות והשקפות עקומות הרי שהתורה תצמיח אותו להיות בעל מידות גרועות יותר והשקפות עקומות יותר, בדרך זה אפשר להסביר איך אנשים גדולים בתורה התגלגלו לעשות מעשים הרחוקים מדרך התורה וגררו אחריהם אנשים לעברי פי פחת...
יזכנו ה' שנזכה להתחזק במידת הענווה וכופף עצמנו רק לרצון ה' בלבד ונזכה יחד עם עמל התורה להיות עובדי ה' באמת עם מידות טובות והשקפה נכונה וטהורה.
