עבודת האדם בזמן סכנה וחרדה
במצב של תחושת פחד וחרדה, ניתן לאדם סיוע חזק והנה, מבחוץ לעורר, לפחות באופן זמני, את הכוחות הנ"ל של יסוד האש שבנפש ולהתעלות למדריגות הגבוהות של בטחון והתבטלות לרצון ה'. וננסה לתת נקודות להתבוננות שנוכל להשתמש איתן בשעת הסכנה, בכדי לנצל את ההזדמנויות האלו לעלייה, מה שיהפוך אותם מזמני פחד וחרדה לזמני עלייה והתרוממות, שכ"מתן שכרה בצידה" מלווים גם בכח של שמירה עליונה.
התבוננות שמסייעת לעבודה של השלב השני
של סכנה מוחשית פתאומית האדם חש באופן חד וחזק את בזמן האפשרות שייחתך בע"כ ברגע אחד מכל רצונותיו ותנועת חייו, וזה מה שמביא אותו לחרדה. אך, כל זה ברצונות שהאדם בחר לעצמו, שהרי האדם יודע שכמו שהוא בחר להתחבר אליהם, כן הם גם יכולים להיפרד ממנו. לעומת זאת, טבעו הפנימי של האדם איך שבראו האלוקים הוא חלק מהאדם עצמו, ושום כח מבחוץ אינו יכול לנתק את האדם מעצמו, ולכן מי שמזדהה עם הרצון הפנימי של עצמו איננו נחרד מכוח שבחוץ, כי הוא יודע בעומק נפשו שהוא מחובר לכח תקיף בל ימוט.
טבעו של האדם הוא שבזמן שנשקפת סכנה מבחוץ, האדם והנה, מחפש "מקום מוגן" להסתתר בתוכו. ולכן, אם האדם יכיר בכך שיש לו בנפשו שלו שני חלקים, חלק חיצוני שמחפש הנאות עוה"ז, וחלק פנימי שמחפש רק קירבת ה', והוא יכיר בכך שהחלק החיצוני הוא "מקום הסכנה" שבנפשו כיון שזה יוכל להינטל ממנו, משא"כ החלק הפנימי שהוא "המקום המוגן" שבנפשו כיון שאיננו יכול להינטל ממנו, הרי באופן טבעי, בכל זמן סכנה הוא יברח למקום המוגן שבנפשו. זאת אומרת, שבכל זמן סכנה, נפשו תבקש באופן טבעי להתנתק מחשבונותיה הרבים, כי כל המצב שמסביב מחדד לה באופן ברור שחשבנותיה הרבים עלולים ליאבד ממנה ורק מכניסים אותו ל"מקום סכנה". ולכן נפשו של האדם תבקש באופן טבעי לחזור להזדהות עם הרצון הפנימי של בקשת קירבת ה', מעצם ההכרה שזהו מקום החוזק שלה. וזהו השלב הראשון של עבודת האדם, לנצל שעת הסכנה בכדי להגיע לתשובה כללית של "רצוננו לעשות רצונך".
התבוננות שמסייעת לעבודה של השלב השלישי
גם במצב הזה שהאדם מזדהה עם רצונו הכללי לעשות את אך, חובתו בעולמו עדיין אי"ז הפתרון השלם לכל הפחד, כי כל זמן שהאדם מזהה את הרצון לעשות חובתו בעולמו כרצון שהוא בוחר להוציא מן הכח אל הפועל, עדיין הוא מרגיש שזה יכול להינטל ממנו. כלומר, האדם עדיין מפחד שמא יגרום החטא שלא יוכל להשלים את חלקו בעולם, כי למרות שהוא רוצה את רצונו האמיתי, אולי בכל זאת הוא לא יוכל להוציא את רצונו הזה מן הכח אל הפועל. [וזה לא כמו השלב הקודם של רצון בלתי אמיתי, כי שם האדם מפחד שהוא יצטרך להתחרט על כל הרצון מעיקרא, משא"כ כאן שודאי לא יתחרט על רצונו האמיתי לעשות חובתו בעולמו, אבל עדיין נשאר פחד קטן יותר שמא בסוף הוא לא יוכל להוציא את רצונו הזה מן הכח אל הפועל.]
גם אחרי עבודת השלב השני, מצב של סכנה גורם לאדם ולכן, באופן טבעי לחפש "מקום עוד יותר מוגן" בפנימיות נפשו, שנמצא רק במדריגה השלישית, ששם איננו בוחר מעצמו כלל, גם לא להוציא את רצונו מן הכח אל הפועל, אלא הוא מניח את עצמו להיות מופעל כולו רק ע"י כוחו של הקב"ה.
לעורר בעצמו את התחושה הזו, יש לאדם לשאול את עצמו שאלה פשוטה: האם באמת נראה לי שיש בכוחי, בכח עצמי לבד, לעשות משהו? הרי כמו שאני לא בראתי את עצמי, כמו כן אין ביכולתי להתמיד את קיומי, וא"כ כל קיומי התמידי איננו אלא הודות לרצון ה' המקיים אותי. וא"כ, הרי פשוט וברור שאין לי שום כוח עצמי לעשות כלום, וכל הכח שיש לי אינו אלא כוחו של הקב"ה שהוא מחדש בי בטובו בכל יום תמיד!
נוספת של התבוננות היא שייקח האדם לעצמו איזה מעשה דרך [בתנאי שזה יהיה מעשה טוב או שהוא עשה או החלטה שהוא החליט החלטה טובה], וישאל את עצמו – האם בטוח לי מאה אחוז למה בחרתי אותה בחירה? מי שמתבונן בזה לעומק יווכח לראות שאף פעם אין לאדם הכרה מלאה של כלל המניעים שמשפיעים עליו. וחוץ מזה, גם לגבי המניעים שהוא כן מכיר יש לו לשאול את עצמו: מי נטה בי את המניע הזה עצמו? למשל, מי נטה בי את הטבע לחפש תענוג? הרי אין לזה תשובה אחרת חוץ מ- ה'! וכל זה מחדד לאדם מאוד שאין לו שום כח מעצמו כלל, וכל תנועת חייו כולה אינה אלא "כחומר ביד היוצר" המופעלת ע"י כוחו של הקב"ה.
כאן עם ציטוט מדברי מו"ר שכתב לאחרונה במאמר על פנימיות כח "אירן", וז"ל, "אירן קליפה נגד ארון ה'... מתנגדים בעיקר לארון הפנימי שעליו אמרו "מקום ארון אינו מן המידה", וכנגד כך אירן ח"ו רוצה שלא יהא מקום לבני ישראל, זה לעומת זה. ולכך, שורש ההצלה אינו כפשוטו מקום מוגן, אלא לדבוק במקום "ארון אינו מן המידה", אין, שאינו תופס מקום..." עיי"ש בהמשך דבריו. ונראה שביאור הדברים הוא כמו שנתבאר, שכשאדם נמצא במדריגה השלישית הנ"ל איננו בבחינת "אני" אלא בבחינת "אין", כי אינו פועל מרצון עצמו אלא רק "מקבל" רצון ה', ולכן "איננו תופס מקום" לעצמו כלל, כי אין לו מעצמו כלום והוא בטל כולו לרצון הבורא יתברך שמו, וזוהי השמירה השלימה מאת הסכנה.
שנזכה לנצל את הימים האלו למיטבם, להשיג את הקירבת ה' שביכולתם להעניק לנו, ולזכות כתוצאה מזה לשמירה עליונה לנו ולכל ישראל עד ביאת הגואל בב"א!
כמובן העבודה הזאת שייכת רק אחרי העבודה של השלב השני, שבו האדם גילה את רצונו הפנימי של רצוננו לעשות רצונך. רק אחרי שהאדם גילה בעצמו את הרצון הטהור והפנימי הזה, אז הוא יוכל להניח את עצמו להיות מונהג על ידו באופן טבעי מכוחו של ה' ית', בלי התערבות של הבחירה שלו. [אך, פעמים יש כח בנפש "לדלג" ולחוש שהכל ממנו ית"ש בלי שום חשבונות וסדר הדרגה (הערת מו"ר).]
מעבר לכך, יש מדריגה להיות בטל כ"אין" עד שאין לו שום יחס נפשי למה שקורה סביבותיו, ולכן לא יחוש בסכנה. ושלימות מדריגה זו נקרא "התכללות" בו ית"ש (הערת מו"ר, ועי' סוף ספר בלבבי משכן אבנה ח"א).
