מחלוקת – שורש המחלוקת וחילוקי הדעות בין בני האדם, נובע מכך ששורש נשמתו של כל אחד שונה מחבירו, ושורש נשמתו של האדם קובע את הלך החשיבה שלו. ולכן, בהכרח שתהיה מחלוקת בין בני האדם, כי שורש נשמתם שונה. ומכך נבין, שהמושג ’מחלוקת’ הוא ענין יסודי בכל צורת הבריאה, שכך עלה ברצונו ית’, לברוא את העולם שכל אחד יהיה שונה (מטעם הכמוס עמדו) מחבירו, ולא שווה לחבירו. והפועל יוצא מכך, שכל אחד יעבוד את הקב”ה באופן שונה מחבירו, וכן ילמד את התורה הק’ באופן שונה מחבירו, באופן השייך לשורש נשמתו. וזהו הביאור של דברי חז”ל “אלו ואלו דברי אלוקים חיים”, כי כל אחד מצדדי המחלוקת חושב לפי שורש נשמתו, וכיוון שזו נשמתו, כך רצונו ית’ שאדם זה יחשוב, ונמצא ששני הצדדים שחולקים הם ’אמת’, כי אמת עניינו שהקב”ה רוצה וחקק. (בלבבי משכן אבנה, חלק ה’, פרקי עבודה ומחחמה שבה, מאמר ל”ט)
– אחת הסיבות שהקב”ה יצר את עולמו באופן של מחלוקת, שבו כל אחד מהנבראים רואה ותופס את הבריאה אחרת, ביאר החפץ חיים, שזהו בכדי שיהיו הרבה פנים לעבודה שכלל ישראל עובדים אותו. סיבה נוספת לכך, זהו בכדי שהאדם יתרגל שההסתכלות שלו אינה ההסתכלות המוכרחת, וישנם גם דעות הפוכות אמיתיות מדעתו שלו. וזוהי מחלוקת דקדושה, שעל ידה האדם מכיר בכך שתפיסתו אינה מוכרחת, ויש מקום לדעות נוספות. ותכלית הדבר הוא, לא בכדי להביא את האדם לספק או שברון ח”ו, כי ספק הוא קליפה [בגימט’ עמלק], אלא בכדי להביאו להבנה האמיתית שגם הסתכלותו וגם הסתכלות חבירו אינם העומק הפנימי של החיים, אלא הבריאה של הקב”ה עמוקה יותר ממה שהנברא יכול לתפוס, כי זהו פועל ידיו ית’, וכשם שהוא ית’ אינו נתפס, כך גם עומק מחשבתו לברוא את הבריאה אינו נתפס. (בלבבי משכן אבנה, חלק ו’, פרק ד’)
– עוד סיבה לכך שהקב”ה ברא את העולם בצורה של מחלוקת בהבנת התורה הק’, זהו בכדי שהאדם יגיע לתפיסה הפנימית, שהאמונה לא מתחילה היכן שמסתיים החוש, הן חמשת החושים והן החוש השכלי, אלא האמונה מקפת את הכל, ואף החושים בפנימיותם הם אמונה. כלומר, שהסיבה שהאדם מאמין לחושיו ולשכלו, זהו לא מחמת שהם דבר עצמי שמכריח את המציאות, אלא מחמת שהוא ית”ש ברא את החוש ומחייהו ומפעילו, ו”פעולתו אמת”, ולכן הוא מאמין לחושיו ושכלו. ולכן הקב”ה יצר את העולם בצורה של מחלוקת, בכדי שהאדם יבין שאין לו אמון בשכלו מצד עצמו, שהרי חבירו חושב ממש להיפך, ומנין ששכלו ישר, שמא שכלו של חברו ישר. ומכך ישכיל האדם שהשכל מצד עצמו אין בו אמון, אלא רק מצד ששכלו ונפשו מקושרים לקב”ה, ואזי שכלו הוא בבחינת “והחכמה מאין תמצא”, שחכמתו היא מכך ה”אין” שבו שורה הקב”ה. (בלבבי משכן אבנה, חלק ז’, מאמר ’אמונה – גדר השימוש עמה’)
– גדר המחלוקת נובע, מאי הכרת הגבול של הדבר. וכיוון שאנו נמצאים בעולם הזה שדומה ללילה כדברי חז”ל (ב”מ פג ע”ב), ’חושך’, בלשון שחח, לכן התורה נשתלשלה לכאן בלשון של סתום, ורוב הגדול של דברי חז”ל הם סתומים ונאמרו בלשון כללית, ולא פירשו באיזה אופן ומהו גדר הגבול שבו הם דיברו, ולכן החכמה נעלמת כמעט מעיני כל הנבראים כולם. החכמים האמיתיים מכירים היכן גבולה של כל מימרא, ואזי הכל יבוא על מקומו בשלום, בלא סתירה, ובלא מחלוקת. זהו סוד כל תפיסת פנימיות החכמה. (דרך ה’ עם פירוש בלבבי משכן אבנה, הקדמה, עמ’ י”ג)
– כאשר האדם לומד את התורה הק’ ומוצא בה סתירה, הוא קורא לזה ’מחלוקת’, או מחלוקת הפוסקים בהלכה, או מחלוקת המקובלים בפנימיות התורה, וכדו’. אך בעומק, מחלוקת היא מלשון ’חלוקה’, שכל אחד דיבר ב’גדרו’. ומצד כך, אם האדם לא יודע היכן הוא שורש נשמתו של מחבר הספר, שמשורש זה הוא דיבר, הוא מגשש באפלה בכל תורתו. ואם יבוא להשוות זאת לספרים אחרים, בהכרח שימצא סתירות, כי הם דיברו בעולם שונה. ולכן כל שורש המחלוקת וההעלם בתורה הק’, נובעת מכך שהאדם אינו מעמיד כל דבר על מקומו ושורשו. וזהו סוד המחלוקת בכל הדורות כולם, שנשמה תחתונה הביטה בביאור או הנהגה של נשמה עליונה, ומח [והוא כיון שאינה בערך השגתה, פירשה שלא כפי אמיתת הדבר. וכן להיפך, שנשמה עליונה מפרשת ביאור או הנהגה של נשמה תחתונה באופן שאינו ממש כן כפי ערך הנשמה התחתונה]. (בלבבי משכן אבנה, חלק ח’, פרק ח’, אות ח’ ואילך; חלק ט’, הקדמה)
– בכל מחלוקת בחז”ל, האדם צריך לחפש את נקודת האחדות והקשר בין החולקים, ולא לתפוס את המחלוקת כמחלוקת גמורה. ומכח כך לאחד את כל הדעות, ולהעמיד כל דעה במקומה. מי שאינו עושה כן, ומסתכל על המחלוקת במבט של שבירה ופירוד, במקום לתקן את העולם ע”י לימודו, הרי שהוא מחריבו. וזהו עומק דברי חז”ל שתלמידי חכמים נקראים בונים ’בנין’, ובנין עניינו לאחד ומרבים שלום בעולם, כי עסק התורה הוא לאחד את הלבנים למקשה אחת. בנין שכל הלבנים אינם מאוחדים זה בזה, בודאי יפול, ואין עליו שם בנין. (בלבבי משכן אבנה, מועדי השנה, חלק א’, עמ’ רע”ג)
– המחלוקת שהייתה על משה רבינו ע”ה בכל הדורות, הן משה שהיה בדור הראשון, והן משה שבכל דור ודור, נובעת מעצם מציאותו של משה, ששורשו ’דעת’, וכנודע, יש דעת של הבדלה והכרעה וחיבור, ולכך מתעוררת ’מחלוקת’. והתיקון לכך הוא, שהאדם לא יברר את אמונתו בצדיק ע”י הדעת, אלא יאמין שהקב”ה יתן לו אמונה שליח להאמין. ולכן על משיח לא תהיה מחלוקת [כאשר יאיר אורו כראוי], כי האחיזה בו תהיה ע”י אור האמונה, שהוא אור שלמעלה מן ה’דעת’ שמעוררת הבדלה, למעלה מן ה’מחלוקת’. (בלבבי משכן אבנה, חלק ט’, פרק י”א)
– החילוק בין חכמה אנושית לחכמה אלוקית, שחכמה אנושית היא בבחינת חילוק גמור – מחלוקת, אולם חכמה אלוקית היא אחדות גמורה, בבחינת “אלו ואלו דברים אלוקים חיים”, אין פירוד ח”ו באלוקות, אלא שכל אחד מגלה פן אחד של האחדות.
וזהו התיקון של חטא עץ ה’דעת’, שהוא השכלה אנושית. (בלבבי משכן אבנה, קול דממה דקה [הובא בספר המועדים בלבבי משכן אבנה, עמ’ תכ”א])
– המחלוקת השורשית בבריאה, זוהי המחלוקת של ’עיון’, וזוהי מחלוקת בית שמאי [מחדדי טפי – עיון] כנגד ’תמימות’ בית הלל [הלל – ענוותן, תמימות], ושורשה במחלוקת בית יהודה ובית יוסף [שכל את ידיו – לשון שכל, עיון] [תמימות], וההכרעה במחלוקת זו היא נטייה דקה לצד התמימות (עיין שם).
– עבודתו של משה הייתה לאחד נשמה וגוף, כדברי חז”ל (שם), חציו ולמטה איש, חציו ולמעלה אלוקים (דב”ר יא ד), ובא לבטל את כח המאחד של כלל כנסת ישראל בכל הדורות, שזהו משה, שטען שהוא בדאי, ונמצא שכל קבלת כנסת ישראל, בחינת ’הלכה למשה מסיני’, הכל בטל. וזה עומק המחלוקת. (בלבבי משכן אבנה, טז, א)
– ובעומק, כיסוד הבעש”ט, אדם שאין בו את הנקודה שחולקים עליו, אי אפשר לחלוק עליו. ואצל משה רבינו [היש איחוד הנשמה והגוף [כפי שגילו רבותינו כפי ערכנו] והאין] לא היה כראוי מחמת חטאו במי מריבה. לולי חטאו במי מריבה, לא היה לקורח במה להיתפס. (שבת קודש – בלבבי משכן אבנה, שם)
– ותכלית החילוק, המחלוקת, היא בחינת ’סוף’, ששם שורש ה’פירודא’ (תורת הרמז – בלבבי משכן אבנה, פרשת קרח, טז, א)
– ואינם אחד [שהרוח מחלקת בין כל איש ואיש] ולכן אמרו “אל אלקי הרוחות האיש אחד יחטא” וכו’, שהיו מחולקים זה מזה ברוחם. (מסילת ישרים עם פירוש בלבבי משכן אבנה, חלק ג’, עמ’ שכ”ד)
– בדבקות בקב”ה ע”י לבושים, ישנם הגדרות רבות בדברי רבותינו מהי הדבקות, כי כל אחד דיבר כפי שורש נשמתו שמלביש את האור א”ס, ולכן נחלקו מחלוקות רבות מהי הדבקות. אך בדבקות בקב”ה ללא לבושים, שזהו האור דלעתיד לבוא, אין מחלוקת, וישנה רק הבחנה אחת מהי הדבקות – הכרת הוית הנפש שיש מצוי אחד. (פתחי שערים עם פירוש בלבבי משכן אבנה, חלק ג’, עמ’ ל’)
