והערב נא
מצות עשה על כל איש מישראל (שאינו כהן או לוי) לפדות את בנו שהוא בכור לאמו הישראלית, שנאמר: "אך פדה תפדה את בכור האדם". פדיון הבן נערך לאחר שלושים יום מהולדת הבן. וביאור מצוה זו, שהבכור נתקדש משעת לידתו לה', כמו שנאמר (שמות י"ב, ב') "קדש לי כל בכור... באדם ובבהמה לי הוא", וצריך לפדותו מקדושתו על ידי חמש סלעים. את דמי פדיונו נותנים לכהן, שזהו אחד מעשרים וארבע מתנות-כהונה.
סדר הפדיון הנהוג הוא, שהכהן אוחז את התינוק בידו ושואל את האב: 'במאי בעית טפי (במה אתה רוצה יותר), בבנך בכורך או בחמשה סלעים שאתה חייב בפדיונו?', והאב משיבו: 'בעינא בבני בכורי זה, והילך חמשה סלעים דמחייבנא ביה' (הנני רוצה בבני בכורי, והרי לך חמשה סלעים כפדיון שהתחייבתי בו). לאחר מכן מברך האב אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על פדיון הבן, ושהחיינו, ונותן לכהן את חמשת הסלעים.
ומעתה ניגש לדון במעשה לא שיגרתי, שאירע במהלך עריכת סדר פדיון הבן: האירוע החל כבכל פדיון הבן רגיל. האב הביא את בנו הבכור בן החודש, נעמד לפני הכהן, והכריז כי בנו זה הינו בכור פטר-רחם מאשתו הישראלית. לאחר מכן נתנו האב לידי הכהן כנהוג, ופנה הכהן אל האב בשאלה: "במאי בעית טפי, בבנך בכורך או בחמשה סלעים?" וכאן השיבו האב, כשארשת פניו הביעה רצינות: "אני מעוניין בחמשת הסלעים. את הבן תוכל להשאיר אצלך"!!
בתחילה כולם חשבו כי מדובר באמירה שנובעת מתוך שחוק ובדיחות-הדעת, אך כשחזר הכהן על השאלה, השיב האב נחרצות תוך שדמעה נושרת מעינו: "אני לא רוצה בבן, קח אותו לעצמך..." מאוחר יותר התברר, כי הסיפור שהיה נראה בתחילה כמשעשע, אינו אלא סיפור עגום מאוד. דבריו של האב נבעו מחוסר אונים וייאוש, משום שלאחרונה השתרגו עליו צרות וטרגדיות קשות ל"ע. ביתו התפרק בכך שאשתו חלתה בנפשה וברחה מהבית, והותירה אותו לבדו עם התינוק, ומצבו הכלכלי התדרדר מאוד, עד שלא היה לו ממון בכדי לרכוש לתינוק מזון וכסות וכו'. מאחר שלא הצליח האב המסכן להתמודד עם גידול בנו התינוק, החליט פשוט למסרו לידי הכהן...
והתעוררה השאלה שעוררה הד רב בבתי המדרשות: האם אכן הבן שייך עתה לכהן? ומה דינו של הפדיון - האמנם קיים האב את מצוותו?... השיב מורנו ורבנו הגאון יצחק זילברשטיין שליט"א: כשהכהן שואל את אבי הבן 'במאי בעית טפי', כמובן שאין הכוונה שהוא נותן לו את האפשרות לבחור בין נתינת הבכור עצמו לבין נתינת מעות פדיונו, שהרי הבכור אינו של הכהן כלל. ומבואר בפסקי ה'תרומת הדשן', שאפילו אם ירצה האב להניח את הבן הבכור בידי הכהן, לא עשה בזה כלום, שבוודאי שאין הבכור של הכהן כלל, והאב אינו יוצא בזה ידי חובת המצווה, וצריך לפדותו בממון!
