להזהר מקטטה בבית

בילקוט מעם לועז (פ' כי תצא) הזהיר בענין 'שלום בית', וכתב כך: כל דבריה עם בעלה יהיו בנחת ודרך חן ולא בקול רם, וכל שכן שהיא צריכה ליזהר מלדבר בלשון כעס, שמא תכעיס את בעלה ויבוא לידי קטטה, ואם עושה כן פעם אחת הוא בא לידי הרגל, ובאים לידי פירוד לבבות, ויבואו לידי מחשבות זרות ח"ו, והוא, מה שהתינוק מדבר בשוק, וגם הילדים כשרואים מעשה מאביו או מאמו שמע, וכפתגם אביהם ואמם, אף הם נוהגים כן. עולם 'די עלטערן קייען און די קינדער שפייען'.

ובזה יש להזהיר ביותר את הגדולים על הקטנים, ומעשה באשה אחת שכעסה על שינהגו הגדולים במדת הנחת בעלה ואמרה לו שהוא והשלום, למען ילמדו מהם 'שוטה', והבעל לא נשאר חייב הקטנים להזהר במדת השלום. והשיב לה 'את שוטה', והחליטו וכדאיתא בגמרא (סוכה נו:) שותא לשאול את בנם עם מי הצדק, דינוקא בשוקא או דאבוה או וענה הבן לפי תומו: 'שניכם דאימיה הוא, פירש"י משל הדיוט צודקים'.