בערב שבת בין השמשות, גילו ששכחו לחבר את התקע של הפלטה לשקע, וקראו לגוי שיחבר את התקע, מכח ההיתר המבואר בשו"ע (או"ח סי' רס"א סעי' א) ובמ"ב (שם ס"ק ט"ז), שהתירו אמירה לנכרי בבין השמשות לצורך. רק בלילה נזכרו, שהיו על הפלטה גם מאכלים לא מבושלים, שהתבשלו על הפלטה, ואם כן לכאורה מאכלים אלו נאסרו משום בישול עכו"ם.
כשהגוי לא ידע שיש אוכל לא מבושל
איתא בגמ' (ע"ז ל"ח ע"א): "אמר רב ברונא אמר רב, עובד כוכבים שהצית את האור באגם, כל החגבים שבאגם אסורין. היכי דמי, אילימא דלא ידע הי טהור והי טמא, מאי איריא עובד כוכבים, אפילו ישראל נמי. אלא משום בישולי עובדי כוכבים. כי האי גוונא מי אסיר, והאמר רב חנן בר אמי א"ר פדת א"ר יוחנן, האי עובד כוכבים דחריך רישא, שרי למיכל מיניה אפילו מריש אוניה, אלמא לעבורי שער קמיכוין, ה"נ לגלויי אגמא קא מיכוין. לעולם דלא ידע הי טהור והי טמא, ומעשה שהיה בעובד כוכבים היה". וכ"פ בשו"ע (יו"ד סי' קי"ג סעי' ה'): "עובד כוכבים שבישל, ולא נתכוין לבישול, מותר. כיצד, עובד כוכבים שהצית אור באגם כדי להעביר החציר, ונתבשלו בו חגבים, הרי אלו מותרים, ואפילו במקום שעולים על שלחן מלכים. וכן אם חרך הראש להעביר השער, מותר לאכול ראשי האזנים שנצלו בשעת החריכה".
למדנו, שאם הגוי אינו יודע כלל שבמעשהו כלול בישול, אין איסור משום בישול עכו"ם.
עוד איתא בגמ' שם: "אמר רבינא, הלכך האי עובד כוכבים דשדא סיכתא לאתונא, וקבר בה ישראל קרא מעיקרא, שפיר דמי. פשיטא, מהו דתימא לבשולי מנא קא מיכוין, קמ"ל לשרורי מנא קא מיכוין".
ע"פ זה פסק הטור (שם): "אבל אם כיון לשם בישול, כגון שהסיק התנור לבשל בו והיה בו בשר תחלה ונצלה, אף על פי שלא כיון לזה הבשר, שהרי לא ידע בו, אפי' הכי אסור". מפרש הבית יוסף: "היינו מדאמרינן גבי סיכתא, מהו דתימא לבשולי מנא קא מכוין, משמע דאי הוה מכוין לבשולי מנא, הוה מיתסר קרא, אף על גב דלא ידע בה הגוי, דהא קברה ישראל מעיקרא".
וכ"פ בשו"ע (שם): "אבל אם כיון לשם בישול, כגון שהסיק התנור לבשל בו, והיה בו בשר תחלה ונצלה, אף על פי שלא כיון לזה הבשר, שהרי לא ידע בו, אסור".
למדנו, שאם הגוי יודע שחלק מהמאכלים אינם מבושלים, אף שאינו יודע איזה מהם אינו מבושל, מכל מקום כיון שבמעשהו כלולה כוונה לבשל, נאסרו המאכלים שאינם מבושלים משום בישול עכו"ם.
מחלוקת הראשונים בגוי שבישל בשבת לחולה
הרא"ה (בדה"ב ב"ג ש"ז) מקשה: "קשיא טובא, היאך מתירים לחולה לבשל לו על ידי נכרים [בשבת], ובודאי בכל דבר התירו לו - אף בדברים שיש בהן בשולי נכרים ...כדקיימא לן, דכל צרכי חולה נעשים על ידי נכרים בשבת ...ומותר אפילו בדברים שיש בהן בשולי נכרים. ותרצתא דהני שמעתא, דרבנן באיסורין אלו שאסרו בשל נכרים משום חתנות, לא השוו בהם מדותיהם כשאר איסורין של דבריהם ...אלא כאן לפי מה שראו אסרו ופעמים החמירו ופעמים הקלו ...ובשלקות התירוה כל שאין הנכרי מתכוין לבשל, כדאיתא בגמרא, נמצא דבר אחד פעמים אסור פעמים כיוצא בו מותר, שלא אסרו בזה כל זמן שאין בו חשש בנותיהן. אף אני אומר, שהנכרי שבא לבשל לחולה, והוא בשבת, בזמן האסור לנו לבשל, שלא אסרו משום בשולי נכרים כלל, דלא שייך הכא משום חתנות, ולא עוד, אלא שמותר לבריא במוצאי שבת. עוד אני בא לדון מזה הטעם, שלא השוו חכמים מדותיהם בענין זה, ולא אסרו בו אלא לפי מה שיראה שימשך בו טעם של חתנות, ואומר שהנכרי שבא לבשל לעצמו בין בחול בין בשבת, ובלבד דברים המותרין, שאע"פ שהתבשיל אסור משום בשולי נכרים, אבל הכלים מותרין להשתמש בהן אחר הדחה, דלגבי גיעולי הכלים לא מסתבר למימר דגזרו ואסרו בהו משום בשולי נכרים, דלית בהו משום חתנות, ולאו משום איקרובי דעתא".
והרשב"א (משה"ב שם) השיג עליו: "מאי דקאמר דכיון שהוא ביום האסור לנו לבשל, לית ביה משום חתנות, אדרבה, כל שאי אפשר לחולה אלא על ידי העו"ג, והעו"ג עושה עמו טובה, כל שכן דאיכא משום איקרובי דעתא טפי. ואם בא לומר שאעפ"י שיש כאן איקרובי דעתא, אפילו הכי במקום חולי לא העמידו דבריהם, לא הול"ל דלית ביה משום חתנות, דאדרבה משום חתנות איכא טפי, אלא דלגבי חולי לא גזרו....ועוד, אם לגבי החולה התירו, מה להם להתיר לגמרי, ואפילו לבריא על ידי החולה, די אם לא העמידו דבריהם אצל החולה, כדרך התורה שהתירה אפילו הנבלה אצל חולה שיש בו סכנה, ולא מצא סכין יפה, וישראל יודע הלכות שחיטה נוחר או מעקר, ולחולה משום פקוח נפש מותר, ולבריא אסור. ... אף אנו נאמר, בשבת עצמה התירו, ולצורך החולה לא העמידו דבריהם, אבל למוצאי שבת שאין לו בו צורך, יאסר, וכל שכן לבריא. וחלילה וחס שלא הותר אפילו לחולה עצמו, אלא לעת הצורך בלבד, דהיינו בשבת, הא במוצאי שבת חזר לאסורו. ...ואף קדרה שבשל בה אסורה לחולה בחול, שלא מצינו אסור אפילו של דבריהם, שלא תהא חליפת כליו אסור כמוהו, דכל דתקון רבנן, כעין דאורייתא תקון. וסתם יינן אסור ומשום בנותיהן, הכלים אסורים וצריכין הכשר לפי מה שהוא כלי, ועופות שטופלין אותם בביצה שבשלו אותה הנכרי, אף הבצק אסור, מפני שנבלע צירן ורוטבן בבצק, ואין אומרים - אין חתנות, במה שנבלע בצק, וכן כתוב בספר התרומה".
הרי שלדעת הרא"ה, כשגוי בישל לחולה בשבת, מותר התבשיל גם במוצ"ש, וגם לבריא מותר לאכול ממנו, כי לא גזרו על בישול עכו"ם, כשהגוי בישל בשבת לחולה, ולדעת הרשב"א הותר התבשיל רק לחולה עצמו, ורק בשבת עצמה ולא במוצ"ש. ועוד נחלקו, אם כשגוי בישל מאכל בכלי, נאסר גם הכלי מחמת הבליעה, או רק המאכל עצמו, ולא בליעת הכלי, שלא שייך בה חשש חתנות.
הכרעת ההלכה
בשו"ע (שם סעי' ט"ז) נפסק כהרא"ה: "עובד כוכבים שבשל לחולה בשבת, מותר למוצאי שבת, אפילו לבריא, ואין בו משום בשולי עובדי כוכבים, דכל כה"ג היכראיכא".
והט"ז (שם ס"ק ט"ו) השיג: "אלו הם דברי הר"ן בשם הרא"ה, הביאם ב"י. והנה בספר בדק הבית להרא"ה דף פ"ט כתב ג"כ הכי, ובעל משמרת הבית שהוא הרשב"א, כתב על זה - וחלילה וחס, שלא הותר אפילו לחולה עצמו, אלא בעת הצורך בלבד, דהיינו בשבת, הא למוצאי שבת חוזר לאיסורו, וכל שכן לבריא, ודומה לנבילה לחולה שיש בו סכנה, דמותרת לו בשבת, ואם הבריא אסור, דכל דתקון רבנן, כעין דאורייתא תקון, עכ"ל ודבריו נכונים. ...ואילו ראו ב"י ורמ"א ספר משמרת הבית, לא היו פוסקים להיתר כהרא"ה בזה". וכ"כ הפר"ח (שם ס"ק כ"ו).
יישוב סתירת פסקי המ"ב
המשנה ברורה בסי' שכ"ח (ס"ק ס"ג) פסק כשיטת הרשב"א: "מה שנשאר למוצ"ש, אסור אפילו לחולה עצמו, כיון שאפשר לבשל לו אז ע"י ישראל. והכלים של בישולי א"י צריכים הכשר".
