וְזָר לֹא יִקְרַב אֲלֵיכֶם (יח, ד)
עיין בזבחים (טו:-טז.) דיליף דזר מחלל עבודה, מקל וחומר מבעל מום, ומה בעל מום שאוכל (בקדשי קדשים) - אם עבד חילל, זר שאינו אוכל - אינו דין שאם עבד חילל. מה לבעל מום, שכן עשה בו קרב כמקריב (שבקרבן הקרב - אם יש בו מום פסול להקרבה, כמו שכהן המקריב פסול לעבודה אם יש בו מום, מה שאין כן זרות דלא שייך בקרבן), טמא יוכיח. מה לטמא שכן מטמא, בעל מום יוכיח. וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה וכו', הצד השוה שבהן שמוזהרין (מלעבוד), ואם עבדו חיללו, אף אני אביא זר שהוא מוזהר, ואם עבד חילל. ופריך, מנלן דמוזהר. ומשני, דכתיב 'וזר לא יקרב אליכם'.
ובתוספות שם (טז. ד"ה היכן) כתבו וז"ל: תימא, נימא מ'והקריבו בני אהרן' (ויקרא א, ה), דדרשינן (שם לב.) מקבלה ואילך מצות כהונה וכו', עכ"ל. והנה יש תימא על תמיהתם, דהא מ'והקריבו בני אהרן' יש ללמוד רק איסור לאו הבא מכלל עשה, ד'בני אהרן' - ולא זרים, וקיימא לן (פסחים מא:) לאו הבא מכלל עשה - עשה. ואם כן הרי אין זה אזהרה, וכמבואר בתמורה (ד.) ובסנהדרין (נו.) דאזהרת עשה לאו אזהרה היא.
ואולם לדעת הרב המגיד הלכות מאכלות אסורות (פ"ב ה"א), דאף על גב דקיימא לן (מכות ה:; רמב"ם הלכות עדות פ"כ ה"ב) דאין עונשין מן הדין, עם כל זה בדבר הנאסר כבר בלאו הבא מכלל עשה, אז מזהירין ועונשין מן הדין. יש לומר בכונתם, דהרי באמת יש להקשות על הגמרא דפריך היכן מוזהר, שהרי האזהרה גופא יש ללמדה מקל וחומר מבעל מום דכתיב ביה אזהרה - וכמו דיליף החילול דעבודה מקל וחומר הנ"ל. ועל כרחך צריך לומר, דהא דלא יליף האזהרה גופא מקל וחומר היינו משום דאין מזהירין מן הדין, וכמובן בפשיטות.
ועל זה שוב שפיר הקשו התוספות, דכיון דעל כל פנים יש כאן כבר איסור עשה ד'והקריבו בני אהרן' - ולא זרים וכנ"ל, אם כן שוב שפיר הרי מזהירין מן הדין, וכדעת הרב המגיד הנ"ל, ושוב שפיר יש ללמוד האזהרה גופא מקל וחומר, ומאי פריך היכן מוזהר.