על האדם להכיר שהטוב שמקבל מאת ה' הינו מצד חסדיו יתב' ולא בזכות מעשיו
"וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (בראשית טו, ו).
להכיר שכל טובות ה' עליו הם רק מצד החסד אחרי שהבטיח השי״ת לאברהם אבינו בברית בין הבתרים "לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ" (בראשית טו, ד) אמר הכתוב (פסוק ו׳) "והאמין בה׳ ויחשבה לו צדקה". ובפירוש הפסוק למי נחשבת האמונה לצדקה, פירש רש״י ש׳הקדוש ברוך הוא חשבה לאברם לזכות ולצדקה על האמונה שהאמין בו׳. כלומר, שה׳ החשיב את האמונה לצדקה מצדו של אברהם.
והרמב״ן השיג עליו וכתב ׳ואיני מבין מה הזכות הזאת, למה לא יאמין באלהי אמן, והוא הנביא בעצמו, ולא איש אל ויכזב, ומי שהאמין לשחוט את בנו היחיד האהוב ושאר הנסיונות איך לא יאמין בבשורה טובה׳ ועל כן פירש מדיליה ׳והנכון בעיני כי יאמר שהאמין [אברהם] בה׳ וחשב כי צדקתו של הקב״ה יתן לו זרע על כל פנים, לא בצדקת אברם ובשכרו, אף על פי שאמר לו שכרך הרבה מאד׳. כלומר, שאברהם אבינו ע״ה ברוב ענוותנותו ושפלות רוחו בעיניו, לא ראה לעצמו שום זכות שבגינה יתבשר בבשורה טובה כזו, ועל כן החשיב את הבשורה הטובה לצדקה גדולה מאת הקב״ה.
והנה דברי הרמב״ן הללו מהווים יסוד גדול בהכרת האדם את בוראו, שטבע האדם הוא שלא להתפעל מטובות והחסדים הנשפעים לו מן השמים, וכדרך שהורגל בהרגשה כאילו בזכות ובצדק ניתנים לו הכל, ולא מעלה על דעתו לערער על הרגשה זו, ועל כן באים דברי קדשו ונלמד, שעל האדם להכיר ולהחשיב הטוב שמקבל מאת ה׳, כצדקה ומתנת חנם שהוא נותן לנו מצד חסדיו המרובים, ולא בזכות מעשינו.
ובסידור הגר״א (סדר הבדלה למוצ״ש) מפרש הכתוב כפירוש הרמב״ן שאברהם אבינו ראה את רוב חסדי השי״ת אליו כחסד וצדקה, ולא ייחסה למעשיו הטובים. ועל פי זה מפרש מה שאומרים בתפלת נשמת כל חי ׳עד הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך וגו' ואל תטשנו ה׳ אלוקינו לנצח', על דרך משל, לאדם שלוה מחבירו אלף זהובים, וגמר עם המלוה שלא יחזיר לו את מלא הסכום בבת אחת, אלא במשך עשרה חדשים יחזיר לו כל חודש סך של מאה זהובים, וכעבור חודש אכן מקיים הלוה הבטחתו ומצניע את הסכום של מאה זהובים בין המשקוף לדלת בביתו של המלוה, וכך מוצא המלוה מתחת דלת ביתו מעטפה ובתוכה מאה זהובים, וכן עשה בחודש הבא עד לחודש העשירי שסיים להחזיר את מלוא הסכום. והנה אף שבמשך עשרת החדשים היה המלווה מצפה מידי חודש בחדשו לקבלת הסכום, אבל מובן שמחודש זה והלאה אינו מחכה עוד למצוא הכסף מתחת לדלת ביתו, כי יודע הוא שעד היום קיבל רק את המגיע לו, ומהיום והלאה אין מגיע לו כלום.
וכל זה בנוגע למלוה ולוה, אבל כאשר מדובר בצדקה אין הדבר כן, שהעני המוצא מידי חודש בחדשו מאה זהובים מתחת לדלת ביתו, ויודע שהושם שם ע״י נדיב אחד טוב לב הרוצה לתמוך בו בצנעה, אזי לעולם לא יפסיק מלחכות לנדבת הנדיב, ובכל חודש וחודש יעמוד ויחכה בכיליון עיניים מתי תבוא הנדבה לביתו, בידעו שגם עד היום לא קיבל שכר המגיע לו כי אם נדבת לב בלבד, ומדוע שתפסק הנדבה. וכך הוא הענין כלפי שמיא, כי האדם החושב לעצמו שהטובה שמקבל מאת השי״ת מגיעה לו לפי מעשיו, הלא יש לו מקום לחשוש שבבא יום מן הימים תפסק הטובה, דהיינו באופן שלפי מעשיו לא תגיע לו עוד טובה. אבל האדם שמשכיל להבין שכל הטובות הנשפעים לו מן השמים אינם אלא מצד רוב רחמי השי״ת המשפיע עליו בחסדו, ההוא אינו חושש שמא יפסיק הקב״ה להשפיע עליו, שהרי מאז ומעולם מקבל הכל מחמת צדקה וחסד בלבד, וצדקה כזו אין שום סיבה שתפסק.
וזהו הפירוש שאנו אומרים "עד הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך", כלומר שכל הטובות והישועות שהיו לנו עד עתה מצד הרחמים והחסדים הם, ולכן הרינו מאמינים הלאה ש"אל תטשנו ה' אלוקינו" וימשיכו החסדים לָנֶצַח, כי חסדי השי״ת הם ללא גבול ולעולם הם עומדים.
ובזה פירש גם הפסוק שאנו אומרים בהבדלה במוצ״ש (ישעיהו יב, ב) "הִנֵּה אֵ-ל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד", דידוע שהשם ׳א-ל׳ הוא מצד החסד, וכלשון הכתוב (תהלים נב, ג) "חֶסֶד אֵ-ל כָּל הַיּוֹם", ועל זה אומר "הנה קל ישועתי" שאני מאמין ויודע שהישועה היא מצד חסדי השי״ת עלי, וכיון שכן "אבטח ולא אפחד" שמא תפסק הטובה, שהרי הכל נשפע מצד החסד, ומדת החסד לעולם עומדת.
ומהלך זה שזו היתה דרכו של אברהם אבינו ע״ה לתלות טובות הבורא בחסדיו ית״ש, מצינו גם בתרגום יהונתן על הכתוב הפותח במעמד ברית בין הבתרים, שנאמר (טו, א) "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ה׳ אֶל אַבְרָם וגו׳ אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד", ופירש: אחר הדברים האלה שנאספו המלכים ונפלו לפני אברם ונהרגו ארבעה המלכים והחזיר תשע מחנות, חשב אברם בלבו, ווי לי שמא קבלתי שכר מצותי בזה העולם ואין לי חלק לעוה״ב, או שמא פעם הזאת נמצא לי זכות מועטת ונפלו לפני, ופעם אחרת לא יִמָּצֵא בי זכות ולא יפלו לפני ויתחלל בגללי שם שמים.
כלומר, שהיה אברהם ירא שמא התנהגו עמו כפי מעשיו וקיבל שכרו בדין בעבור מעשיו הטובים, והיה מבקש ומתפלל על כך, שמעתה יקבל הטובות מאת הבורא רק מחמת חסד ה' ולא בשביל מעשיו, כי באם שכרו יהיה משום מעשיו אפשר שיתחלל שם ה' ברבים כשיצא למלחמה פעם אחרת ולא יעמדו לו זכויותיו לְנַצֵּחַ, ונמצא מתחלל עי״ז שם שמים כי הבריות לא יֵדְעוּ שמפלתו היא מחמת שנתמעטו זכיותיו. ועל זה הבטיחו הקב״ה "אל תירא אברם וגו׳ שכרך הרבה מאוד", כלומר, שאע״ג שהם נופלים לפניך בעוה״ז, אין זה אלא מתנת חסד ואילו שכר מעשיך הטובים שמור ומצפה לך לעוה״ב הרבה מאוד. (משחת שמן – רבי חיים שאול קויפמאן)
