מעשה אבות סימן לבנים. מן הדברים האמורים עולה כי הליכת אברהם, נתינת הארץ לבניו, ומתן תורה, הם המשך אחד של עבודה אחת - חיבור מעלה ומטה. עלינו להיות 'מהלכים', בהילוך תמידי. התקדמות שלא בערך למצבינו הקודם • לימוד ה'דבר מלכות' בשפה קולחת, עשירה, ובהירה שווה לכל נפש, ומהשבוע גם הוראות למעשה בפועל
כבר מימי אדמו"ר הזקן ידוע לנו כי פרשת לך לך היא פרשה שמחה. אנו חיים עם אברהם אבינו בכל יום מימות השבוע, וה"חיים" של אדמו"ר הזקן אינם בגדר נוסטלגיה אלא במשמעות של חיי היום יום שלנו.
הדבר נראה בעייתי מעט כשאנו מתבוננים בפרשתנו. הציווי "לך לך" נאמר לפני אלפי שנים לאברהם אבינו בסיטואציה מסוימת. מה הדבר נוגע לנו כיום בהיותנו מרחק שנות דור מאותו מקום ומצב? יותר מכך, אברהם אבינו החל תקופה חדשה. הליכתו מחרן ביטאה תחילתו של עידן חדש – אלפיים שנות תורה. כל צעד שצעד, כל פעולה שעשה היוותה נדבך נוסף בהכנת העולם לקבלת התורה. יוצא אפוא, שאם באנו ללמוד מאברהם אבינו הליכה מהי, הרי שמטרה שלפנינו אינה ברורה דיה. לאן נלך? את התורה כבר קיבלנו ובמהלך אלפי השנים שחלפו הוספנו לימוד וחידוש בתורה בעילוי אחר עילוי. מהי, אם כן, ההליכה הנדרשת מאיתנו וכהכנה למה היא באה?
בשאלה זו גופא, טמונה התשובה. לא רק בלימוד התורה קיימת התפתחות, התעלות והתקדמות שאינה בערך לדורות הקודמים. ההליכה משתנה באופן יחסי ללימוד באותו הזמן. ככל שהלימוד מתפתח ונעשה איכותי וכמותי יותר כך ההליכה, המהווה הכנה למתן תורה זה, צריכה להיעשות באופן אחר לגמרי. נעלה יותר, איכותית יותר, שלא בערך כלל למקום בו עמד האדם קודם לכן.
בהתבוננות לעומק מגיעים אנו למסקנה נוספת הנובעת מהחיבור בין "לך לך" ומתן תורה. כל שלימותו של מתן תורה תלויה בהליכה שקדמה לו ובמתן ארץ ישראל לאברהם. לצורך הבנת העניין נצטרך תחילה לעמוד על טיבה של מתנה זו אז, בימי אברהם וכיום.
נתינת הארץ לאברהם אבינו הייתה על כל עשר העמים שבה. נכון שהדבר מתרחש בשלבים ועד היום נכבשו שבעה עמים בלבד אבל בכוח נמצאים בידינו גם שלושת העמים הנותרים והגעתם לידינו הוא אך ורק ענין של זמן. אולם, יחד עם זאת, היות ועדיין לא נכבשו עמים אלו בפועל שלימותה של ארץ ישראל חסרה.
הדבר נכון לא רק לגבי האדמה אלא גם ובעיקר לגבי היושבים עליה. המצב המתואר בו "כל יושביה עליה" אינו מתקיים זה שנים רבות ואף אם התקיים בעבר עדיין לא הגיע לשלימות האפשרית בימות המשיח – אז הביטוי "כל יושביה" יבוא לידי ביטוי באמיתות משמעותו כאשר כל בני ישראל בכל הדורות יתיישבו בארץ ישראל.
משמעות הדברים היא שעדיין אנו בעבודת הקניין וההתיישבות בארץ. ההליכה "אל הארץ אשר אראך" עדיין בעיצומה. אולם כעת, בימינו, רואים אנו כבר את הסוף. את האור בקצה המנהרה. כעת, כשכלו כל הקיצין, עורכים אנו את צעדינו האחרונים בהליכה זו אל הארץ, בדרך לקבלת כל עשר העמים תחת שליטתנו בדרכי נעם ושלום, בגאולה האמיתית והשלמה.
הולך חסיד
כעת יקל עלינו להבין את הקשר בין הליכה אל הארץ ובין מתן תורה. מסתבר שהרעיון זהה בשתיהן והקשר הוא המכנה המשותף. הליכתו של אברהם אבינו בשונה משהותו מחרן מסתכמת במשפט ידוע אחד – חיבור עליונים ותחתונים. בן שלוש הכיר אברהם את בוראו ובן שבעים וחמש היה כשיצא מחרן. כמו שאנו מכירים את אבינו הראשון, ברור לנו שלא שקט על שמריו שבעים ושתים שנה. אולם התורה לא מציינת זאת. מן המקרא לא ידוע לנו מה עשה במהלך שנים אלו וכל פעולתו בעולם מתחילה מיציאתו לכיוון הארץ אשר יראהו אלוקים. את ההסבר לדברים נותן הרבי – יציאתו של אברהם ממקומו הטבעי היוותה פריצת דרך, למעלה ממדידה והגבלה, אחרת מכל מה שידע הוא עד אז ושידע העולם. עזיבה זו והתנתקות מהדרגה שעמד בה ושינוי על טבעי שלא בערך למצבו הקודם הביא לשינוי בבריאה – חיבור עליונים ותחתונים. גילוי מציאותו של הקב"ה בעולמנו המוגבל. וזו הייתה רק ההתחלה. מכאן המשיך אברהם אבינו להכין את העולם לקראת החיבור המושלם במתן תורה – הלוך ונסוע...
הרבי ממשיך ומבאר את עבודתו של אברהם – עבודה בשני הכיוונים – מלמטה למעלה – כאשר אברהם עולה מחרן לארץ ישראל ועבודה מלמעלה למטה – בהמשכת אלוקות בעולם הגשמי. כל אחת מעבודות אלו השפיעה על טיבה של האחרת – עבודתו שלא בערך בבירור גשמיות העולם הביאה להתעלות רוחנית שלא בערך והתעלותו הרוחנית לדרגות נעלות כל כך סיפקה את הכח לברר את התחתון שאין תחתון למטה ממנו, עד לאיחוד המוחלט בין המטה והמעלה במתן תורה.
הדברים לא נשארו אצל אברהם אבינו בסמליות עבודתו. לדבר היה ביטוי גשמי בבשרו בברית המילה. הייתה זו המצווה הראשונה אשר יצאה מגדר "ריחות היו" ופעלה בגשמיות וחומריות בשרו של אדם. הייתה זו המצווה הראשונה שהיוותה את הדוגמא כיצד יראו המצוות כולן לאחר מתן תורה, על ידה ניתן הכח לקיום המצוות כולן והיא זו שביטאה יותר מכל איך הקב"ה הנצחי ובלתי בעל גבול חודר גם במקום גשמי וחומרי שכזה. דווקא ממנה ניתן לקבל את הכח לקיום המצוות כולן ולחבר על ידן את האלוקי עם הגשמי.
מעשה אבות סימן לבנים. מן הדברים האמורים עולה כי הליכת אברהם, נתינת הארץ לבניו, ומתן תורה, הם המשך אחד של עבודה אחת – חיבור מעלה ומטה. עלינו להיות 'מהלכים', בהילוך תמידי. התקדמות שלא בערך למצבינו הקודם מתוך הכרה וידיעה ברורה שכל זמן שאין שלימות ב"מתן תורה" בבחינת "תורה חדשה מאיתי תצא, עדיין יש ללכת עד הפיכת העולם כולו למקום בו "הייתה לה' המלוכה" תיכף ומיד ממש.
מוח חדש
החלוקה הפנימית בעולם קטן הוא האדם, הרי ששבעת העמים הכבושים הם המידות. עיקר העבודה בזמנינו היא עבודת המידות כשהמוחין מסייעים לעבודה זו. אולם לעתיד לבוא תהיה העבודה עם הכוחות השכליים עבודה בפני עצמה. יחוד שכלי עם שכל התורה ועל ידה יחוד עם חכמתו ורצונו של הקב"ה.
שלימות העבודה היא לא רק בפעולה על המידות אלא בכל עשר הכוחות וההכנה ונתינת הכוח לכך היא מפרשתנו זו – "לך לך מארצך... אל הארץ אשר אראך", נתינת כל עשר העמים לאברהם ולזרעו עד לרגע בו נזכה לירידתה מחדש ת"ת תובב"א ו"ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".
בזמן שנותר עד לגאולה עלינו להכין את עצמנו ואת ה"מוחין" שבנו לסדר הגאולתי. על כל יהודי מוטל חיוב "להלך" בלימוד התורה. לא משנה כמה כבר למדת תמיד תוכל להתקדם למקום שלא בערך למעמדך הקודם. בדרך הרגיל אדם מנצל את כוחותיו הגלויים. כאן דורש הרבי לנצל את אותם כוחות נסתרים, על מנת לחדש חידושים שקודם לכן לא ידע שביכולתו לחדש.
יחד עם זאת אל לו להסתפק בעבודתו עם עצמו, עליו לדאוג גם ללימוד של הזולת, על ידי הקהלת קהילות, ריבוי תלמידים, חיפוש מתמיד אחר עוד יהודי ועוד יהודי היכול ללמוד ולהשתתף בשיעור תורה. לא להסתפק בקיים ובקבוע עד כה. ליצור חידוש אמיתי בשיעור, הן בכמות התלמידים והן באיכות הלימוד. להיות מאלו המעמידים תלמידים הרבה, אשר כל אחד מהם הוא בגדר "תלמיד ותיק" המסוגל לחדש חידושים המגיעים מכוחותיו הנעלמים עצמו. עבודה זו צריכה להיעשות בהקשר לתקופה בה אנו נמצאים כאשר תוספת הלימוד והחידוש היא בתורה בכלל ובפרט בענייני גאולה ומשיח. עבודה שכזו תוליכנו אל "הארץ אשר אראך" בגאולה האמיתית והשלימה אז נזכה כולנו ל"ויירא אליו ה'" תיכף ומיד ממש.
המעשה הוא העיקר
מה"דבר מלכות" השבועי
- שכל אחד ייצא מהרגילות האישית בעבודת ה'. לעשות מעבר ליכולת המוכרת והגלויה.
- להוסיף בלימוד ולחדש חידושים בתורה.
- להקהיל קהילות ולדאוג שיתרבו הן בכמות והן באיכות.
- ללמוד בהוספה פנימיות התורה וענייני משיח וגאולה.