וישמע אברם כי נשבה אחיו... וירדף עד דן (יד, יד) מקשים העולם: איך הותר לאברהם להכניס עצמו ועבדיו לסכנת נפשות כדי להציל את חבירו?! ויש ליישב בכמה אופנים:
עיונים
א. עיין שו"ע (או"ח סימן שכ"ט, ח) "הרואה ספינה שיש בה ישראל המטורפת בים, וכן נהר שוטף וכן יחיד הנרדף מפני אנס, מצוה על כל אדם לחלל עליהם שבת כדי להצילם" וב'משנה ברורה' (שם סקי"ט) כתב וז"ל "כדי להצילם - ומ"מ אם יש סכנה להמציל אינו מחויב, דחייו קודם לחיי חבירו ואפילו ספק סכנה נמי, עדיף ספיקו דידיה מודאי דחברו, אולם צריך לשקול הדברים היטב אם יש בו ספק סכנה ולא לדקדק ביותר כאותה שאמרו המדקדק עצמו בכך בא לידי כך (פתחי תשובה חו"מ סי' תכ"ו)" עכ"ל. וכאן לכאורה היה ודאי סכנה כמו שהעיד אברהם (יח, כז) 'ואנכי עפר – ראוי הייתי להיות עפר ע"י המלכים'. וכן מורה השכל הישר, שלא היה סביר שינצח אדם אחד עם מחנה מועט מלכים כמותם, והדק"ל. עוד עיין 'ספר מצוות' (הל' רוצח א, יד) וז"ל "כתב הגהות מיימון 'היכול להציל ולא הציל עבר על 'לא תעמוד על דם רעך'. בירושלמי מסיק, אפי' להכניס עצמו בספק סכנה חייב'. וגרסה שהטעם מפני שהוא ודאי והוא ספק" עכ"ל. אבל כאן הוא ודאי שימות. אמנם יש בפוסקים דס"ל שאינו מחויב להציל חבירו, מפני שחייך קודמין, אבל יש לו רשות לעשות כן, וכיון שאברהם אבינו התחייב לו קודם באומרו 'אם השמאל ואימינה' ופירש"י (יג, ט) "אם השמאל ואימינה - בכל אשר תשב (אשב) לא אתרחק ממך ואעמוד לך למגן ולעזר וסוף דבר הוצרך לו שנאמר וישמע אברם כי נשבה אחיו" לכן מסר נפשו עליו לעמוד בדיבורו. אמנם יש הסוברים שהמחמיר בזה, הרי הוא חסיד שוטה. ויש להאריך בזה טובא.
ב. מרן שר התורה זיע"א (ב'ארחות נוטה' (אות קכ) תי'רץ וז"ל "היתה לו הבטחה שיוליד ולכן לא נתיירא שימות" עכ"ל. ועדיין צ"ב הלא מצינו אצל יעקב שהבטיחו הקב"ה על ירושת הארץ ועוד ומ"מ נאמר בו 'וירא יעקב מאד ויצר לו' ואמרו חז"ל בברכות (ד.) שהיה ירא 'שמא יגרום החטא' ומ"ש הכא. ובהערות שם (211) העירו עוד 'עיין יעב"ץ (פ"ו דע"ק) שהי' פסק שום וכו' ופרש"י "שהתפלל שם על בני יעקב' והקשו בעלי התוס' כיון שראה שיהיו לו בנים מדוע אמר אח"כ 'ואנכי הולך ערירי'. ותירצו דמאחר ששהה הרבה זמן ולא הוליד היה סבור שגרם החטא'. מוכח שגם אברהם חשש לזה. וי"ל.
ג. עוד תירץ מרן זיע"א (שם) וז"ל "בטח בהקב"ה שינצח" עכ"ל. ובאור כוונתו עפ"י ב'נפש החיים' (ש"ג פי"ב) וז"ל "ובאמת הוא ענין גדול וסגולה נפלאה להסיר ולבטל מעליו כל דינין ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו ולא יעשו שם רושם כלל. כשהאדם קובע בלבו לאמר: הלא ה' הוא האלקים האמתי ואין עוד מלבדו יתברך שום כוח בעולם וכל העולמות כלו והכל מלא רק אחדותו הפשוט ית"ש. ומבטל בלבו ביטול גמור ואינו משגיח כלל על שום כח ורצון בעולם. ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ב"ה. כן יספיק הוא יתברך בידו, שממילא יתבטלו מעליו כל הכחות והרצונות שבעולם" עכ"ל.
ד. כעין זה בס' יקרי יקר (יד, יד) וז"ל "קשה למה לקח אברום דוקא מספר שי"ח ומה הגיד לנו בזה הכתוב. אלא להורות שהיתה המלחמה כ"כ חזקה עליו עד שלא היה שום אפשרי כדרך הטבע לנצח, ומ"מ הלך אברהם למלחמה כי סמך שאלוקיו יהיה בעזרו, וסימנא מילתא היא כי לקח עמו אנשים כמספר אליעז"ר, להורות כי אליעזר לבדו היה עמו, כי לא נעשה הנצחון ההוא בשום פעולה אנושית כ"א בעזר אלוה לבד (כרמז בשם אלי-עזר), לפיכך לא רדף כ"א עד דן ושם נסתלקה השכינה בעבור העגל... ונסתלק העזר האלקי".
ה. טובי המלמדים שיחיו תירצו, שכל האיסור להכניס עצמו לודאי סכנה כדי להציל חבירו נלמד מן הפסוק 'וחי בהם' האמור בויקרא (יח, ה) וזה נאמר רק לישראל, אבל קודם מתן תורה מותר. ובפרט שהתחייב ללוט ואיכא 'מי שפרע מדור המבול, הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו'. ודו"ק.
ו. בספר 'גמטריאות לר' החסיד' כתב וז"ל "למה רדף אברהם אחרי המלכים והלא אין מעלין ואין מורידין, אם תאמר בעבור לוט, יבקש מהם להחזירו, אלא מכאן שרצו להרוג לאברהם הכא להורגך השכם להורגו" עכ"ל. כעי"ד ב'אור החיים' (יד, יב) וז"ל "בזה מצאנו נחת רוח לטעם אברהם אשר לא קרא לשלום לארבעה מלכים להשיב לוט ואם לא ישלימו אז יכם כאשר הכם, אלא הטעם הוא להיות שידוע היה להם לוט והיותו בן אחי אברהם... ובזה גילו כי אויבי אברהם הם, ולזה רדף אחריהם ויכם" עכת"ד.
ז. ה'שפתי כהן' (מגורי האר"י) כתב וז"ל "יש לשאול איך אברהם ילך עם אליעזר לבדו להילחם עם ארבעה מלכים שנצחו לחמישה מלכים?... אלא כבר ידעת כי אברהם הוא תיקון אדם וכן רמוז ז"ל במדרש (שם יד, ו) על פסוק (בראשית ב, ד) 'וייצר ה' אלהים את האדם' בזכותו של אברהם שנאמר (יהושע יד, טו) 'האדם הגדול בענקים' זה אברהם ולמה קורא אותו 'גדול'? שהיה לו לבראות קודם אדם הראשון, אלא אמר הקב"ה שמא יקלקל ואין מי שיבוא אחריו ויתקן, אם כן הרי אברהם בא אחר אדם לתקן, ואדם היתה אימתו מוטלת על הבריות והיתה קומתו מן השמים עד הארץ שנאמר (בראשית ג, ג) 'אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים', ואפילו המלאכים טעו בו והיו רוצים לומר לפניו קדוש עד שהפיל עליו תרדמה וישן וידעו שהוא אדם, אם כן נתלבש אברהם באותו ניצוץ של אדם אז פחדו ויראו ונפלו לפניו... ולקח עמו אליעזר לסייעו שיעזרהו האל".
ח. בספר 'זכרון יוסף' (ח"ד) כתב ליישב ע"פ המבואר ב'זוהר' (חלק א דף פז:) וז"ל "תא חזי, בשעתא דאתחברו כל אינון מלכין לאגחא קרבא עילויה דאברהם, אתייעטו לאעברא ליה מן עלמא, וכיון דשלטו בלוט בר אחוה דאברהם מיד אזלו, דכתיב ויקחו את לוט ואת רכושו בן אחי אברם וילכו, מאי טעמא, בגין דדיוקניה דלוט הוה דמי לאברהם, ובגין כך וילכו, דכל ההוא קרבא בגיניה הוה" עכת"ד. לפד"ז י"ל, שאברהם אבינו הרגיש בזה אחריות טפי, כי 'כל קרבא דא' (וגם מה ששבו את לוט 'בגין דדיוקניה דלוט דמי לאברהם' וכיון שהוא הגורם לשבי, יצא להצילו. ובזה מדויק טפי מדוע כאן דווקא הפסוק כותב 'וישמע אברם כי נשבה אחיו' והקשו המפרשים הלא בן אחיו הוא (עי' 'דעת נוטה' (אות קלב) בזה ועוד), אמנם לפי הזוהר אתי שפיר, שבא לרמוז סיבת השבי היתה כי 'אחיו הוא' וכמש"ש רש"י (בראשית יג, ח) עה"פ 'אנשים אחים אנחנו' וז"ל 'דומים בקלסתר פנים'. כפתור ופרח.
ט. בספר 'אמת ליעקב' (קמינצקי) כתב וז"ל "אילו היה אברהם שואל שאלה, אי חייב לילך להציל את לוט, בודאי היו נענה שהוא פטור דהא אין אדם מחויב להכניס את עצמו בספק סכנה בכדי להציל את חבירו, אלא מה שעשה כן אברהם הוא משום, שהאבות נקראו 'ישרים' (עבודה זרה דף כ"ה ע"א) והיינו שכל הנהגתם היתה לא על פי דיני התורה אלא על פי השכל הישר כי 'האלקים עשה את האדם ישר' ועל פי היושר היה מוטל על אברהם להשתדל להציל את לוט כמו שביארתי (לעיל י"ג פ"ט) כי אברהם הרגיש את עצמו כאחראי לשלומו של לוט, מכיוון שהרן אביו מת בכבשן אש משום שאמר שהוא מאמין באלקי אברהם, ולכן ע"פ היושר ומעשי לפקודתו הוכרח אברהם להריק את חניכיו ולרדוף אחר המלכים, ובאמת כל אלו החובות שהיו קודם זמן תורה היו מונהגים על פי היושר, וזהו ביאור מאמר חז"ל (ויק"ר פ"ט) 'דרך ארץ קדמה לתורה' והיינו שהאבות התנהגו על פי דרך ארץ והיושר עוד קודם שניתנה תורה" עכת"ד.
י. מרן צוקו"ל ב'אילת השחר' (עה"ת) האריך בקושיא זו ומסיק וז"ל "על כרחך, כיון שראה בזה ענין של קידוש ה' כמבואר בספרים שלהציל את לוט חשב למצוה כיון שהוא קרובו ויש בזה קידוש שם שמים וצריך ללחום, אז כל הטבע הי' בעיניו ככלום כדאיתא בתענית (כה.) דר' חנינא בן דוסא אמר 'מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק' וכל המציאות לעוד לקיים רצון ה'" עכ"ל. עוד בזה יתבאר מ'מדרש פליאה' (ב"ר מג, ב) 'וירק את חניכיו' - רבי יהודה ור' נחמיה, ר' יהודה אומר: הן הוריקו פנים כנגד אברהם אמרו ה' מלכים לא יכלו לעמוד בהם ואנו יכולים לעמוד בהם. רבי נחמיה אמר: אברהם הוריק פנים כנגדן אמר אצא ואפול על קדוש שמו של מקום' ואתי שפיר.