ב"ידן ר"וא דר"וין פרשת לך לך
בתוה"ק ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך, ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה (יב, א-ב) .
והנה בספרן של צדיקים האריכו למעניתם בביאור מקראות הללו שיש בכאן הוראה להאיש הישראלי לעבוד על מידותיו ולתקנם (ראה נועם אלימלך, ד"ה ויאמר ה' אל אברם, ועוד) . ויש להוסיף קצת נופך שראו המה בגופו של מקרא שפסוק זה אומר דרשני, וכמו שהעיר רש"י הק' (ד"ה מארצך) וז"ל, והלא כבר יצא משם עם אביו ובא עד חרן וכו', ראה מה שפירש רש"י לדרכו. ועכ"פ מאריכות וייתור הלשונות בפסוק דרשו בספה"ק כמה עניינים בתיקון המידות ושלימות הנפש שמוטל על האדם לעמול בימי חלדו, ועוד לאלוה מילין.
ויתכן לבאר בהקדם דברי קדשו של הרה"ק מבארדיטשוב זי"ע בספה"ק קדושת לוי (פרשת אמור, ד"ה ולא יחללו את קדשי בני ישראל) עה"פ (דברים ד, לט) וידעת היום וגו' כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, ומבאר דאיזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם, שבענייני רוחניות ועבודת השי"ת יהא לו תמיד שאיפות ורצונות להשיג מדריגות גבוהות במעלות העבודה, וכאשר יראה חבירו עוסק בתורה ובמצוות כראוי, אזי יקיים בעצמו מאמר חז"ל (בבא בתרא כא, א) קנאת סופרים תרבה חכמה, ויאמר אף אני אוכל להשיג מדריגות גבוהות ונעלות בדרכי העבודה במסילה העולה בית קל, וז"ש בשמים ממעל, רצ"ל שבענייני שמים היינו תורה ומצוות שהם צרכי שמים, יביט תמיד ממעל על אלו שהמה למעלה הימנו בעבודת השי"ת לכל פרטיה וישאף לעלות אף הוא במעלות התורה והיראה, ואף אם הוא עדיין רחוק מזה לא יאמר נואש לנפשו לאמר הרי עד הנה לא עשיתי מאומה והנה כי כן אפסה תקותי ותוחלתי, לא כן הוא, אלא יתחזק ביתר שאת וידע בבטחה כי באם יחפוץ ברצון גמור ובתשוקה אמיתית ויעשה כל מה שביכולתו יעלה מעלות רמות בסולם אשר ראשו מגיע השמימה.
ואילו בענייני ארציות וגשמיות יביט ויתבונן תמיד מתחת, היינו שהגם כי לא נתברכתי בעשירות מופלגת, אמנם ב"ה יש לי כל צרכי לפרנס את בני ביתי, ואיני כהעני המרוד אשר אוכל לחם צר ומים לחץ ועל הארץ יישן, והיינו דכתיב ועל הארץ שבענייני הארציות יביט ויתבונן מתחת, והיינו שישנם עניים מרודים יותר, וכלפיהם נחשב אני לעשיר מופלג ונכבד, עכתד"ק.
והוא כעין מה שנתבאר הרבה בספה"ק שהאדם צריך לשלב בעצמו גם מדת הענוה להיות עניו ושפל רוח, ומאידך גיסא יקיים מאמר הכתוב (דברי הימים ב' יז, ו) ויגבה לבו בדרכי ה'. ולפי דרכו של הרה"ק מבארדיטשוב זי"ע למדנו כי בהגיעו לענייני עבודת האלקים אל יהא שפל בעיני עצמו לומר מה אני ומה חיי וכי אינני ראוי לפתוח פי בדברי תורה ותפילה לפני אדון כל, אלא אדרבה אז יתחזק באמונת אומן כי השי"ת חפץ בו ורוצה בתורתו ובמצוותיו אשר יעלו לפניו ריח ניחוח, וכשיראה את חבירו עוסק בתוה"ק בהתמדה או בגמילות חסדים ומעשים טובים ילמד מדרכיו ויאמר אעשה כן גם אני. מאידך גיסא כאשר נוגע הדבר לענייני הגוף יתעורר בהרהורי ענוה ושפלות לאמר קטנתי מכל החסדים שמשפיע עלי הבוכ"ע אינני כדאי והגון לכך, ויתעורר להטיב דרכיו בכדי שיהא ראוי והגון לקבלת השפע מידו הרחבה והמלאה.
ובספה"ק מצינו שגם בענייני רוחניות ועבודת ה' גופא יש לו להאדם להשתמש בב' בחינות הנ"ל, וכמו שפי' צדיקים (ראה ישמח ישראל ליקוטים ד"ה והסר, בשם הרה"ק ר' בונם מפרשיסחא זי"ע) דבר אומרינו (ברכת השכיבנו שבתפילת ערבית) והסר שטן מלפנינו ומאחרינו, דהנה כאשר האדם עומד לקיים מצות הבורא מיד בא יבוא אליו השטן ויפתנו בהרהורי ענוה ושפלות ויזכיר לו את כל אשר חטא ועיוות מיום היותו על האדמה עד היום הזה, והנה כי כן אין מעשיו רצויים לפני אדון כל. ואילו לאחר שקיים האדם מצוה או עסק בתוה"ק אזי היצר הרע גאות לבש ומכניס בו הרהורי התנשאות וגאוה על אשר קיים את מצות ה' כראוי וכיאות.
ועל זאת בקשתנו והסר שטן מלפנינו ומאחרינו, שלא נתפתה אחר דברי יצר הרע שבא לפני המצוה להדיחנו במחשבות ענוה פסולה, אלא אדרבה אז על האדם לאזור כגבור חלציו ולהתחזק בגאוה דקדושה ובאמונה שלימה כי הבוכ"ע חפץ במעשיו וכי לימוד התורה וקיום המצוות שלו יעשו נחת רוח לפניו יתברך שמו. ואחר קיום המצוה בקשתינו לינצל מן היצר שבא להכניס בנו גאוה פסולה אשר עליה נאמר תועבת ה' כל גבה לב, אלא אז יחשוב האדם חשבון נפשו כי לא קיים המצוה בשלימות הכוונה הרצויה וכדו'.
והגם כי מצינו בדברי הצדיקים נ"ע (ראה מאור ושמש, פרשת ויקהל, עה"פ ועשה בצלאל ואהליאב, בשם הרה"ק מלובלין זי"ע) דברי מוסר חודרי כליות ולב על שאין לו לאדם לעסוק בתורה ובמצוות אלא אחר שהרהר בתשובה ובחרטה על מעשיו אשר לא כדת, ואם עוסק בתורה ומצוות לפני כן הריהו בכלל הכתוב (תהלים נ, טז) ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי ותשא בריתי עלי פיך. אמנם זאת צריך למודעי כי דברים הללו אמורים טרם גשתו לקיים המצוה או לעסוק בתורה, כי אכן אז צריך להתבונן בשפלותו ולשוב בתשובה וחרטה גמורה. אמנם מיד לאחר מחשבות אלו יסיר כל מחשבת יגון מלבבו ויגש לקיים המצוה תוך התחזקות גמורה וקיום הכתוב ויגבה לבו בדרכי ה', אחר שמאמין באמונה שלימה שהקב"ה קיבל תשובתו לרצון, ומעתה הריהו רצוי ומקובל לקיים מצות הבורא.
ואיתא בספה"ק (ראה ליקוטי תורה להרה"ק בעל התניא, פרשת במדבר, ד"ה ענין שניתנה התורה; תולדות יעקב יוסף, פרשת בהר, ד"ה עוד י"ל דכתבתי במקום אחר ביאור מדרש) שלכן נתן הקב"ה תורה לישראל על הר סיני, אשר כידוע מדברי חז"ל (מגילה כט, א) דבר זה מורה על ענוה ושפלות, כי הוא היה הנמוך שבהרים. אמנם לפי זה צריך להבין מ"ט לא ניתנה תורה בבקעה אשר הוא מקום נמוך טפי מהר סיני הנמוך שבהרים. אלא להורות בא תיכף ומיד בעת מתן תורה כי אי אפשר להשתמש תמיד רק במידת הענוה, כי פעמים צריך לקיים בעצמו ויגבה לבו בדרכי ה' בבחינת הר.
ב' בחינות הללו נרמזים גם בענין תכונתה וטבעה של ארץ ישראל הקדושה, אשר מחד גיסא אמרו חז"ל (קידושין סט, א) ארץ ישראל גבוה מכל הארצות. וידוע מה שהקשו (עיין שו"ת חתם סופר, יורה דעה, סימן רלד) כי המציאות איננה כן, וכי ישנם הרבה ארצות הגבוהים יותר. ובפשטות צ"ל דאין הכוונה כפשוטו שהיא גבוהה משאר הארצות, אלא מבחינת מעלת קדושתה וההשגות שניתן לזכות ולהשיג בה גבוהה היא מכל שאר הארצות, וכידוע מהבעש"ט הק' שהשתוקק במאוד מאוד לנסוע לארץ ישראל בכדי לפגוש שם את האור החיים הק' ובכך להחיש את הגאולה השלימה. הרי שארץ ישראל רומז על בחינת גדלות.
ומאידך מצינו בספה"ק (זרע קודש ריש פרשת שלח, ד"ה שלח לך אנשים) דארץ כנע"ן הוא מלשון הכנעה, ורומז על מדת הענוה ושפלות הרוח. ואגב אזכיר עובדא דהוה בזקה"ק רבי שלמה מזוועהיל זי"ע שבהיותו בספינה בדרכו לארצינו הקדושה, באמצע הדרך החלה הספינה להיטלטל בחזקה ואיימה לטבוע בים עם כל נוסעיה, ואמר זקה"ק לכ"ק אאמו"ר זי"ע שנראים הדברים שאי אפשר ליכנס לארץ ישראל כיחסנים, ועל כן הבה נשליך את כל היחוס אל תוך הים, ואז שקטה הסערה והגיעו לשלום, ואכן השליך את כל גינוני האדמורו"ת והתנהג בארץ הקודש בפשטות יתירה עד כדי כך שלא ידע אדם את זהותו למשך כמה שנים.
ולדרכינו יומתק שאין בזה שום סתירה כלל ועיקר, כי אכן זהו רצונו יתברך שיהא האדם שפל בעצמו, ובד בבד יבין גדלות נשמתו ויגבה לבו בעבודת השי"ת.
לכן ניתנה התורה לבני ישראל דייקא במדבר טרם כניסתם לארץ ישראל, כי בעת קבלת התורה לימדם הקב"ה יסוד איתן זה בנתנו להם התורה על הר סיני וכנ"ל, וזאת כהכנה לכניסתם לארץ ישראל, שבכדי ליכנס לארץ הקודש צריך שיהא בו באדם ב' בחינות הנ"ל, הן בחינת הכנעה הרמוז בשמה ארץ כנען, והן בחינת גדלות והתפארות כארץ הלזו אשר גבוהה מכל הארצות.
בדרך אפשר יתכן לבאר מקראות דריש פרשתן עפ"י הנ"ל, דהרי אברהם אבינו נצטווה בעת הזאת לילך אל הארץ אשר יראהו ה', והיא היתה ארץ כנען. ועל כן טרם בואו לארץ כנען הוצרך לעבודה תמה זו שישלב בעצמו ב' בחינות הנ"ל, שלצורך גבוה וקיום מצוות ה' יקיים ויגבה לבו בדרכי ה' ואל יכשל בענווה פסולה, ואילו אחר קיום המצוה או כשנוגע לעניינים גשמיים יהא שפל בעיני עצמו, וכמבואר לעיל.
ונקדים עוד מה שכתב בספה"ק נועם אלימלך (ריש פרשתן, ד"ה ויאמר ה' אל אברם) בתוך ד"ק באריכות ביאור הכתוב, דבית אביך רומז על מידת גדלות והתפארות, יעו"ש מה שביאר לדרכו בקודש.
מעתה הרי הוא כמבואר, דאמר לו הקב"ה לאברהם לך לך מארצך, רצ"ל שילך ויסור מבחינת ארץ שרומז על ענוה ושפלות כעפר הארץ שהכל דורכין עליו. והיינו שבמקום הנוגע לעבודת ה' אל ישתמש בענווה הפסולה בחינת ארץ לומר מה אני ומה חיי ואין אני ראוי לקיים המצוה ולעסוק בתורה, אלא יסיר מחשבות אלו ממנו ויעטה לבוש גאות דקדושה והחלש יאמר גבור אני לקיים המצוה בשמחה ובטוב לבב.
ומבית אביך היינו שילך לו ממידת הגאוה וההתפארות וידבק במידת הענוה ונפשו כעפר לכל תהיה, וזאת כאמור לאחר קיום המצוה, שלא ישמע לעצת היצר שבא להכניס בו הרהורי גאוה על שקיים המצוה באופן נעלה ביותר ומי ידמה ומי ישוה לו, אלא יתבונן כי לא יצא ידי חובתו אחד מני אלף כלפי הבוכ"ע. וכמו כן נרמז בכאן שבנוגע לענייני ארציות וגשמיות יקבע בלבו מדת הענווה והשפלות, ויקיים הכתוב ועל הארץ מתחת, כביאורו של הרה"ק מבארדיטשוב זי"ע.
ברש"י (ד"ה והיה ברכה) ואעשך לגוי גדול זה שאומרים אלקי אברהם, ואברכך זה שאומרים אלקי יצחק, ואגדלה שמך זה שאומרים אלקי יעקב, יכול יהו חותמין בכולן תלמוד לומר והיה ברכה בך חותמין ולא בהם. וצ"ב וכי מה איכפת ליה לאברהם אבינו אם יהיו חותמין גם ביצחק בנו וביעקב בן בנו.
ויבואר בהקדם מאי דכתיב בפרשת תולדות (להלן כה, כא) ויעתר לו ה', ופירש"י לו ולא לה לפי שאינו דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע. משמע דצדיק בן צדיק גדולה מעלתו יותר מן הצדיק בן רשע. והקשו המפרשים דלכאורה זה סותר למ"ש רש"י שם בסמוך (פסוק כ, ד"ה בת בתואל) שהאריך הכתוב לשבח את רבקה שאף שהיתה ממשפחת רשעים ומקומה אנשי רשע אעפ"כ לא למדה ממעשיהם. הרי שהצדיק בן רשע גדולה מעלתו בכך שאינו לומד ממעשי הרשעים.
ויתכן ביאור הדברים דהן אמנם לעצם הדבר הרי יש לו לצדיק בן רשע מעלה יתירה שאף שגדל בסביבה של אנשי רשע אעפ"כ לא שת לבו ללמוד ממעשיהם. אמנם הצדיק בן צדיק יש בו מעלה אחרת שאף בהיותו מהלך בצדקו ועובד את ה' באמת ובתמים מכל מקום תמיד הריהו שפל בעיני עצמו ומחשב חשבונו של עולם שכלפי אבותיו הקדושים מצוקי ארץ הרי שהוא עדיין לא דרך על מפתן עבודת ה' באמת.
ואשר על כן לענין התפילה אמרו חכמינו ז"ל שאינו דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע, ותפילתו של הצדיק בן צדיק קרובה יותר להתקבל, כי מקרא מלא דבר הכתוב (תהלים כב, כה) כי לא בזה ולא שקץ ענות עני וגו', ואם כן זה הצדיק בן צדיק מתפלל בלב נשבר ונדכה אחר שמתבונן בעבודת הקודש של אביו וזקניו למעלה בקודש, לכן נעתר ה' לתפילתו במהרה.
זאת ועוד, דהצדיק בן רשע אין מדקדקין כל כך במעשיו, דכיון שהוא בן רשע ומקומו אנשי רשע, ולא ראה דמות של צדיקי אמת, על כן כל עוד שמעשיו טובים ויפים בעיני המקום ב"ה יותר משאר אנשי דורו ובני משפחתו הרי כבר בגדר צדיק ייקרא, וכמו שמצינו בלוט בן אחי אברהם אשר כלפי אנשי סדום הרעים וחטאים לה' מאוד עד אשר לא נמצא בם אפילו עשרה צדיקים, כלפיהם היה נחשב לצדיק, ואילו בהיותו אצל אברהם לא נחשב לצדיק כנגד אברהם אבינו (רש"י בראשית יט, יט, ד"ה פן תדבקני הרעה) . משא"כ מי שזכה להיות בן צדיק ולשהות בסביבת אנשים צדיקים עובדי ה', עליו מדקדקין יותר על כל פרט ופרט ממעשיו ודיבוריו שיהיו בתכלית השלימות, וכמו שאמרו (יבמות קכא, ב) שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה.
והנה חילוק גדול מצינו בין האבות הקדושים, דאברהם אבינו נולד לאביו תרח, וכן כל שאר בני דורו היו רשעים וכופרים, והיינו שהיה בבחינת צדיק בן רשע, ואילו יצחק בנו נולד לאברהם אבינו ושרה אמנו, וכבר היה לו ממי ללמוד דרכי העבודה, וכ"ש יעקב בנו שנולד ליצחק אבינו ורבקה אמנו ואח"כ זכה לי"ב שבטי קה, והיתה מטתו שלימה, נמצא שיצחק ויעקב היו בבחינת צדיק בן צדיק.
ובאה התוה"ק ללמדנו כי האף אמנם היה אברהם אבינו צדיק בן רשע, אעפ"כ היו בו כל הני מעלות ומדות טובות שנשתבחו בהם יצחק ויעקב אשר היה בהם מעלת צדיק בן צדיק, דהיינו שעל אף היותו צדיק בן רשע היה שפל בעיניו בתכלית הענווה, כמו שאמר לפני הקב"ה (בראשית יח, כז) ואנכי עפר ואפר, ואף שלא היה לו אב קדוש שיוכל להתבונן שכלפי אביו אינו נחשב למאומה. וגם שלא תאמר ח"ו שאברהם אבינו היה צדיק רק כשהחשיבוהו כלפי בני דורו ומשפחתו, לא כן אלא היתה צדקתו גדולה כל כך שאף אילו היה בדור של צדיקים היה נחשב לצדיק גמור.
זה שאמר הכתוב ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך, ודרשו ז"ל דזהו שאומרים אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, להורות שכל ג' האבוה"ק היו שוין לטובה בבחינה זו שהיו במדריגת צדיק בן צדיק, וכאמור שגם אברהם אבינו היה כן, על אף שבמציאות היה בדור שכולה רשעים.
אמנם בדור עקבתא דמשיחא אשר החושך יכסה ארץ אחר שעברנו גולה אחר גולה, וראיתי בני עליה והמה מועטים שיוכלו להיות בדרגה זו שידונום בבחינת צדיק בן צדיק, כי אף מי שהוא נצר לאבוה"ק כהבעש"ט הק' או הרבי ר' אלימלך זי"ע הרי לא טוב יהא לו באם ידונו אותו כלפי אבותיו הקדושים ולראות אם הוא בבחינת צדיק בן צדיק, כי כלפי אבותיו הק' בודאי לא נחשב לצדיק. ועל כן עדיפא לן שידונו אותנו מן השמים כאשר דנים צדיק בן רשע, אף שבאמת אבותינו הקדושים היו צדיקים גמורים, מכל מקום הרי שרויים אנו בדור חשוך מלא טומאה וזוהמא, ואם כן כלפי אומות העולם הרשעים והטמאים הרי כל יהודי באשר הוא נכנס בגדר צדיק וישר.
ובפרט בדור חשוך זה אשר הנסיונות רבו למעלה ראש וכגון נגע האינטרנט המלא בטומאה ובזוהמא, וכפי שכבר המליצו לומר כי התינח אילו היה טומאת הרחוב ספון בארון בחדרי חדרים והספה"ק ראשית חכמה היה פתוח ברחוב העיר לעיני כל העובר לחיי, אבל מה נעשה שהטומאה פורצת בראש כל חוצות, ואילו הספה"ק ראשית חכמה מונח ספון בארון הספרים, ואשר על כן בודאי מתנהג עמנו השי"ת במדת הרחמים וכל בר ישראל באשר הוא, אם הוא משתדל להטיב את מעשיו וליישר את דרכיו כפי יכלתו, לא ידינוהו כלפי עצמו או כלפי הצדיקים הקודמים, אלא יאמר הקב"ה כי כלפי הגויים והרשעים הריהו צדיק גמור.
וזהו שאמרו בך חותמין שבעת חתימת הגלות לפני ביאת המשיח שיהא הדור עני ואביון, לא יתבעו מבני ישראל שיהיו בבחינת צדיק בן צדיק, דהיינו שאף כאשר ידינום כלפי צדיקים קדושי עליון גם יהיו בגדר צדיק, אלא ידונו את בני ישראל בבחינת אברהם אבינו שהיה צדיק בן רשע, ואף שאברהם אבינו כשלעצמו היה צדיק גמור ואף אילו היה בדור של צדיקים היה הוא צדיק גמור לפני האלקים אבל מכל מקום כיון שבמציאות היה צדיק בן רשע והיה שרוי בדור שכולו חייב, לכן כאשר נתעורר זכותו של אברהם אבינו מתעורר זכות על בני ישראל שכלפי הרשעים הינם במדריגת צדיקים גמורים. ומה גם שמדתו של אברהם אבינו היא מדת החסד, והיינו בך חותמין, שיתעורר עליהם מדת החסד לדונם כלפי הגויים, ועל ידי זה יענה ויאמר הקב"ה ועמך כולם צדיקים.
יעזור השי"ת, הרי עומדים אנו אחר שנות גלות ארוכים וקשים, שלח נא את אליהו הנביא לקיים מה שכתוב (מלאכי ג, כד) והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, ואז תראה כי בני ישראל קדושים ורצוננו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה. יתן השי"ת לכל בני ישראל בכל מקום שהם בני חיי ומזוני רויחי וכל המצטרך ברוחניות ובגשמיות בכלליות ובפרטיות, ובקרוב נזכה לשמוע קול מבשר הגאולה בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.
(אהל שלמה רעד"ר, חלק א, מאמר ח)
