בין חסד לגבורה: פשר היעלמותם של גרי אברהם אבינו

בפרשתנו נאמר "ואת הנפש אשר עשו בחרן". ודרשו חז"ל במדרש רבה, שאברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאילו עשאום.

והקשה האדמו"ר מסוכטשוב, הרב אברהם בורנשטיין בעל ה"אבני נזר" (הובאו דבריו בארץ צבי מועדים סוכות): לאן נעלמו כל אותם המוני גרים שנתגיירו בימי אברהם אבינו, ומדוע לא מצאנו להם המשך והשפעה ניכרת בדורות הבאים.

וביאר, שאברהם אבינו עליו השלום היתה מידתו מידת החסד, ולכן היה פותח את שעריו, מקבל כל אדם בסבר פנים יפות, ומקרב את הבריות מתוך אהבה גדולה ומאור פנים. אולם יצחק אבינו עליו השלום היתה דרכו בעבודת הבורא במידת הגבורה והיראה, והיה יושב סגור ומובדל באוהלו הקדוש בקדושה ופרישות עילאית, ולא הראה להם את אותו קירוב של פנים שוחקות ורוך. מתוך כך, אותם הגרים שנמשכו בעיקר אחר החסד והחמימות של אברהם, לא יכלו לעמוד בגודל התביעה וברוממות היראה התקיפה של יצחק, ומאחר שחסרה להם ההנהגה המקרבת, חזרו לדרכם הקודמת ולא נשארו דבוקים בבית המדרש.

יסוד גדול ועמוק מונח כאן בדרכי החינוך וההשפעה על הזולת. כדי להביא אדם להתקרב לעבודת השם יתברך, זקוקים לכוח החסד והאהבה, למאור פנים ולסבר פנים שוחקות.

יחד עם זאת, ההמשכיות הרוחנית של כל עובד ה' דורשת בניין פנימי איתן שאינו נשען רק על היחס החיצוני והנעים, אלא על קבלת עול מלכות שמים מתוך יראה

בהעלם? ומבארים חז"ל שני טעמים: כדי לחבבה בעיניו, וכדי ליתן לו שכר עלבארה של תורה