בין כשדים לארץ הצבי: סוד העקירה והכניסה לרשות הקדושה
רש"י פירש: "מארצך, והלא כבר יצא משם עם אביו ובא עד לחרן, אלא כך אמר לו הקדוש ברוך הוא, התרחק עוד משם וצא מבית אביך".
ולכאורה הדברים תמוהים, שהרי לשון לך לך אין משמעותו הפשוטה להתרחק אלא ללכת, ואם כן עדיין קשה, הרי כבר הלך מארצו וממולדתו כשיצא מאור כשדים ובא לחרן, ומהו שנאמר לו שוב ללכת מארצו.
וביאר הרב אריה צבי פרומר מקוז'יגלוב בספר 'ארץ צבי' יסוד מופלא, על פי מה שאמרו בתחילת מסכת שבת: "האי תנא כל עקירת חפץ ממקומו הוצאה קרי לה". וכתב הרמב"ן בחידושיו, שעיקר גדר מלאכת הוצאה תלוי בעקירת החפץ ממקומו. ולכאורה יש להקשות לפי זה, מדוע המוציא חפץ מרשות הרבים לכרמלית פטור מן התורה, והרי אף על פי שההנחה לא היתה במקום חיוב מדאורייתא, מכל מקום העקירה היתה ברשות הרבים שהוא מקום חיוב.
ועל כרחך צריך לומר יסוד בהלכות שבת: כל זמן שלא הונח החפץ במקום שהוא הפכו המוחלט, דהיינו ברשות היחיד שהיא היפך רשות הרבים, אין שם עקירה חלה על החפץ, ועדיין אינו נחשב כלל כמי שנעקר ממקומו הראשון.
ועל פי זה מאיר ומזהיר ענין מסעו של אברהם אבינו. ארץ כשדים היא המקום המנוגד וההפך הגמור לארץ ישראל. על כשדים דרשו חז"ל במסכת סוכה, שהיא אחד מארבעה דברים שהקדוש ברוך הוא מתחרט עליהם שבראם, כדכתיב: "הן ארץ כשדים זה העם לא היה", שאין בה חפץ לקיום העולם. לעומת זאת, ארץ ישראל היא תכלית ועיקר רצון הבורא בבריאת עולמו, שהיא מבחר הישוב בגשמיות וברוחניות.
ממילא, כל עוד שהה אברהם אבינו בחרן, שהיא עדיין חלק מאותה סביבה רוחנית של חוץ לארץ, לא חלה עליו שום עקירה מאור כשדים. כשם שבשבת אין עקירה בלא הנחה במקום ההפך, כך לא נחשב אברהם כמי שיצא ונעקר מאור כשדים עד שנכנס אל ארץ ישראל, שהיא ההפך הגמור ממנה. ועל כן אמר לו הבורא: לך לך מארצך, כי רק על ידי ההגעה לארץ המובטחת תתקיים עקירתו הגמורה מארצו וממולדתו.
יסוד עצום לימדנו בעל הארץ צבי בעבודת הנפש: עזיבת הרע אינה מושלמת בעצם הריחוק הפיזי או בהפסקה זמנית של המעשה הלא רצוי. אדם יכול לצאת ממקומו הראשון, אך אם הוא עוצר באמצע הדרך בבחינת חרן, הרי הוא עדיין מחובר לשורשו הקודם ולא נעקר ממנו באמת.
העקירה השלמה מן השלילי מתרחשת רק כאשר האדם מגיע אל ההפך הגמור שלו, כשהוא נכנס במלוא ישותו אל תוך רשות היחיד של קדושה, תורה ומצוות. הדרך האמיתית להתנתק מן העבר אינה רק לברוח מן החושך, אלא להאיר את החיים באור גמור, לקבוע משכן בטוח בארץ החיים הרוחנית, ומתוך כך להתקדש ולהידבק בבורא יתברך שמו.
