ביאור לשונות בצוואה

ובו יבואר: א. מה משמעות לשון "נאום" בחתימת שטר, והאם חתימת הנותן נחשבת כהודאה על כל הכתוב בו. ב. דין זמנו של שטר מוכיח עליו, והאם צריך שהנותן יצווה לכתוב את הזמן. ג. כיצד נקנית קרקע במתנה על ידי שטר, והאם אפשר לזכות בשטר עבור המקבל על ידי אחרים. ד. דין הקנאה על ידי הודאת בעל דין, והטעם שמוסיפים בצוואה כמה דרכי קניין. ה. האם צריך לכתוב בצוואה שהמצווה היה מיושב בדעתו ופעל מרצונו החופשי. ו. דין צוואת שכיב מרע כשיש ספק אם היה מיושב בדעתו, ומה הדין כשיש ריעותא בדבריו.

א

מדוע כותבים בחתימת המצווה "נאום"

יש לברר, מדוע כותבים לפני חתימת המצווה "נאום". וראיתי בחכמת שלמה (חושן משפט רנז, א) דבר גדול מאד, דלשון נאום הוא הודאה שהמצווה קרא את כל מה שכתוב בצוואה, והודאה כמאה עדים דמי, ולא יכולים לטעון שלא ידע ולא קרא. ועוד, דבזה הוא מודה שאמר לעדים לכתוב זמן, ולכן אפילו אם לא כתבו מהיום, הצוואה כשרה. וכיון שדבריו הם יסוד גדול, הנני מעתיק לשונו:

לשון החכמת שלמה

נשאלתי בחולה שהיה מחלק נכסיו לאחרים, שנותן במתנת בריא משעה אחת קודם מותו ואילך. ובסוף סיים: וקנינא מיניה בקניין אגב סודר וכו'. וסיים: דברי הבא על החתום, וחתם את עצמו בחתימת ידו ממש. והיה כתוב הזמן שנכתב היום כך וכך, ושבק חיים לכל חי.

וכעת עמדו קצת מערערים לומר, כיון שכתב דהמתנה יחול שעה אחת קודם מותו, אם כן לא מהני בזה הקניין, דכבר כלתה קנייתו והדרא סודרא למרא.

אך נראה דוודאי הצוואה קיימת, כיון שנכתב בו זמן. וקיימא לן בסימן זה (שם) דאמרינן, זמנו של שטר מוכיח עליו. אם כן, הכי נמי כן הוא. ואף שכתב הרמ"א שם דהיינו דווקא אם צוה לעדים לכתוב זמן, ולא שכתבו מעצמם, התם מיירי שהיתה הצוואה בחתימת יד העדים, לכך אם כתבו הזמן בלא צוואתו, אין ראיה שהיה כוונתו בתורת מהיום ולאחר שלושים יום. אבל כאן, שחתם את עצמו בחתימת ידו, נהי שגוף הכתב הוי בכתב יד אחר, מכל מקום, כיון שהחולה ראה שכתב כן וחתם את עצמו, הוי כהסכים לכתוב זמן, והוי כאילו כתבו ברשות שלו.

ובפרט שכתב בלשון נאום, כמו שהחולה בעצמו אומר כן, והוי כהודה שאלו דבריו. אם כן, הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, ואין אחר הודאתו כלום. ובפרט לפי מה שכתבתי במקום אחר, שמה שמהני חתימת ידו בכל מקום בלי כתיבה, הוי הכל מטעם הודאה, שהוי כהודה שהכל כתב שלו. אם כן, כיון דמהני מטעם הודאה, הוי כהודה שהכל לשונו הוא, והוי גם הזמן שלו" עכ"ל החכמת שלמה. והאריך שם עוד להוכיח שהצוואה כשרה.

הנה נתבאר דלשון נאום הוא הודאה על כל מה שכתוב בצוואה, ואין יכול לטעון שלא הבין. שאע"פ שבלאו הכי אין יכול לטעון כן, מ"מ לרווחא דמלתא כותבים לשון זה להוסיף הודאה על הצוואה.

העולה מזה: החותם על צוואה בלשון "נאום", הרי הוא מודה שכל הכתוב בצוואה הוא מדעתו ובהסכמתו, והודאת בעל דין כמאה עדים דמי. ולפיכך, אף אם נכתבה הצוואה בכתב יד אחר, נחשב כאילו ציווה לכתוב גם את הזמן שבשטר, ואמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו. ועוד, שיש בלשון זו תוספת הודאה על כל האמור בצוואה, למנוע טענה שלא קרא או לא הבין את תוכנה.

ב

ביאור הלשון "ואמרתי להם הוו עלי עדים על כל האמור לעיל, וזכו בשטר זה עבור כל הזוכים שבצוואה זו"

יש לבאר מה פירוש לשון זה, הרי כבר הקנו לזוכים על ידי קניין סודר, ומהו "זכו בשטר זה".

דהנה כתב המחבר (חושן משפט רמה, א) "הכותב בשטר: נתתי שדה פלונית לפלוני, או שכתב: נתתיה לו, או: הרי היא שלו, הרי זה זוכה בה כשיגיע השטר לידו. (אבל בדיבורא בעלמא לא קני אלא אם כן קנו מידו) (טור בשם הרמ"ה). והא דאמרינן דלא קנה היינו שרוצה ליתן עכשיו בלשונות אלו, אבל אם אמר: נתתי, בלשון הודאה, י"א דקנה (ר"ן פ' המקבל) (ועיין לעיל סימן ס' סעיף ו')" עכ"ל. ובפתחי תשובה (שם, ס"ק א) מבאר, דאם אומר הודאה בלשון הודאה גמורה, הכל מודים שקונה, דהודאה כמאה עדים.

והנה באמת אנו כותבים בתחילת הצוואה קניין הודאה, "הריני מודה בהודאה גמורה שהקניתי במתנה גמורה במתנת בריא גלויה ומפורסמת כו'". מכל מקום, לשופרא דשטרא אנו מוסיפים עוד קניינים, וכבר נתבאר בסימן הקודם שמוסיפים קניין סודר, וכאן מוסיפים קניין שטר, דקרקע במתנה נקנית בשטר לחוד, כמבואר לעיל במחבר, שכשיגיע השטר ליד המקבל, זכה במתנה.

והנה הנותן הוא המצווה, והמקבלים הם היורשים, וצריך השטר להגיע ליד היורשים. לכן מזכה הנותן את השטר ליורשים על ידי העדים, וזה ביאור הנוסח, שהמצווה אומר לעדים לעשות קניין שטר, ולכן אומר: "וזכו בשטר זה עבור כל הזוכים שבצוואה זו". וכן כתב בפתחי חושן (חלק ט בנוסח שטר צוואת בריא, הערה 19) "אם השטר הוא שטר הקנאה, לגבי קרקעות הנקנים בשטר, הרי צריך מסירה, וכשנותן לעדים לזכות בו הרי זה כאילו קנו הזוכים ע"י שטר זה" עכ"ל.

ולכן העדים, כאשר חותמים, כותבים "וזכינו בשטר זה עבור הזוכים המפורטים לעיל". ומה שכותבים אחרי זה קניין סודר, נתבאר בסימן הקודם.

ג

הטעם שכותבים "ואני כותב צוואה זו בדיעה צלולה ומתוך רצוני הטוב."

הטעם שכותבים "ואני כותב צוואה זו בדיעה צלולה ומתוך רצוני הטוב" כדי שנדע שכותב צוואה זו בדעה צלולה. אבל כתב בפתחי חושן )חלק ט ירושה ואישות, נוסח שטר צוואת בריא הערה 4 ( כתב וז"ל "בדרך כלל מוסיפים כן בנוסחאות צוואה, כדי להורות שהיה בר דעת ולא כתב כן מתוך אונס, ולענ"ד אינו אלא משופרא דשטרי, שאם לא יתברר שלא היה בדיעה צלולה, גם אם לא כתב כן הרי הצוואה בתוקפה (עי' פרק ד הערה סה), ואם יתברר שלא היה בדיעה צלולה, לא יועיל מה שכתוב בשטר שהיה בדיעה צלולה, וכן לענין אונס, ואם נאמר שסומכים על מה שהעדים חותמים בסוף השטר, יש יותר מקום לכתוב כן בנוסח העדים" עכ"ל.

וז"ל הפתחי חושן בפרק ד הערה סה( "פשוט הוא, שאם אינו שפוי בדעתו הרי הוא בכלל שוטה, ולכן יש להקפיד בעיקר במתנת שכ"מ לבדוק אם דעתו מיושבת עליו, ובשו"ת מהרש"ם (ח"א סימן רא) דן בצוואת שכ"מ שנסתפקו אם היה שפוי בדעתו, וכתב שכל שיש ספק בדבר הצוואה בטילה, דמוקמינן נכסים בחזקת יורשים, והביא בשם הפר"ח באהע"ז (סוף סימן קכא) בשם שו"ת מהריב"ל דכל שכ"מ בעלמא שלא נשתתק וצוה בצוואת שכ"מ דבריו קיימים, דמספק הוא בחזקת מיושב, והפר"ח חולק והוכיח מדברי רוב הפוסקים שאם לא בדקוהו אפילו פעם אחת, הצוואה בטילה, וכתב המהרש"ם דכ"ש בנ"ד דאיכא קצת ריעותא במה שאמר דבר אחד שלא כהוגן, שצוה על חפץ מסוים שלא היה לו כלל, דגם הריב"ל מודה שאין בצוואתו ממש, עיין שם.

וכל זה כשנולד ספק, אבל בסתם אין חוששין אפילו במתנת שכ"מ, כמבואר ברמ"א (סימן רנ סעיף ו), צוואת שכ"מ שלא נכתב בה שהיה מיושב בדעתו, אפ"ה אין חוששין לה, ומה שנהגו לכתוב אינו אלא לשופרא דשטרא, ע"כ" עכ"ל הפתחי חושן.

נמצינו למדים, דמה שנהגו לכתוב בצוואה שהמצווה כותב אותה בדעה צלולה ומתוך רצונו הטוב, אינו אלא לשופרא דשטרא, ואין הדבר מעכב בתוקף הצוואה. דבסתמא מחזיקינן את המצווה שהיה מיושב בדעתו ופעל מרצונו החופשי, אף שלא נכתב כן בצוואה, כמבואר ברמ"א (חושן משפט רנ, ו). ואם יתברר שלא היה מיושב בדעתו, או שכתב את הצוואה מחמת אונס, לא יועיל מה שנכתב בה שהיה בדעה צלולה ומתוך רצונו הטוב.

אמנם, כל זה כשלא נולד ספק בכשירות המצווה, אבל כשיש ספק אם היה מיושב בדעתו, כתב המהרש"ם דהצוואה בטילה, משום שמעמידים את הנכסים בחזקת היורשים. והביא מחלוקת הפוסקים אם צוואת שכיב מרע שלא בדקו את דעתו מועילה, ולדעת הפרי חדש אינה מועילה כשנולד ספק בדעתו, ובפרט כשיש ריעותא בדבריו.

נמצא, שעיקר תוקף הצוואה תלוי בכך שהמצווה היה מיושב בדעתו ופעל מרצונו החופשי בשעת עריכתה, ולא במה שנכתב עליה. ולפיכך, אף שנהגו להוסיף לשון זו, אין בה כדי להכשיר צוואה שנעשתה שלא כדין, ואין בהעדרה כדי לפסול צוואה כשרה. ואף אם העדים חתומים על הצוואה, כתב הפתחי חושן שיש יותר מקום לציין את כשירות המצווה בנוסח עדותם.

העולה מזה: מה שנהגו לכתוב בצוואה שנערכה בדעה צלולה ומתוך רצון חופשי, אינו אלא לשופרא דשטרא, ואין הדבר מעכב בתוקף הצוואה. דבסתמא מחזיקינן את המצווה שהיה מיושב בדעתו ופעל מרצונו החופשי, אף שלא נכתב כן. ואם יתברר שלא היה מיושב בדעתו או שהיה אנוס, לא יועיל מה שנכתב בצוואה. אמנם, כשנולד ספק אם היה מיושב בדעתו, יש לחוש לביטול הצוואה, דמוקמינן נכסים בחזקת היורשים.

דינים העולים:

א. החותם על שטר שנכתב בכתב יד אחר, הרי חתימתו נחשבת כהודאה על כל הכתוב בשטר, אף שלא כתב את השטר בעצמו, דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי.

ב. החותם על שטר בלשון "נאום", הרי הוא מודה שכל הכתוב בשטר הוא מדעתו ובהסכמתו, ויש בזה תוספת הודאה על תוכן השטר, למנוע טענה שלא קרא או שלא הבין את הכתוב בו.

ג.

הנותן מתנה שתחול לאחר זמן, וכתב זמן בשטר, אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו, שהקניין חל מעכשיו והמתנה תיגמר לאחר זמן, ובלבד שציווה לעדים לכתוב את הזמן, ולא שכתבוהו מעצמם.

ד. שטר שנכתב בו זמן ונחתם בחתימת יד הנותן, אף שנכתב בכתב יד אחר, נחשב כאילו ציווה הנותן לכתוב את הזמן, ואמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו.

ה. הנותן קרקע במתנה בשטר, וכתב בו "נתתי שדה פלונית לפלוני", או "נתתיה לו", או "הרי היא שלו", זוכה המקבל בקרקע כשמגיע השטר לידו, אף בלא קניין סודר.

ו.

האומר לחבירו בעל פה "נתתי לך שדה פלונית", אם כוונתו ליתן לו עכשיו, לא קנה בלא קניין. אבל אם אמר כן בלשון הודאה גמורה, שהשדה כבר שלו, קנה מדין הודאת בעל דין, אף בלא מעשה קניין.

ז.

הנותן קרקע במתנה בשטר, אינו צריך למסור את השטר ליד המקבל בעצמו, אלא יכול למסרו לאחרים שיזכו בשטר עבור המקבל, וכשזכו בשטר עבורו, קנה המקבל את הקרקע בקניין שטר.

ח. המצווה שכתב בצוואתו הודאה גמורה שהקנה את נכסיו במתנת בריא, יש בזה קניין מדין הודאת בעל דין.

ומכל מקום, ראוי להוסיף גם קניין סודר וקניין שטר, כדי לחזק את תוקף הצוואה בכמה דרכי קניין.

ט. שטר מתנה או צוואה שלא נכתב בהם שהנותן היה מיושב בדעתו, אין בכך כדי לפסול את המתנה, דבסתמא מחזיקינן את הנותן שהיה מיושב בדעתו, ואין צריך לפרש זאת בשטר.

י.

שטר שנכתב בו שהנותן היה מיושב בדעתו ופעל מרצונו החופשי, אם נתברר שבשעת המתנה לא היה שפוי בדעתו, או שהיה אנוס, אין הכתוב בשטר מועיל להכשיר את המתנה.

יא. שכיב מרע שציווה על נכסיו, ונולד ספק אם היה מיושב בדעתו בשעת הצוואה, כתב המהרש"ם שהצוואה בטילה, דמוקמינן את הנכסים בחזקת היורשים. ואין להוציא נכסים מחזקתם מכוח צוואה שיש ספק בתוקפה.

יב. שכיב מרע שלא בדקו אם דעתו מיושבת עליו, ונולד ספק בכשירותו, נחלקו הפוסקים אם צוואתו קיימת.

ולדעת הפרי חדש, כשנולד ספק בדעתו ולא בדקוהו אפילו פעם אחת, הצוואה בטילה.

יג. שכיב מרע שציווה על חפץ שאינו שלו, ויש בכך ריעותא המעוררת ספק אם היה מיושב בדעתו, יש לחוש לביטול הצוואה, ואף לשיטת המקילים בסתם שכיב מרע שלא נבדקה דעתו, כתב המהרש"ם שבמקום ריעותא זו אין בצוואתו ממש.

יד. כשאין ריעותא ואין ספק בדעתו של שכיב מרע, אין חוששים שמא לא היה מיושב בדעתו, אף שלא נכתב בשטר שהיה מיושב בדעתו, ואין צורך בבדיקה מיוחדת מחמת עצם היותו שכיב מרע.

טו. כשעדים חותמים על צוואה, יש מקום לכתוב בנוסח עדותם שהמצווה היה מיושב בדעתו ופעל מרצונו החופשי, ולא להסתפק בהצהרת המצווה עצמו, אולם אין בכך כדי להכשיר צוואה אם יתברר שלא היה כשיר בשעת עריכתה.