בקשת אות על ירושת הארץ

בין בשורת הלידה לבשורת הארץ

לפני ברית בין הבתרים מסופר בתורה על אבינו (בראשית פרק טו), כאשר במענה לשאלת אברהם "הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע", הבטיחו הקב"ה "אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ: וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ", ומסיים הכתוב "וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּו צְדָקָה". לאחר מכן הודיעו הקב"ה על ירושת הארץ, "לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ", ושאל אברהם "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה", ובהמשך לזה כרת עמו הקב"ה את ברית בין הבתרים.

התגלות הקב"ה לאברהם

והנה רש"י פירש (בפסוק ו): וְהֶאֱמִן בַּה' – לֹא שָׁאַל לוֹ אוֹת עַל זֹאת [על הבטחת הזרע מאת הקב"ה]; אֲבָל עַל יְרֻשַּׁת הָאָרֶץ שָׁאַל לוֹ אוֹת וְאָמַר לו 'בַּמָּה אֵדַע'. וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה – הַקָּבָּ"ה חֲשָׁבָהּ לאַבְרָם לִזְכוּת וְלִצְדָקָה עַל הַאֲמָנָה שֶׁהֶאֱמִין בּוֹ. דָּבָר אַחֵר 'בַּמָּה אֵדַע', לֹא שָׁאַל לוֹ אוֹת אֶלָּא אָמַר לְפָנָיו, הוֹדִיעֵנִי בְּאֵיזֶה זְכוּת יִתְקַיְּמוּ בָּה, אָמַר לוֹ הַקָּבָּ"ה, בִּזְכוּת הַקָּרְבָּנוֹת.

בהשקפה ראשונה נראה שלפי פירושו הראשון של רש"י, אברהם לא ביקש מהקב"ה אות ומופת על בשורתו שיהיה לו בן והקב"ה החשיב זאת לזכות עבור אברהם בכך שהאמין בה' בלי לבקש אות; אך לעומת זאת בבשורת ירושת הארץ ביקש אברהם אות, ודבר זה לא היה כהוגן, כדאיתא בגמרא (נדרים לב, א): "מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים... שמואל אמר מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה, שנאמר: במה אדע כי אירשנה", וכמו שפירש"י בנ"ך "אביך הראשון חטא באמרו במה אדע" (עה"פ ישעיה מג, כז), "תחילה והאמין בה', בסוף נכשל במה אדע" (עה"פ איוב יב, כ)¹.

אך לפי הבנה זו פירוש רש"י מוקשה ביותר:

(א) פירוש רש"י זה עוסק בשבחו של אברהם שהאמין בלב בבשורת לידת הבן, ולשם מה נזקק רש"י להקדים את המאוחר ולפרש שבבשורת ירושת הארץ (שבפסוקים הבאים) ביקש אברהם אות?

ובפרט שלאחר שמפרש שאברהם שאל אות על ירושת הארץ, מפרש רש"י שהקב"ה חשב לאברהם לזכות על האמונה שהאמין בו, ולכאורה אין זה שייך לבקשת האות שאין בה משום אמונה יתרה.

(ב) יתר על כן יש להפליא הפלא ופלא בתוכן הפירוש, כפי שהקשו מפרשים רבים: איך יתכן ע"פ פשוטו של מקרא שאברהם אבינו האמין בלב שלם בבשורת לידת הבן, אך היה מסתפק דוקא בבשורת ירושת הארץ שהוצרך לאות ולמופת על זה – והלא לידת הבן היא פלא עצום, כמפורש להלן (פרשתנו יז, יז) "הלבן מאה שנה יוולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד"; ואילו ירושת ארץ ישראל היא ענין טבעי כדרך כל אומה ואומה שיורשת ארצות וכובשת ארצות, ואם כן "למה לא שאל על הזרע, ושאל על ירושת הארץ" (כלשון האברבנאל)?

מהות האות שביקש אברהם אבינו

אך באמת יש לדקדק בלשונו הזהב של רש"י שנמנע מלהזכיר בפירושו על התורה שום חסרון בבקשת האות של אברהם, ומזה אפשר להבין דס"ל שבדרך הפשט לא היה פגם של חסרון אמונה בבקשת האות מהקב"ה על ירושת הארץ, אלא שעל לידת בן הייתה נדרשת אמונה ("והאמין בה'") ואילו על ירושת הארץ היה נדרש בקשת אות. ויש להביא ראיה מגוף פירוש רש"י לכך שלשיטתו אין חסרון בבקשת האות, מעצם זה שלאחר שהזכיר זאת המשיך לפרש שהקב"ה החשיב אמונת אברהם לזכות ולצדקה – היינו שאמונת אברהם לא נגרעה בכך שביקש אות.

ועוד יש להוכיח זאת מסגנון הפירוש השני שמביא רש"י, שאברהם "לא שאל אות", ומקורו בדברי המדרש (ב"ר פמ"ד, יד³). אך במדרש נאמר "במה אדע – לא כקורא תגר, אלא אמר לו באיזו זכות", ואילו רש"י משמיט תיבות אלו ואינו מזכיר שבקשת האות היא "כקורא תגר", וגם מכאן נראה שלפי פירושו אין בבקשת האות משום פגם.

ובכדי לבאר מהות שאלת האות של אברהם בדרך הפשט שאין בה פגם, יש להבין מהו הלשון 'אות' שנזכר ברש"י. כי הנה המפרשים ביארו שהוא ענין שלילי, כמ"ש מהרש"א (חדא"ג תענית כז, ב ע"פ המדרש הנ"ל) ש"קורא תגר הוא לשאול אות", וכן הרמב"ן ביאר כוונת רש"י שהוא כעין לשון חזקיהו המלך "מָה אוֹת כִּי יִרְפָּא ה' לִי" (מלכים־ב כ, ח) שחז"ל הפליגו בחומרתו (עיין סנהדרין קד, א. וברש"י שם: ששאל אות מהקב"ה, שעבירה גוררת עבירה), וכעין זה מצינו במשה רבינו שהקב"ה נתן לו אותות להוכיח נבואתו לבני ישראל, ש"אותה שעה דיבר משה שלא כהוגן" (רש"י עה"פ שמות ד, א).

אמנם מכיון שרש"י כתב פירושו בדרך פשוטו של מקרא, נראה לומר שכוונתו על 'אות' אחר הידוע כבר מן המקראות שלפני כן שאין בו כלל ענין של פגם ח"ו, והיינו כמו שנאמר בקין "וַיָּשֶׂם ה' לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹצְאוֹ" (לעיל ד, טו), וכמו שנאמר לאחר המבול "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וגו'" (לעיל ט, יב). הצד השווה באותות אלו, שענינם שהדבר יהיה לו קיום, שקין יוכל לחיות ולהתקיים כפי גזירת הקב"ה ושהעולם יתקיים ולא יבוא מבול שוב לעד. ואף כאן בנדון הבטחת הקב"ה על ירושת הארץ, הוצרך אברהם לבקש אות שיקיים ירושה זו (והטעם שהוצרך לבקש זאת יבואר להלן), ואין זה אות בתורת ניסיון להוכיח שאכן בכוח ה' לקיים הבטחתו.

האות שהעניק הקב"ה לאברהם

ומעתה יש לבאר מפני מה הביא רש"י פירוש נוסף שאברהם לא ביקש אות. והוא לפי שעם היות שהפירוש הראשון פשוט יותר בלשון הכתוב ששאל אברהם "במה אדע", היינו שביקש דבר מה, אך אינו מתיישב בכללות המשך הכתובים, שהרי לא מצינו שהקב"ה הראה לו אות ומופת (כפי שהקשה הרמב"ן ועוד).

אך מכל מקום יש למצוא רמז בכתובים לאות שנתן הקב"ה לאברהם, ויש למצוא כן בכמה אופנים:

הואיל ונתבאר שאות זה שביקש אברהם הוא כעין אות קין לצורך קיום הדבר, שמא יש לומר שכשם שאות קין היה שהקב"ה חקק אות משמו הק' במצחו (כדפי' רש"י לעיל ד, טו), כך גם אות של אברהם היה מה שהוסיף בו הקב"ה אות ה' משמו הגדול, ובאותה שעה הבטיחו שוב על ירושת הארץ: "וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲך אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם" (יז, ח). והנה אמרו חז"ל שאות שחקק הקב"ה לקין הייתה אות ו' משם הוי' (תיקוני זהר תיקון סט), ומעתה יש להמתיק בדרך רמז שנמצא שהעניק הקב"ה בתורת 'אות' את כל אותיות שמו הגדול: י – יהושע, ה – אברהם, ו – קין, ה – שרה⁴.

עוד אפשר לומר שהאות הייתה בשעת ברית בין הבתרים מיד לאחר מכן, בכך שאברהם בתר את כל הבהמות, אך "אֶת הַצִפֹּר לֹא בָתָר" (טו, י), ופירש רש"י: בתר את הבהמות, רמז על האומות שיהיו כלין והולכין, ואת הציפור לא בתר – רמז שיהיו ישראל קיימין לעולם", היינו אות על קיום ישראל בארצם. ואף שדוחק קצת, כי מעשה זה נעשה בידי אברהם אבינו עצמו, אך מכל מקום נעשה מעשה זה בתורת נבואה דהיינו התגלות אלוקית במעשי ידיו.

אמונה לעומת ידיעה

אך עדיין צריך להבין את מהות הדברים: (א) מפני מה מעלה הכתוב על נס את אמונתו של אברהם אבינו בבשורת הבן שיוולד לו בתור דבר מופלג ביותר, והלא "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ע"ה ועמד בכולם", ומה החידוש שהאמין בהבטחת הקב"ה על זרעו. ובלשון הרמב"ן (ועייג"כ רא"ם וגו"א): "איני מבין מה הזכות הזאת, למה לא יאמין באלהי אמת, והוא הנביא בעצמו, ולא איש א-ל ויכזב, ומי שהאמין לשחוט את בנו היחיד האהוב ושאר הנסיונות איך לא יאמין בבשורה טובה"? (ב) מדוע הוצרך אברהם לבקש אות לזה שיתקיימו בני ישראל בארצם.

והענין הוא שהבטחות אלו של השי"ת לאברהם בפרשתנו, כמ"ש "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל . . וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה'", ובמילא מובן מאליו שאברהם האמין מכל וכל בהבטחת הקב"ה ואף בנה מזבח להודות לה' על זה. ושוב הבטיחו לאחר מכן: "כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם: וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה: קוּם הִתְהַלֵּך בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה". נמצא שבודאי האמין אמונה שלמה בלי ספק בהבטחות הקב"ה עוד קודם לכן (כמ"ש המפרשים ועי' כלי יקר), ועל כן בהכרח לומר שבדרך הפשט נדרשה כעת מאברהם אמונה מיוחדת בבשורת הבן יתר על מה שהאמין קודם לכן, ואילו בבשורת הארץ נדרשה ממנו ידיעה ממשית ולא אמונה בלבד.

כבר נאמרו לעיל

והנה ידוע מאמר רז"ל "בני חיי ומזוני, לאו בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא" (מועד קטן כח, א), ונמצא שכללות ענין הילדים תלוי באמונת האדם בשפע הנמשך לו מלמעלה ע"י המזל, ויש לומר שבאופן זה הייתה אמונת אברהם אבינו בשעה שהבטיח לו הקב"ה מתחילה שיזכה לזרע של קיימא. אמנם בדברי הקב"ה כעת לאברהם נתחדש ענין עיקרי בזה – "וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה", ואיתא בש"ס (שבת קנו, א): "אמר לו: צא מאיצטגנינות שלך (חכמת המזלות. רש"י), שאין מזל לישראל". ומבואר בדא"ח⁵ שבחי' המזל של ישראל היא 'אין', דהיינו שהיא למעלה מסדר השתלשלות. ולפי זה יובן מפני מה גדלה מעלת האמונה של אברהם אבינו בבשורת הזרע, לפי שהיא תלויה במדרגה עליונה ביותר שלמעלה משייכות לעולם.

לעומת זאת בשורת ירושת הארץ עוסקת בעבודת בני ישראל בארץ ישראל, והרי כל עיקרה של ישיבת ארץ ישראל היא התעסקות בלבושי הטבע, כמבואר בדא"ח בענין טעות המרגלים שרצו לחיות במדבר בדרך ניסית ולהתנתק מן הטבע, וטענו ש"אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם"⁶. ועל כן שאל אברהם אבינו מאת הקב"ה אות שיהיה קיום בישיבת הארץ, כי הבין שלא נדרשת בזה אמונה בלבד שלמעלה מעניני העולם, אלא ידיעה ברורה השייכת לכלי השכל ולדרכי הטבע.

ההבדל בין מזל וזכות

עוד יש להטעים היטב את החילוק האמור בין הבטחת הזרע ששייכת למזל ואמונה לבין הבטחת הארץ ששייכת לאות וידיעה מעשית, בדיוק לשונותיו של רש"י כאן:

רש"י דייק לפרש על "ויחשבה לו צדקה", ש"הקב"ה חשבה לאברם לזכות ולצדקה על האמונה שהאמין בו". ויש לומר שפירוש רש"י על "ויחשבה לו צדקה" בא בהמשך לכל דבריו קודם לכן, דהיינו שאת אמונת אברהם בבשורת הזרע – חשבה הקב"ה לצדקה, ואילו את זה שאברהם ביקש אות שירושת הארץ תתקיים – חשבה הקב"ה לזכות. והיינו שבשונה מענין ה'בני' שאינו תלוי בזכות אלא במזל (בבחינת "אין מזל לישראל") ועבורו נדרשת אמונה נעלית, הנה ירושת וישיבת הארץ אכן דורשת זכות, שהיא אות וקיום מעשי.

ולפי זה יומתק שגם פירושו השני של רש"י על דברי אברהם "במה אדע כי אירשנה", יש בו שינוי רק בפרט מסוים זה שאברהם לא ביקש אות, אבל גם לפירוש זה בדרך הפשט – הייתה בקשת אברהם מה' שירושת הארץ תהיה בדרך זכות השייכת לטבע האדם והעולם, ולכן נקט רש"י דוקא לשון המדרש 'זכות' ואף הוסיף "באיזו זכות יתקיימו בה".

נמצא ששני הפירושים ברש"י על בקשת אברהם באותו ענין של ירושת הארץ בדרך של "במה אדע" עוסקים זכות, זכות מלשון זיכוך העולם עצמו. אך יחד עם זאת יש בשני הפירושים גם קו של עליה מן העולם, עבודת התשובה והדבקות בה': בקשת אות מהקב"ה בדומה לאות קין והמבול מעוררת את עבודת התשובה, שהרי קין עשה תשובה (עד שאדם הראשון למד מקין כחה של תשובה – ב"ר פכ"ב, יג) וגם ענינה של אות הקשת לעורר בתשובה (עי' תורת מנחם חכ"ט ע' 162 וש"נ). וכן הוראת הקב"ה על זכות הקרבנות אף היא שייכת לעבודת התשובה, שהרי קרבן הוא קירוב הכוחות והחושים והשבתם למילוי רצון הקב"ה.

ומזה יש ללמוד הוראה, שבכדי שיהודי יעבוד את ה' וימלא את תפקידו בעולם באופן כזה שיש לו קיום, עליו לקיים "מזה ומזה אל תנח ידך" – לעסוק הן בקו האמונה וההתעלות ע"י תשובה שלמעלה מעניני העולם, והן בקו הידיעה וההשכלה בטוב טעם ודעת והעלאת עניני העולם לקדושה, ועל ידי זה יזכה כל אחד שיקויים בו "והאמין בה' ויחשבה לו לצדקה" – "לזכות ולצדקה."

1 ועיין לקוטי שיחות ח"ה ע' 60 ואילך (בפירוש דברי הרמב"ן על ירידת אברהם למצרים "עוון אשר חטא" ומאמר הבעש"ט "תדעו אשר זהו מצד הגוף ואשר גם גוף קדוש בשר הוא"), שאין לפרש לשון חטא אצל האבות כפשוטו ח"ו, אלא רק שמעשי האבות יכולים להתפרש בחיצוניות בתורת חטא, מחמת תכלית העילוי שנעשה ע"י הירידה, יעו"ש באורך. 2 2 3 ואמנם מפרשי רש"י עסקו ליישב קושי זה וכתבו שלשון הכתוב "והאמין בה'" באה להדגיש את מעלת אמונתו בבשורת הזרע אע"פ שבבשורת הארץ ביקש אות (עי' רא"ם ועוד), אך אם כן (נוסף על שאר הקושיות בפנים) אינו מובן מדוע משבח הכתוב את אמונת אברהם אם אכן לאחר מכן ביקש אות. אך לפי המבואר בפנים יובן שפיר שאין בקשת האות משום סתירה לאמונתו של אברהם. ואף שכללות הפירוש הובא גם בש"ס (תענית כז, ב. מגילה לא, ב), אך דרשת הש"ס עוסקת בשאלת אברהם כיצד ידע שהקב"ה לא יכלה את ישראל בארצם אם יחטאו, ותשובת הקב"ה היא שהקרבנות יכפרו על עוונותיהם; אך רש"י לא הזכיר כלל סכנת כיליון וכן את ענין הכפרה שבקרבנות, ולכאורה מוכח שאין כוונת פירושו "באיזו זכות יתקיימו בה" לומר שאברהם חשש שמא יגרום החטא שלא ירשו הארץ (כמ"ש המפרשים), אלא נקט בדוקא לשון המדרש "באיזו זכות" לפי שעוסק בביאור הזכות השייכת לישיבת הארץ כמשי"ת להלן בפנים. ובכל אופן מוכרח שמקור רש"י הוא במדרש, שכן כל המשך פירושו על ברית בין הבתרים מיוסד על דברי המדרש. 4 יהושע – "ויקרא משה להושע בן נון יהושע – התפלל עליו י-ה יושיעך מעצת מרגלים" (במדבר יג, טז וברש"י). אברהם – "ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם" (בראשית יז, ה). קין – כמבואר בפנים. שרה – "שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה – שתהא שרה על הכל" (בראשית יז, טו וברש"י). 5 6 לקוטי תורה האזינו עא, ד. סה"מ עת"ר ע' קנב. ועוד. וראה מאמר ד"ה וה' פקד את שרה – ש"פ וירא תשמ"ג (סה"מ תשמ"ג ע' 44 ואילך), וש"נ. ראה לקוטי תורה ר"פ שלח. הובא ונתבאר בארוכה בלקוטי שיחות ח"ד ע' 1041 ואילך.